סיכום סדרה א'

  • הרב יצחק לוי

מהותה של ירושלים: סיכום שיעורי ה'תשס"ה

בשנה הקודמת, שנת ה'תשס"ה, עסקנו בהיבטים שונים של מהות העיר ירושלים: ירושלים בתורה, הטופוגרפיה של העיר, נחלת בנימין כנחלת שכינה והעיר בתקופת הכיבוש וההתנחלות. סיימנו את שיעורינו במבוא לירושלים בימי דוד, הדן בבחירת ירושלים והמקדש ובבחירת בית דוד. השנה בכוונתנו לעסוק בפרוטרוט בימי דוד, שלמה וחזקיהו, ברקע לחורבן העיר והמקדש ובימי שיבת ציון.

אנו רואים את שיעורינו השנה כהמשך לשנה הקודמת, לא רק במובן הכרונולוגי והטכני אלא גם במובן המהותי: תולדותיה של ירושלים במשך הדורות כגילוי של מהותה כפי שנרמזה בתורה. למי שהצטרף לשיעור השנה ומעוניין להבין לעומק את הקשר בין מהות העיר בתורה לגילויה ההיסטורי, מומלץ לעיין בשיעור של השנה שעברה. רצוי לעיין לכל הפחות בארבעת השיעורים האחרונים ובשיעור הסיכום, על מנת להבין את פרקי דוד ושלמה, שבהם נפתח השנה.

בשיעור זה ברצוננו לסקור בתמצית את הנושאים בהם עסקנו בשיעורינו אשתקד ובעיקרי מסקנותינו. סקירה זו אינה תחליף לעיון מעמיק בנושאים אלו, אך היא תאפשר הבנה בסיסית שלהם ורקע חשוב להבנת תולדות העיר ומהותה כפי שהתגלו מימי דוד ואילך.

1. הדרך אל ירושלים בתורה

בכניסתו לארץ חנה אברהם בשכם, אחר כך בין בית אל ובין העי ואחר כך בחברון - ורק לבסוף הגיע לירושלים. גם יעקב אבינו עבר בחזרתו מחרן בשכם, בבית אל ובחברון. ואף בני ישראל עוברים בכניסתם לארץ דרך הר עיבל (שכם), העי ואחר כך חברון. טענּו כי יש משמעות רוחנית לכל אחת מן הערים הללו - וממילא גם לסדרו של המהלך כולו, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.

שני מהלכים יש כאן - שכם - בית אל מחד גיסא, וחברון-ירושלים מאידך גיסא - ושניהם מגיעים לגבולותיה של נחלת בנימין: בית אל בצפון וירושלים בדרום. המהלך הצפוני הוא הדרך הטבעית; דרך זו עוברת בארצו של יוסף, המבטא את הראשוניות שבקדושת הארץ ואת בכורתה. מוסיף עליו המהלך הדרומי את הדרך הבחירית, העוברת בנחלת יהודה - השבט המבטא את קביעות האחיזה בארץ ואת המלכות.

שכם היא עיר הבכורה של הארץ ושערה הצפוני, וכבכל שער יש בה חוץ ופנים, קללה וברכה - והבחירה ביניהם. בשכם יש מפגש ראשוני עם הצד הבכורי, הטבעי והחומרי של הארץ, ובה מסירים את אלוהי הנכר לפני ההגעה לבית אל, שהיא המקום המקודש לאבות, והיא פנימית יותר. נמצא שיש בנחלת יוסף שתי תחנות: שכם, הראשונה והחיצונית, ובית אל, השנייה והפנימית.

חברון, מקום האחיזה הקבוע, הינהּ מקום המלכות הארצי, והיא מובילה לירושלים, המחברת מלכות ארצית ומלכות ה', יהודה ובנימין, מלכות ובחירה עם קדושה ובכורה. כחלק מנחלת בנימין מאחדת ירושלים את יוסף ויהודה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שכם וחברון. בית אל בצפון וירושלים בדרום הן גבולותיה של נחלת בנימין, נחלת שכינה.

2. מדוע אין ירושלים נזכרת בתורה בשמה

הרמב"ם מתייחס בעיקר לממד האחדות כתנאי להגעה לעיר ומבאר כי העלמת המקום בתורה מנעה מחלוקת בין השבטים. הספרי מדגיש את עניין הדרישה והחיפוש כתנאי לגילוי המקום על ידי בני ישראל. והרד"ק מוסיף כי המקום ייכבש רק על ידי מי שיהיה מלך על כל ישראל. בשלושת ההסברים הללו מתמצה עיקר עניינה של ירושלים: החיפוש והדרישה, אחדות כל ישראל וחיבור המלכות הארצית עם מלכות ה'.

3. מפגש אברם עם מלך סדום ומלכי-צדק וירושלים כעיר הצדק

בעקבות ניצחונו על ארבעת המלכים נפגש אברם, ככל הנראה בקרבת ירושלים, עם שני מלכים שהתנהגותם מנוגדת בתכלית: מלכי-צדק, שאינו חייב לאברם דבר ואף על פי כן מקבל את פניו בלחם ויין ומברך אותו על ניצחונו; ומלך סדום, שחייב לאברם הכול - נפש ורכוש - ולא רק שאינו מכיר לו טובה אלא גם תובע ממנו את הנפש.

אברם בוחר להתקשר לצדקותו של מלכי-צדק מלך שלם, היא ירושלים, ולדחות את כפיות הטובה של מלך סדום. בכך מתברר אופייה של ירושלים הן כעיר צדק הן כמקום מלכות, שבו רצו המלכים להמליך עליהם את אברם.

שמותיהם של כמה ממלכי ירושלים - מלכי-צדק, אדוני-צדק וצדקיהו - כוללים את המילה צדק, מפני שזהו אחד משמותיה של העיר וזו מהותה. זו הסיבה שהנבואה הראשונה על חורבן העיר מנמקת את הגזֵרה בהשחתה המוסרית של כל מוסדות השלטון: ירושלים משחיתה את מעשיה כסדום, היפוכה.

הצדק מאפיין את העיר והמקדש כאחד, ולדבר זה ביטויים רבים: זיקת הסנהדרין למקדש; מעמד הכוהנים כשופטים; בגדי הכהונה הם בגדי צדק; ירושלים ובית ה' כמקום המשפט באחרית הימים; הצדק הנו תנאי לקִרבה לבית ה'.

בכך מתכוננת ירושלים כעיר הצדק והמלכות: המלכות היא המסגרת השלטונית, והצדק - התוכן הרוחני הפנימי של מסגרת זו. לפיכך יש משמעות לקשר בין צדק ומשפט לבין מלכות במלכות ה', ובעקבותיה גם במלכות בשר ודם. ואכן, בירושלים מתחבר מקום המקדש - מקום מלכות הקב"ה בעולם - עם מקום מלכות בשר ודם והסנהדרין.

4. הר המוריה

דרשות רבות דרשו חז"ל את השם מוריה: מקום שהוראה יצאה לעולם (דרשה המצביעה על הזיקה המרכזית בין התורה למקדש); מקום שיראה יצאה לעולם; מקום שה' מראה לך.

ברם, המשמעות העיקרית לענייננו מצויה בפרשת העקדה, הרומזת להיות המקום מקום המקדש העתידי. פרשת העקדה מקבילה לסיפור גילוי מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי על ידי דוד ולהתגלות ליעקב בבית אל, וגם רומזת על הקשר בין הר המוריה להר סיני.

גם כאן אנו מוצאים רמז להבדל שבין הבחינה הטבעית של עבודת ה' של האבות בבית אל לבין הבחינה הבחירית של עבודת ה' הקבועה של הבנים בהר המוריה. בעקדה מדגיש ה' כי הוא הבוחר בקרבן ובמקום ההקרבה, וזו משמעות קריאת שם המקום "ה' יראה", במשמעות 'ה' יבחר'. קריאה זו מבהירה את חשיבותו של הקרבן הראשון במזבח בהר המוריה, שנבע מנכונות למסירות נפש גמורה.

5. השם ירושלים

חז"ל רואים בשם ירושלים צירופן של שתי בחינות: בחינת היראה, כפי שקרא לה אברהם, ובחינת שלם, כפי שקרא לה מלכי-צדק. החיבור בין שני צדדים אלו מבטא את שלמותה של ירושלים - יראה ושלם - ועל כן יש בשם ירושלים קרי וכתיב, המבטאים את העובדה ששני צדדי העיר, בשורשם אחד הם.

משמעויות רבות ניתנו לצירוף שתי הבחינות הללו בירושלים. אנחנו הדגשנו בעיקר את החיבור של עיר הצדק והמלכות הארצית, כפי שנתגלה במפגש אברם ומלכי-צדק, לעיר היראה ומלכות ה' - מקום המקדש - כפי שהופיעה בעקדה.

6. המקום אשר יבחר ה'

ירושלים היא המקום היחידי בו מתרחשת בחירה א-לוהית על ידי נביא. ומעניין הניסוח המיוחד החוזר לאורך ספר דברים "המקום אשר יבחר ה' ", המתאר בחירה עתידית של עיר. במובן מסוים ניתן לומר כי בעקדה התגלתה סגולת המקום (וכך גם בבריאת העולם ממקום זה, כדברי חז"ל), אך הבחירה במקום מתרחשת רק לאחר בחירתו המלכותית של דוד בו מכוח האחדות בין השבטים ומלכות ישראל על כולם.

7. הטופוגרפיה של ירושלים הקדומה

גבולותיה של ירושלים הקדומה נקבעים על ידי שלושה נחלים עיקריים: נחל קדרון במזרח, הנחל האמצעי במערב וגיא בן הינום בדרום-מערב. בחנּו את הגורמים לבחירת העיר ונוכחנו כי דוד בוחר בעיר למרות תנאיה הטופוגרפיים. אמנם היא קרובה למקור מים (מעיין הגיחון) ושולטת במידה רבה על סביבותיה (למעט צדה הצפוני), אך היא אינה על אם הדרך, ואין בקרבתה עורף חקלאי.

עסקנו בשלבי התפתחות העיר ובמשמעויות ההלכתיות והרוחניות של הרחבתה. קרבתה המיוחדת למדבר, בהשוואה לאזורים הסמוכים לה, מחדדת מאוד את תלותה בגשם - דהיינו: בקב"ה - ומתקשרת לדרישה הברורה לצדק בעיר.

מאידך גיסא, לעתיד לבוא יֵצאו מים חיים מירושלים והמקדש, ישקו את המדבר ויחיוהו מחדש. במובן זה, גן העדן - שחז"ל מזהים אותו בהר המוריה - יתפשט מחדש למדבר (כמבואר ביחזקאל מ"ז). בכך תתגלה אחדות המציאות: יתברר שגם המדבר, המרוחק מן המקדש, מקבל את חיותו ממנו; השניות תתבטל ותתגלה אחדות ה', "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט).

8. נחלת בנימין - נחלת שכינה

שכינה שורה בבירור בבנימין, וגבולות הנחלה הן הכתפיים ביניהן שוכן ה'.

נחלת בנימין נמוכה בהשוואה לנחלת אפרים שבצפונה ולנחלת יהודה שבדרומה. ירושלים בפרט מצויה במקום נמוך בתוך נחלת בנימין, וה' בוחר לשכון בה הן מצד ענוותנותו הן מצד שאין התגלותו מוגבלת במקום נמוך - בניגוד לעובדי האלילים, העובדים את אלוהיהם רק במקום גבוה. רק לעתיד לבוא "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיהו ב', ב ואילך), ויתגלה לכול כי המקום הגבוה טופוגרפית הוא גם המקום המשמעותי מבחינה רוחנית. בכך יתוקן חטא מגדל בבל: שם רצו בני האדם לבנות מגדל וראשו בשמים כדי לעשות לעצמם שם, ואילו עיר המלכות, ובראשה מקדש, נועדו להשכין את שמו של הקב"ה בעולם.

יש ראיות רבות להיות נחלת בנימין נחלת שכינה: ריבוי המקומות הקדושים בה; חיפוש מקום המקדש על ידי דוד ושמואל בנחלת בנימין (זבחים נד ע"ב); מקומו של בנימין בארץ ישראל מחליף את מקומו של שבט לוי סביב המשכן. בחז"ל מובאים נימוקים שונים להשראת שכינה בבנימין - בגלל ענוותנותו ומפני שנולד בארץ ישראל. אך הנימוק המרכזי, לעניות דעתנו, הוא סגולתו של בנימין לאחד ולחבר את שני הכוחות הגדולים של האומה - יוסף ויהודה. כך נתאחדו כל השבטים עם בואו של בנימין למצרים, וכך נוחל בנימין בארץ ישראל בין יוסף (אפרים) ויהודה - בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הזיקה בין בנימין ויהודה מתגלה בערבות יהודה לבנימין במצרים; בערבות דוד, בן שבט יהודה, לשאול המלך, בן שבט בנימין, בקרב בעמק האלה; ובחבירת בנימין ליהודה עם פילוג הממלכה בימי רחבעם.

נעיר כי בעוד שעל פי פשטי הכתובים נמצאים העיר והמקדש בתוככי נחלת בנימין, על פי חז"ל יש גם ליהודה אחיזה בהר הבית, ללמד שלא תיתכן מלכות ארצית המנותקת מן המקדש.

9. מעמד העיר בתקופת הכיבוש וההתנחלות

מעניינת מאוד העובדה שהיישוב הישראלי בירושלים החל רק בימי דוד, למעלה מארבע מאות שנה לאחר כניסת בני ישראל לארץ. עובדה זו רומזת למעלתה העליונה של ירושלים, שניתן להגיע אליה רק לאחר הבשלה לאומית ורוחנית.

חז"ל מסבירים כי בני ישראל לא כבשו את ירושלים עד ימי דוד בגלל שבועת אברהם לאבימלך או בגלל שבועתו לבני חת. על דרך הפשט נראה שירושלים הייתה מבוצרת היטב (כפי שהוכיחו החפירות הארכיאולוגיות) וקשה היה לכבשה (כפי שניתן ללמוד מן הפרס שמבטיח דוד למי שיעשה זאת).

10. בחירת ירושלים והמקדש - הרקע לימי דוד

שלושה שלבים בבחירת העיר והמקדש: הראשון - בחירה אנושית-מלכותית בעיר לאחר המלכת דוד על כל ישראל בחברון; השני - בחירה א-לוהית במקום המקדש (הופעת המלאך בגורן ארוונה היבוסי); והשלישי - בחירה א-לוהית בירושלים כולה - עיר ובתוכה מקדש - בימי שלמה.

השלב הראשון מושג מכוח מלכות דוד על כל ישראל ורצונו לאחד את השבטים בכלל, ובפרט את יהודה ובנימין: שני שבטים יריבים ביותר באותה עת, המייצגים את בני רחל ובני לאה. לעת עתה השאיר דוד בגורן את ארוונה, המלך היבוסי.

לאחר מכן רוצה דוד להפוך את העיר ירושלים למקום המקדש. על כן הוא מעלה את הארון לעיר דוד ומבקש לבנות מקדש. לאחר שנאמר לו כי לא יוכל לבנות את הבית, מוסר דוד את נפשו על הדבר ועושה כל שביכולתו לבניין הבית: חיפוש המקום; מציאתו תוך נכונות לשלם בחייו; בניין מזבח; והכנת התכניות, החומרים, בעלי המלאכה ואף משמרות ומעמדות שיעבדו במקדש לאחר בניינו. הדבר היחיד שדוד אינו עושה הוא בניין הבית עצמו, שנאסר עליו.

בשלב השני בוחר הקב"ה במקום המקדש, הן על ידי גד הנביא, המצביע על מקום המזבח בגורן ארוונה היבוסי, הן על ידי האש היורדת מן השמים ואוכלת את הקרבן שהקריב דוד על המזבח בגורן.

השלב השלישי מתרחש רק בימי שלמה, כשבלב העיר כבר ניצב המקדש. בשלב זה בוחר הקב"ה בעיר ירושלים כולה, כעיר המחברת בין מקום מלכות ה', המקדש, למקום המלכות הארצי - העיר ירושלים.

תהליך בחירה זה מקביל ביסודו לרמזים על בחירת ירושלים בתורה: הגעת דוד לעיר ובחירתו בה 'מלמטה' מכוח האחדות והמלכות מקבילות למפגש של אברם עם מלכי-צדק מלך שלם, שבו רצו המלכים להמליך עליהם את אברם; ובחירת מקום המקדש על ידי הקב"ה מקבילה לעקדה מבחינת גילוי המקום וייעודו.

מהלך זה מקביל גם להגעה לירושלים בדורנו, הן מבחינת פרק הזמן הארוך שעבר עד שהגיעה התנועה הציונית לירושלים, הן בהגעה לעיר כולה בזכות האחדות המופלאה שהתגלתה במלחמת ששת הימים ובהשארת מקום המקדש לארוונה היבוסי של ימינו - אנשי הוואקף המוסלמי. כיום ניצבים אנו למרגלות ההר, ועל מנת לחזור אליו נדרשת אחדות ומסירות נפש, כפי שקרה בימי דוד.

הבחירה בירושלים ובמלכות בית דוד הינה בחירה נצחית מבחינה מחשבתית והלכתית כאחת. בחירת העיר ובחירת המלך הן בחירות מקבילות, המעידות על הבחירה הא-לוהית במלכות בית דוד ובירושלים כשני צדדים של מטבע אחד, המחבר מלכות בשר ודם עם מלכות ה'.

11. סיכום

לאורך שיעורינו ניסינו להראות כי מהותה של ירושלים היא החיבור בין מקום המלכות הארצית למקום מלכות ה'. שם העיר מחבר את זיקת אברם לעיר בפגישתו עם מלכי-צדק ואת מעמד העקדה. דוד בוחר בעיר כמקום המחבר את שבט יהודה, המופקד על מלכות בשר ודם, עם שבט בנימין - השבט שנבחר לנחלת שכינה, ובו נמצאת ירושלים והמקדש. שלמה מבטא חיבור זה בבנותו את בית המלך מעל העיר ולמרגלות בית ה'. כך ראינו גם בדברי הרב קוק, הקושר את השם ציון למלכות, ואת השם ירושלים - למקדש. וכך גם בהבנת המהלך הכולל של הדרך לירושלים: משכם לבית אל - מהלך טבעי של קדושת הארץ, המתגלה על ידי האבות; ומחברון לירושלים - מהלך של מלכות, המתגלה על ידי הבנים.

במובן זה קיימות שתי בחירות: בחירת העיר 'מלמטה' על ידי דוד מכוח האחדות בין השבטים ומכוח מלכות דוד על כל ישראל, ובחירת העיר והמקדש כיחידה אחת בימי שלמה על ידי הקב"ה. הצבענו על המשמעות של "מעשה אבות סימן לבנים" בהקשר לרמיזות על מהותה של ירושלים בתורה ולקיומן בימי דוד ושלמה.

התייחסנו לקשר בין הטופוגרפיה למשמעות הרוחנית: מיקומה הנמוך של נחלת בנימין בכלל ושל ירושלים העיר בפרט בין שתי הנחלות הגובלות בה, אפרים בצפון ויהודה בדרום: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וירושלים ממוצעת ביניהם.

דנו גם בקרבת ירושלים למדבר ובמשמעותה, הן מצד התלות הישירה בקב"ה, הבולטת במקום בו נדרש קיום מלא של צדק, הן מצד האפשרות שלעתיד לבוא תתקן ירושלים את המדבר במים החיים שיֵצאו ממנה, אשר יהפכו את המדבר לגן עדן היונק את חיותו מן המקדש.

ולבסוף, ניסינו להראות את הקשר בין מהותה של העיר והדרך אליה לבין תקופתנו, בייחוד מבחינת היחס שבין שלב המלכות והאחדות לבין ההתגלות והזיקה אל הקודש.

* * *

סקרנו כאן בתמצית את ראשי הפרקים בהם עיינו בשנת ה'תשס"ה. בשיעור הבא נתחיל בעזרת ה' בעיון בירושלים בימי דוד, ונפתח בעניין כיבוש העיר על ידי דוד.