יהושע | סיפורי סיבוך וקונפליקט | המבנה הכולל של הסדרה ומשמעותו | 2

 

א. מבוא: 'ישיבה בקרב ישראל' כביטוי מפתח בסדרת "סיפורי סיבוך וקונפליקט"

בשיעור הקודם בחנו את האנלוגיות בין שלושת הסיפורים בסדרת סיפורי "סיבוך וקונפליקט" (סיפור המרגלים [ב'], חטא עכן ומלחמת העי הראשונה [ז'] וסיפור הגבעונים [ט']) ואת ההתפתחות התמטית בסדרה, בייחוד בין סיפור המרגלים בבית רחב ובין סיפור הגבעונים. בשיעור הנוכחי נבדוק ביטוי מרכזי בשלושת הסיפורים, שניתן להגדירו כמוטיב חוזר בספר יהושע ובתחילת ספר שופטים. הביטוי הוא 'ישיבה בקרב ישראל', והכתוב משתמש בו בכדי לדווח על הישארות הגויים בארץ. המונח 'בקרב' מופיע אמנם פעמים רבות בתנ"ך, ולא תמיד בהקשר ביקורתי או שיפוטי, אולם הופעתו המרובה בספרי יהושע שופטים, בזיקה מובהקת לחטא אי ההורשה שמהווה נושא מרכזי בספרים אלו, מחזקת לדעתי את משמעותו הביקורתית. במהלך השיעור נדון במונח 'לשבת בקרב ישראל' בהופעותיו השונות במהלך ספר יהושע וספר שופטים.

ב. 'ישיבה בקֶרֶב' בסיפור רחב (ו')

בסיפור המלחמה נגד יריחו מופיע לראשונה הביטוי "וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ו', כה), בנוגע לרחב. הדיווח על צירופה של רחב לישראל נראה על פניו נייטרלי לחלוטין, וללא כל הקשר ביקורתי. אדרבא, הוא אף עשוי להיקרא כדיווח חיובי על הגמול שניתן לאישה בזכות מעשיה הטובים והצהרות האמונה שהניעו את מעשיה. הצלת רחב נקשרת בכתוב לשבועה שנשבעו לה המרגלים ולמעשה הצלת המרגלים (ו', כב, כה). יחד עם זאת, לפני תיאור הצלת רחב יש דיווח שמבליט את מורכבות הנושא: "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (ו', כג). דיווח זה אינו תואם את הכיוון של העלילה, ומעלה כמה שאלות: מדוע הניחו את רחב ואת בני משפחתה מחוץ למחנה ישראל? מדוע טורח הכתוב ליידע אותנו על כך? רבים פירשו זאת כהרחקה זמנית, שנועדה לטהר את רחב ובני משפחתה או את כליהם,[1] אך חסרונו של הפירוש הוא בהיעדר ההתייחסות בכתוב לאלמנט הטהרה או הגיור. זקוביץ עמד על הדמיון לדיווח על סיפור ההצלה של לוט שנגמר בביטוי דומה: "וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (בראשית, י"ט, טז). לדעתו, הקבלה זו היא חלק מהקבלה מקיפה שקיימת בין שני הסיפורים, שנועדה להשוות ביניהם ולדון את הסיפור כסיפור ביקורתי על רקע ניגודו לסיפור ההצלה של לוט.[2] ההקבלה לתיאור לוט יוצרת עמימות מעניינת במיוחד:

 

 

בשני המקרים השליחים גומלים לאנשים שהטיבו עמם, והם מוציאים אותם מן העיר העומדת להיפגע. אלא שבסיפור לוט ההוצאה וההנחה הם חלק ממעשה ההצלה - להוציאו מחוץ לעיר הפגועה, ואילו בסיפור רחב מתוארת הוצאה מן העיר, וגם הנחה - אך באופן מפתיע ההנחה היא מחוץ למחנה. תיאור הוצאת אדם מחוץ למחנה ישראל מעורר קונוטציה שלילית וביקורתית, בייחוד לאור ההקשרים שבהם כתובים תיאורים אלה בתורה. הקשרו של הביטוי בתורה הוא של הרחקה מן המחנה, בשל טומאה (כטומאת צרעת למשל [ויקרא י"ד ג]), או מחמת חטאותיו של אדם כשלב בתהליך שסופו עונש מוות (כך למשל בסיפור המקלל: "וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן" [ויקרא, כ"ד, כג], ובסיפור המקושש: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר... וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" [במדבר, ט"ו, לד – לו]). הקשרו הכולל של הביטוי בהחלט מעודד את הרמיזה לכיוון הביקורתי. אפשר שיש כאן טעם נוסף: בו' יח מזהיר יהושע: "פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" - כביכול, הבעיה היא בכך שהחרם העובר למחנה ישראל 'מדביק' אותו בחרם, כפי שעשה עכן. לאור זאת ניתן להציע קריאה מעניינת לדרך בה מתוארת ההתנהלות מול רחב ומשפחתה: מצד אחד מצילים אותה מן העיר בשל השבועה שנשבעו לה, ומאידך מניחים אותה מחוץ למחנה ישראל, כדי לא להפכו לחרם. לפי הצעה זו, הפסוק המורכב והמפתיע שלפנינו משקף את המורכבות בהצלת רחב. אלה גם שתי ההיקרויות היחידות של הביטוי 'מחנה ישראל' בספר יהושע. דיוק בנוסח התיאור מעלה הבחנה נוספת. בסיפור רחב לא כתוב שהוציאו אותה "מחוץ למחנה", אלא שהוציאו אותה "מן העיר", והניחו אותה (לפי שעה) מחוץ למחנה. הרחקה מן המחנה לא מתוארת כאן, אלא רק אי הכנסה זמנית לתוך המחנה. ההוצאה וההנחה אינם שייכים לאותו המעשה, בניגוד לביטוי הרווח, שההוצאה היא לצורך הנחה. תיאור של הוצאה מן העיר אל מחוץ למחנה, ובייחוד לנוכח הניגוד ללוט שהוציאוהו מן העיר והניחוהו מחוץ לעיר, יוצר, אם כן, עמימות ותחושה ביקורתית אצל הקורא, על רקע משמעותו הרווחת של הביטוי בשפה המקראית. ייתכן שעמימות זו היא טכסיס ספרותי הרומז לבעייתיות שבמעשה ההכנסה של רחב אל תוך ישראל, באמצעות כפל המשמעות הקיימת בביטוי שלפנינו.

נלסון פירש את ההחזקה של רחב מחוץ למחנה בזיקה לחובת השמירה על הקדושה והטהרה של מחנה ישראל ובייחוד בעת מלחמה: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ " (דברים, כ"ג, טו).[3]זיקה זו מעודדת אף יותר את הרמיזה הביקורתית בסיפור, ובייחוד לנוכח הניגוד במרקם המילים בין שני ההיגדים: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחניך קדוש" // "ותשב בקרב ישראל עד היום הזה". הזיקה הניגודית מעמיקה בניגוד בין רחב הזונה שישבה בקרב ישראל לבין האיסור על ערוות דבר בקרב המחנה. התודעה בדבר הקשר בין קדושת המחנה ובין ההצלחה במלחמה אך מתחדדת מן הקרבה הטקסטואלית בין הכנסת רחב למחנה ישראל ובין התבוסה המתוארת לאחר חטא עכן. תודעה זו עשויה להעלות את השאלה האם הישיבה של רחב בקרב המחנה היא זו שהשפיעה על היעדר נוכחות של ה' במחנה ישראל, ועל אי העמידה שלו לצידם במלחמה הבאה, כפי שנרמז באזהרה בתורה: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". התבוסה במלחמה הראשונה בעי, והזיקה בינה ובין היעדר הנוכחות האלוקית במהלכה, שנידונו בהרחבה בשיעורים הקודמים, מעלים לכל הפחות סימן שאלה תיאולוגי, שנוצר באמצעות ארגון הסיפורים ושיבוצם זה לצד זה.

ג. 'ישיבה בקֶרֶב' בסיפור עכן (ז')

משמעות ביקורתית מובהקת למונח "בקרב ישראל" קיימת בדבר ה' אל יהושע לאחר התבוסה בעי ולאחר חטא עכן:

לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.

 קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר

כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל

לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.

(ז', יב - יג).

ברור שברובד העלילתי של הסיפור החרם שמדובר עליו כאן הוא השלל שנגנב בידי עכן; ובמובן הרחב יותר, נוכחותו של עכן החוטא בתוך מחנה ישראל מעכבת את ישראל מלנצח במלחמה: כל זמן שעכן מצוי בקרב ישראל, אי אפשר יהיה לנצח את עמי כנען. אולם, לדעתי הופעת המונח "חרם בקרבך ישראל", בנוגע לפגיעה במצוות החרם שנאמרה ביריחו, עשויה - ולו רק בגלל הסמיכות בין הפרשיות, ובגלל המשמעות הבסיסית של המונח חרם - להעלות פעם נוספת את השאלה בנוגע לרחב ולישיבתה בקרב ישראל.

יצוין שלפחות במישור התודעתי, המשמעות הפשוטה המוכרת של המונח 'חרם' מזוהה עם החובה הבסיסית להחרים את יושבי ארץ כנען:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.

(דברים, ז', א - ג).

הקורא את ששת הפרקים הראשונים של ספר יהושע, שפותחים בכניסה לארץ ועוברים לנצחון המלחמה ביריחו, ובתוכו מפגש ראשון עם נציגי שבעת העממים, לא יכול שלא לדון בשאלת כריתת הברית עם תושבי הארץ ועבירה על מצוות החרם. השדה הסמנטי של המונח הבעייתי ב'קרב ישראל', ועוד בשני סיפורים סמוכים, מעלה על הפרק את הקרבה הלשונית ואת המשמעות הנגזרת ממונח זה בהקשרה של רחב. ייתכן, לפיכך, שיש כאן מבע כפול, המבקש לרמוז לפגיעה נוספת בחרם שנמצא בקרב ישראל. כמדומני שניתן להצביע על אליטרציה[4] בין ההאשמה אודות החרם שישנו "בקרב ישראל", ובין החובה ל"קרב" את עכן ומשפחתו לפני ה' על מנת לתקן את החטא שנעשה:

וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת

וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים.

וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה.

וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי.

 וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה.

(ט', יד - יח).

אליטרציה זו קיימת גם בסיפור הגבעונים, וגם שם היא תורמת להבנת הבעייתיות שיש בסיפור הברית עם הגבעונים: "וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים" (ט', טז). ישיבת הגבעונים בקרב ישראל מופיעה גם בדברי הכתוב בתחילת פרק י': "וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם". (י, א).

החזרה המרובה על עקרון ה'קרבה' בסיפור זה בהקשריו השונים, מבליטה את המתח שבין המגמה המעודדת את הקרבה של העם אל ה' וישיבתו בקרב מחנה ישראל, ובין ההתנהלות האנושית המסכנת זאת. ישיבתם של גורמים כנעניים בקרב ישראל מרחיקה את הנוכחות של ה' מקרב מחנה ישראל; ועל פי עיקרון ה'מידה כנגד מידה', בגלל ש'חרם בקרבך ישראל' ה' אינו נמצא 'בקרבכם' ואינו 'מושיעכם'. בכדי שה' ישכון בקרב עם ישראל, העם חייב להסיר את החרם מקרבו. דברי התוכחה של ה' לאחר חטא עכן בנויים על העיקרון שרק כאשר ה' שוכן בקרב בני ישראל הם לא ניגפים לפני אויביהם, כניסוח דברי ה' לפני סיפור המעפילים: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (דברים, א', מב). בסיפור המעפילים בספר במדבר מודגשת ההיעדרות של הארון כביטוי סמלי להיעדר הנוכחות של ה' בקרב המחנה: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" (במדבר, י"ד, מד). הזיקה הקיימת בין נוכחות ה' ובין קיום הברית, ולחילופין בין הפגיעה בברית עם ה' ובין היעדר הנוכחות, עומדת במרכזן של כמה פרשיות נוספות, כגון לאחר חטא העגל: "כי לא אעלה בקרבך" (שמות, ל"ג, ג); וכן בהבטחת משה לישראל שה' יהיה עמם במלחמה על כיבוש הארץ: "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא... וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ. שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ,ז', כא - כו). גם שם קיימת התניה בין נוכחות ה' בקרב ישראל ובין הימנעות מעבירה על החרם.

ד. 'ישיבה בקֶרֶב' בסיפור הגבעונים (ט')

מוטיב 'הישיבה בקרב ישראל', נזכר מספר פעמים בסיפור הגבעונים:

וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית.

 (ט', ז).

ובדברי יהושע:

וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים.

(ט', כב).

שתי האמירות הן בעלות קונוטציה שלילית. אין זו רק עובדה גיאוגרפית טכנית, אלא ציון בעיה עקרונית שאינה מאפשרת לכרות ברית. הן תומכות בטענה שגם ההתייחסות למהירות בה נתגלתה ישיבת הגבעונים בתוך ישראל נובעת מהקשר ביקורתי ביחס לאפשרות של כריתת הברית בינם ובין ישראל: 

וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית

וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים

(ט', טז).

טענה זו מתחזקת במיוחד לנוכח ההקבלה בין החשש המובע בפי איש ישראל ובין התוצאות שנתגלו על ידי ישראל, ותיאורם בידי הכתוב:

 

ההקבלה הכיאסטית בין שני ההיגדים מבליטה את המחדל ואת גודל הבעיה: רק לאחר שבני ישראל כרתו עם הגבעונים את הברית, התגלה שהגבעונים יושבים ב"קרב" עם ישראל. האירוניה מתחזקת לנוכח גודל התרמית שמתגלה בזמן כה קצר בגלל קירבת הגבעונים לישראל. פרדוכס זה מודגש בפסוקים פעמיים:

וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים.

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים.

(טז - יז).

אפשר שביטוי אירוני נוסף מצוי בתיאור נתינתם לעובדים "במקום אשר יבחר": "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (ט', כז). מונח זה, שמופיע בתדירות גבוהה בספר דברים החל מפרק י"ב, נזכר פעם יחידה בספר יהושע, ודווקא בהקשר לגבעונים. הסיפור שמדגיש את היעדר הנוכחות האלוקית והקרבה אליו מתאר את קרבת הגבעונים אל מקום המזבח.

ה. 'ישיבה בקֶרֶב' בתיאורי ההתנחלות (יהושע י"ג, ט"ז)

להופעות אלה של ה'ישיבה בקרב' יש להוסיף את דיווחי אי ההורשה המופיעים בתיאורי ההתנחלות בספר יהושע:

וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּשׁוּרִי וְאֶת הַמַּעֲכָתִי

וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה

(י"ג יג).

וכן בנחלת אפרים:

וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר

וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד

(ט"ז י).

יש לשים לב גם ליסוד האטיולוגי[5] שקיים בכל ההופעות הנזכרות (כולל בסיפור רחב ובסיפור הגבעונים) הקושר בין התופעות. המונח האטיולוגי החוזר מבליט את הקו העובר בין התופעה לאורך הספר כביטוי לביקורת על ההצטרפות המצטברת של היחידים ואחר כך של הקבוצות לישראל, והתערבותם בתוך העם.

יש לציין שבניגוד לספר יהושע, בספר שופטים לא מצוי היסוד האטיולוגי לגבי הישיבה המעורבת של הכנענים וישראל. דהיינו, אין עדות בספר שופטים על ישיבתם המשותפת של שבטי ישראל והכנענים "עד היום הזה", למעט בנוגע לישיבת היבוסי עם בני בנימין (א', כא). ניגוד זה בולט בהשוואה בין יהושע ט"ז, י מול שופטים א', כט. ייתכן שהדבר נובע מרצונו של הכתוב להציג את ההתפתחות העלילה של ספר שופטים ביחס לספר יהושע, שמכינה את הקורא לשעבוד של הכנענים בשבטי ישראל בעקבות חטא אי ההורשה.

ו. 'ישיבה בקרב' בספר שופטים (א')

ספר שופטים פותח ברשימת גרעונות בכיבוש הארץ. הרשימה מפורטת בפרק א', ובסופה מסופר על מעמד מלאך ה' בבוכים (ב', א - ה). ברשימת הגרעונות בפרק א' יש ביטוי חוזר שמביע הערכה ביקורתית על הישיבה המשותפת של הכנענים עם שבטי ישראל:

וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר.

זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס.

אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב.

 וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ.

 נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ

וְיֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס.

 (שופטים, א', כט - לג).

בחינת הופעת הביטוי החוזר 'וישב בקרב', מלמדת על מגמת היפוך שקיימת במשמעותו. בתחילה מתוארת ישיבת הכנעני בקרב שבטי אפרים וזבולון, אולם בהמשך מתהפכת התמונה ומתוארת ישיבת אשר ונפתלי בקרב הכנעני. היפוך זה הוא טכסיס ספרותי שמגמתו ככל הנראה להצביע על תהליך ההתפתחות בהתערבות שבטי ישראל בתוך עמי כנען.

רשימה זו, אם כן, איננה רשימה סטטית של היקף הארץ הנשארת, כדוגמת הרשימה המתוארת בספר יהושע פרק י"ג, אלא רשימה הכוללת הערכה שיפוטית ביחס לחטא אי ההורשה עם רמיזה אודות התהליך שהביא להתעצמות החטא. תחילתו בהסכמת השבטים לאפשר לכנענים לשבת בקרבם, תוך הכרה ברורה שישראל הם השליטים וגורל תושבי ארץ כנען נתון בידם; אך בהמשך מתהפכת התמונה, וישראל הם שיושבים "בקרב" הכנעני ונתונים להשפעתם הקלוקלת. הערכה זו נתמכת באופן מובהק מהמשך הכתובים:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.

(שופטים, ג', ה - ו).

תיאור כוללני זה חותם את היחידה הפותחת את ספר שופטים שנושא אי ההורשה עומד במרכזה, ופותח את סיפורי השעבוד של ישראל לעמים השונים. מקומו המרכזי של הסיכום הופכו למעין מפתח והסבר נבואי תיאולוגי למציאות הדתית-מדינית של בני ישראל עם פתיחתו של ספר שופטים. פסוקים אלה מביטים לאחור אל כל התיאורים שמצויים קודם לכן בתחילת ספר שופטים. הם מדגישים את ההערכה והשיפוט הביקורתיים בנוגע לישיבה המשותפת של ישראלים וכנעניים, וקובעים אותם כתשתית אידיאולוגית לספר שופטים. לדעתי, הערכה זו אינה נעצרת בניתוח ספר שופטים, והיא מתייחסת גם לאירועי ספר יהושע. התיאור השיפוטי של ישיבת ישראל בקרב הכנעני מבקש לקשור קו של עריכה נבואית: תחילת התהליך של חטא אי ההורשה בארץ כנען בכניסה לארץ בסיפור הצלת רחב והשארתה בקרב ישראל, המשכו בזלזול במצוות החרם בסיפור עכן, ואחר כך בחוסר תשומת הלב בסיפור הגבעונים. מאוחר יותר הופכת הבעיה המקומית לבעיה שבטית הניכרת באי הורשת השבטים ברשימות שבספר יהושע ובתחילת ספר שופטים. לבסוף הופכת הבעיה לבעיה לאומית, המאפיינת את רכיבי העלילה הבסיסיים של ספר שופטים. המונח 'לשבת בקרב', מקבל, לפיכך, משמעות מוטיבית באיפיון התפתחותי.

ניתן להתייחס לדוגמה זו כמאפיין עריכה נבואית, הקשור לספר יהושע ולפרקים הראשונים של ספר שופטים. יצויין שמלבד הדוגמה הנזכרת ישנם מאפיינים נוספים המקשרים בין תיאורי ההתנחלות ובין הפרקים הראשונים של ספר שופטים (על מאפיינים אלו נעמוד בעוד בהמשך השיעורים). 

ז. סיכום: חטא אי ההורשה - מספר יהושע לספר שופטים

התפתחותה של תופעת חטא אי ההורשה במבטה הכולל מסוכמת בתרשים הבא:

 

 

מעמד הבוכים המתואר בספר שופטים (ב', א - ה) נראה כמסכם את התהליך הנזכר. הביטויים שבמעמד: "וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי... וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ" (שופטים, ב', ב - ג) מקבילים לאזהרות שונות המופיעות בתורה ביחס לחטא אי ההורשה, כגון שמות כ"ג לב - לג, שם, ל"ד יא – יז, דברים, ז' כה – כו, ועוד. הציוויים והאזהרות המופיעים בתורה ובנבואת התוכחה הנאמרת על ידי המלאך בבוכים, מהווים מסגרת שמכילה בתוכה את התהליך המפורש לאורך ספר יהושע ובתחילת ספר שופטים. הקביעה אודות נישואי התערובת עם בנות הכנעני, המתוארת בפרק ג' בספר שופטים, מביטה אל עבר האירוע הראשון שפותח את התהליך, היינו הצטרפותה של רחב שהתערתה בתוך ישראל. [6]

מתי בדיוק מתחילה הביקורת השיפוטית בסיפור על ההתנהלות של ישראל מול תושבי כנען? התשובה על כך מעומעמת, ונראה שהצעתו של פרי ביחס לקריאה החוזרת, שהוסברה בשיעורים הקודמים, הולמת גם את הניתוח הנוכחי:

יש גם הבדל בין קוראים ממשיים שונים באשר לשלב ברצף הקריאה שבו מתרחשת המרת המסגרות. יש קוראים גמישים יותר ויש המתקשים יותר... יש קוראים המגלים יותר התנגדות להמרת המסגרות ויש הששים יותר להחליפן. תיאור המימוש האדקוואטי אומר שצריך במהלך הקריאה להמיר את המסגרות, הוא מצביע על פוטנציאל למימוש; אך אין הוא יכול להצביע על הנקודה המדויקת שבה נכון לעשות זאת.[7]

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

 

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי