סיפורי חסידים בפרשת השבוע / ראש השנה - שברון הלב בתקיעות

  • הרב נחמיה רענן

בסוגיה במסכת ראש השנה מובאת מימרת רבי יצחק שעוסקת בטעם מצוות תקיעת שופר:

אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה? "למה תוקעין"?! רחמנא אמר תקעו! אלא: למה מריעין? "מריעין"?! רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן.

(ראש השנה טז.).

הסוגיה קובעת שיש לתקוע בשופר כיוון שזוהי המצווה, ולכן היא מייחסת את דבריו של רבי יצחק לעניין כפל התקיעות במיושב ובמעומד, ולא לעצם התקיעות.

למרות זאת, במהלך הדורות ניתנו הסברים וטעמים שונים למצוות התקיעה בשופר. אנו נעסוק בטעם התקיעה על פי הבעל שם טוב ותלמידיו. הבעל שם טוב המחיש את משמעות התקיעה באמצעות משל:

משל שהובא בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שאמר להתוקעים ולבעלי תפלות. שפעם אחת איתרמי[1] שהחיות מרדו בארי מלכם. ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו. ועמד השועל, הפקח שבחיות, ואמר להם להחיות "לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם", והלכו עמו. ויהי הם עודם הולכים עמו, ועדיין היו רחוקים מחצר המלך, ענה השועל ואמר להם, "אל נא אחיי ירע לבבכם, היות שעצתי היה לפייס את המלך על ידי המשלים היפים, ועתה שכחתי קצתן". ויאמרו אליו "אולי יתפייס המלך בעבור המשלים הנותרים בזכרונך". והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, ענה השועל ואמר להם "אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני; אך אף על פי כן לכו עמי, אולי יתן השם יתברך לנו רחמים וחנינה לפניו, ויתרצה לשמוע בקול צעקתינו; כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך". והנה כשמעם הדברים האלה, וישמעו לו וילכו עמו ויבואו אל המלך, ויפלו על פניהם ארצה. ויען השועל ויאמר "אדונינו המלך, יהיו נא אמרינו לרצון לפניך. היות שמתחלה בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו אליך, אך מצד שהייתי בקי בדברי משל ומליצה הממשיכים הלב, לזה משכתים בדברים, ואמרו אלי אחריך נרוצה, אולי תוכל לפייס את המלך בדבריך ובמשליך הנעימים. וכעת מה אעשה שנשכחו ממני, הנה אנחנו כחומר ביד היוצר ויש בידך להמית ולהחיות. ואנחנו מבקשים את פניך בבכי ובצעקה, ויכמרו רחמיך עלינו ואל תשחיתנו ועשה עמנו חסד חנם, כי כן דרכיך". והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם, והנמשל מובן.

(בעל שם טוב על התורה, ראש השנה ויום כפור, אות ל).

תקיעת השופר, על פי הבעל שם טוב, היא ביטוי פשוט ופרימיטיבי לתחנונים, מעין צעקה שבוקעת מעומק הלב. לאור המשל, התקיעה מתפרשת כצעקה שנובעת מחוסר האונים האנושי - "כדלים וכרשים דפקנו דלתך" (מתוך הסליחות).

הבעל שם טוב המשיל את תקיעת השופר באמצעות משל נוסף, שמשקף מימד אחר במשמעותה של תקיעת השופר:

משל נפלא לפני התקיעות. מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד. ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האב, ולא נענו. ואמרו בלבם "אולי שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע את צעקתנו, בכן נצעק בקול בלא דיבור". והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו "ראה והבן כי כולנו תלויים בך". כך הנמשל: הקדוש ברוך הוא שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל הדיבור. נשלח אותך, בעל תוקע, שתעורר רחמים עלינו בקול בלא דיבור, וראה והזהר כי כולנו תלויים בך ראה אנשים ונשים תלויים בך...

(שם, אות לא).

מעבר לעובדה שהתקיעה בשופר מבטאת צעקה שנובעת מחוסר אונים, הצעקה היא ביטוי אישי ואותנטי: במשל היה ברור לבני המלך שאביהם יזהה את קולם; ובנמשל - אפילו אם התרחקנו מאבינו שבשמים וסטינו מדרך הישר, ברור לנו שהוא ישמע את צעקתנו ויקבל את תקיעתנו.

ישנם כמה סיפורי חסידים העוסקים במצוות תקיעת שופר. אנו נביא שניים מהם הממחישים את משמעות התקיעה על פי דרכו של הבעל שם טוב. הראשון שבהם מסופר על הבעל שם טוב עצמו:

הבעל שם טוב ציוה פעם לתלמידו, ר' זאב קיציס, שילמוד הכוונות של סידור התקיעות, כי הוא יהיה מסדר התקיעות אצלו בראש השנה. למד ר' זאב את הכוונות וכתב אותן על גיליון מיוחד ושמו בכיס בגדו, כדי שיוכל להסתכל בו בשעת סידור התקיעות. לא נראה הדבר בעיני הבעל שם טוב, והגיליון נשמט ונאבד. בבוא ר' זאב לסדר התקיעות, התחיל לחפש את הנייר עם הכוונות, וכשלא מצאן לא ידע מה לכוון. הצר הדבר מאד לר' זאב והתמרמר בלבו, ובכה בכי תמרורים בלב נשבר ונדכה, והוכרח לסדר התקיעות בלי שום כוונות.

אחר התפלה אמר לו הבעל שם טוב:

בהיכל המלך נמצאים הרבה חדרים והיכלות, ומפתחות שונים ומיוחדים לכל דלת, אך יש כלי אחד שעל ידו אפשר לפתוח כל המנעולים כולם, והוא הגרזן. הכוונות הן מפתחות לשערים שלמעלה, ולכל שער כוונה אחרת, אבל לב נשבר יכול לפתוח כל השערים וההיכלות כולם.

(סיפורי חסידים למועדים, הרב זווין, ירושלים תשס"א, עמודים 28 - 27).

עיקר התקיעה לפי הבעל שם טוב הוא צעקה בלב נשבר, ולכן שברון הלב חשוב ומשמעותי יותר מכוונות התקיעה על פי סודות ורזי הקבלה.  

סיפור דומה מסופר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב:

לפני ראש השנה חזר פעם הצדיק ר' לוי יצחק מברדיטשב אחר בעל תוקע הגון וראוי, שיתקע בבית מדרשו. נכנסו אליו הרבה בעלי תקיעה ורצו לזכות בזכייה זו. כל אחד מהם הראה כוחו בידיעת כוונות וסודות התקיעה לפי הקבלה ואף אחד מהם לא מצא חן בעיני הצדיק.

יום אחד בא בעל תוקע לפניו, והצדיק שאלו מה הוא מכון בשעת התקיעות. נענה האיש ואמר:

רבנו יהודי פשוט אני ואין לי עסק בנסתרות. ארבע בנות יש לי שהגיעו לפרקן, ואני מתכון בתקיעות: ריבונו של עולם! הריני עושה רצונך, מקיים מצוותך ותוקע בשופר, אף אתה עשה רצוני ותעזור לי להשיא את בנותי.

עמד ר' לוי יצחק ואמר:

אתה תתקע בבית מדרשי.

(שם, עמוד 30).

יהי רצון שיתקבלו תפילותינו ותקיעותינו ברצון. שנה טובה ומתוקה, וכתיבה וחתימה טובה.



[1]   אירע.