סיפור המלחמה השנייה בעי (ח') - מבנהו ומשמעותו

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. מבוא - זיקת הסיפור לסדרת סיפורי שבח והצלחה

סיפור המלחמה השנייה בעי (ח') הוא בעל מאפיינים עצמאיים, וניתן להתייחס אליו כיחידה סגורה העומדת בפני עצמה, כפי שהוסבר בשיעור מספר 3. אפיון הסיפור כסיפור של הצלחה במלחמה ושל ניצחון בחסות ה' על אחת מערי כנען, מצרף אותו, אפוא, לסדרת הסיפורים המתארים את ההתנהלות של עם ישראל בהצלחה על פי תוכנית ה'. שיוכו של סיפור המלחמה השנייה בעי לסדרה המכילה גם את סיפור המלחמה ביריחו וגם את סיפור חציית הירדן ניכר באמצעות המאפיינים המבניים השונים שהזכרנו בשיעור מספר 3: (1) היותו חלק מסדרת סיפורים המטרימה את מחזור הסיפורים הבא (מלכי ההר שמעו את הניצחונות על יריחו והעי ופעלו בדרכים שונות כדי להתמודד עם ישראל[1]); (2) היותו חלק ממערך אנלוגי המושווה לסדרת סיפורים על משה (קריעת ים סוף ומלחמות סיחון ועוג[2]); (3) היותו בנוי ומאורגן באופן הדומה לסיפור חציית הירדן ולסיפור המלחמה ביריחו, שנידונו בהרחבה בשיעורים הקודמים: כמו בשני הסיפורים הללו, גם כאן הסיפור פותח בהתווית תוכנית אלוקית ממוקדת, המתמצתת בחמש מילים את המוקד שסביבו יתנהל הסיפור כולו, היינו המארב לאנשי העי: "...שים לך ארב לעיר מאחריה" (ח' ב). בהמשך הסיפור מתוארת שרשרת התיווך,[3] ויהושע מעביר את הצו לאורבים. במרכז הסיפור מתוארת בהרחבה רבה טכניקת המארב שהביאה בסופו של דבר לניצחון של ישראל על העי.

ב. ייחודו של סיפור המלחמה השנייה בעי וקשייו

בצד הדמיון הרב, סיפור המלחמה השנייה בעי חורג במרכיבי העלילה שלו משני הסיפורים הקודמים לו בשתי נקודות מרכזיות:

 1. מתואר בו מאמץ מלחמתי אנושי ללא כל עזרה אלוקית גלויה וניכרת. מרכיבי העלילה שלו כוללים גיוס של חיילים רבים וטקטיקה צבאית קלאסית מתוכננת היטב, המסופרת תוך ירידה לפרטים שמעטים דוגמתה במקרא. אין בסיפור תיאור ניסי, בשונה משני הסיפורים הקודמים שעיקר ההתרחשות בהם היא ניסית.[4]

2. הוא נעדר כמעט לחלוטין סממנים כוהניים או פולחניים כדוגמת שני הסיפורים הקודמים.[5] ארון ה' ונושאיו הכוהנים שעמדו במרכז שני הסיפורים הקודמים, אינם נוטלים חלק במהלך הסיפור.

בנוסף לכך, יש קושי להבין את המהלך הרציף של פרקים ז' - ח' מבחינה עלילתית, ובעיקר מבחינה תיאולוגית. בפרק ז' מסופר על חטא עכן ועל האשמת כל העם בעוונו (ז', ב). כישלונו של העם במערכה הראשונה נגד העי, כישלון שפגע קשות במורל העם ויהושע (ז', ב - ט), נעוץ בחטא עכן (ז', י - יט). במסגרת החזרה בתשובה ותיקון העוון, החוטא התגלה והוענש יחד עם שאר בני משפחתו (ז', י - כו). לאחר תיקון החטא עם ישראל נלחם בשנית נגד העי, וניצח (פרק ח'). אולם, בניגוד למצופה, תיקון החטא, דהיינו החזרת השלל והפגיעה בעכן, לא הספיקו על מנת להשיג את הניצחון על העי, אלא בנוסף לכך מתוארת הכנה צבאית מדוקדקת שכללה גיוס של עשרות אלפי חיילים למערכה (ח' א, ג) והכנת טקטיקה צבאית מתוחכמת על מנת להערים על צבא העי. ההסבר הריאלי בהקשר זה יוצר קושי מבחינה תיאולוגית: התיאורים הרבים של ההכנות הצבאיות וריבוי החיילים מטשטשים את היכולת להבחין בתיקון החטא של עכן והשפעתו על היכולת של העם לנצח: "לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם" (ז', יב). כלומר, בתמונה הרציפה של הסיפור ישנו מהלך כפול וסותר: מחד, מעילת עכן מהווה חטא במישור הדתי, וכפרתו אמורה לאפשר את הניצחון; מאידך, מתוארת מערכה צבאית ריאלית המתנהלת על פי שיקולים טקטיים, שמעוררים את הרושם שלא הפגם הדתי הפריע לניצחון הנכסף, אלא זלזול באויב.

הגישה הביקורתית הקלאסית, נאמנה לגישתה, מבחינה בין מקורות שונים ששולבו זה לצד זה בסיפור מלחמת העי: מקור אחד בעל אופי תיאולוגי, המספר על חטא עכן ועונשו; ומקור שני עם נקודת מבט צבאית-ריאלית, המספר על המלחמות נגד העי.[6] בדרך זו הם הסבירו גם את הפערים הקיימים בין הסיפורים, הן בשאלת הסגנון והן ביחס לסתירות בין שתי נקודות המבט. לעומת זאת, אליצור הציע פרשנות לפיה שתי נקודות המבט המצויות בסיפורים הן למעשה שתי השקפות המשלימות זו את זו בדרך שמאפיינת את ההיסטוריוסופיה המקראית בדרך המכונה סיבתיות כפולה: בסיפורי התנ"ך קיים הסבר ריאלי למאורעות לצד הסבר תיאולוגי, ושניהם ביחד משלימים את נקודת המבט המקראית בדבר ההתרחשות היסטורית.[7] על פי הסברו, תיאור מלחמת העי חורג מן התיאורים הקודמים של המלחמות בגלל הצורך להדגיש את נקודת המבט הריאלית במלחמות יהושע. לשיטתו קשה היכן מצויה נקודת מבט זאת בסיפורים הקודמים, ומדוע דווקא במלחמה זו מוצגת לפתע תמונה ריאלית.

בהמשך אציע דרך קריאה שמתייחסת לקו הרציף העובר בין שלושת הסיפורים.

ג. בין שתי המלחמות בעי

קיימות שתי אפשרויות להגדרת מקומו ומעמדו של סיפור המלחמה השנייה בעי במכלול הסיפורים של הספר.

האפשרות הראשונה, המקובלת יותר בקרב החוקרים בעלי הגישה הביקורתית, רואה בסיפור המלחמה בעי סיפור מלחמה עצמאי שאיננו תלוי במקורו בסיפור חטא עכן. מרכיבי העלילה השונים של הסיפור (תיאור ריאלי של מלחמה ללא היבטים טקסיים) וסגנונו השונה, מבדילים אותו, לשיטתם, גם ממקורם של סיפור המלחמה ביריחו וסיפור חציית הירדן, הרוויים בתיאורים טקסיים וניסיים. הרכיבים התיאולוגיים הבודדים בסיפור הם דברי ההדרכה והציווי של ה' בפתיחת הסיפור (ח', א - ב), דברי ב' לפני הטיית הכידון (ח', יח), והרמיזה אודות תפקידו העל טבעי של הכידון, הדומה לתפקידם של ידי משה במלחמתו בעמלק: "ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל ישבי העי" (ח', כו). חלק מן החוקרים מאסכולה זו טענו לאיחורם של יסודות אלו בסיפור, בשל צרימתם וחריגותם במרכיבי העלילה שלו. לטענתנו, הקווים המשותפים של תחילת סיפור המלחמה השנייה בעי עם סיפור חציית הירדן וסיפור המלחמה ביריחו מלמדים על העריכה הנבואית, שיצרה קווי מתאר משותפים לשלושת הסיפורים. הפתיחה בצו ה' עם תוכנית קונקרטית (לארוב), העברתה במה שכינינו 'שרשרת התיווך' על ידי יהושע, ותיאור ביצועה, מלמדים על הכוונה לדמותה לפתיחת שני הסיפורים האחרים. דווקא המאפיינים הכה שונים בין סיפורי חציית הירדן ומלחמת יריחו לבין סיפור המלחמה השנייה בעי מבליטים את הקווים המשותפים, המציינים את המעורבות האלוקית ואת הצייתנות האנושית של יהושע וצבאו לצו ה' ולתוכניתו. התפיסה העולה מכך היא שהדרכה אלוקית מצויה לא רק בדברי עידוד כלליים לפני יציאה למלחמה,[8] אלא אף בהדרכה טקטית קונקרטית, הנוגעת לדרך שיש לנקוט במהלך הקרב: "...שים לך ארב לעיר מאחריה"(ח', ב). הצייתנות להדרכה זו מובילה להצלחה בדיוק כפי שהיא עושה זאת במלחמות הנושאות אופי טקסי יותר כמו המלחמה ביריחו.

האפשרות השנייה יומרנית יותר בקביעת משמעות השינוי שבין מאפייניו של סיפור מלחמת העי לשני הסיפורים הקודמים לו. בחינה כזאת תתבע הסבר גם לתמונה הכוללת של סיפורי המלחמות על הארץ, העולה מתוך המבנה הרציף של העלילה. אעבור עתה לבחון את מבנה הסיפורים על פי אפשרות זו. הקורא את סיפור החטא של עכן ותוצאותיו מקבל את הרושם, המוצדק, שעם ישראל נענש בתבוסה הראשונה בעי בגלל חטאו של עכן. זיקה זו מצויה במפורש בדברי ה' לאחר התבוסה:

חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם.

וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם

(ז', יב - יג).

בנוסף לכך, כבר במצג של הסיפור נוצרת זיקה בין חטאו של עכן ובין מחדלם של ישראל: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן..." (ז', א). ההסבר לעונש הקולקטיבי על חטאו של היחיד, כסוג של אחריות לאומית או ערבות הדדית נראה בהחלט סביר. הסבר מעין זה מצוי גם בהמשך הספר, בדברים שנאמרו על ידי השבטים לשניים וחצי השבטים: "הלוא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו" (כ"ב, כ).בדרך זו נקטו רבים מן הפרשנים, ישנים וחדשים כאחד.

אולם, קריאת תיאור ההיערכות למלחמה השנייה נגד העי (ח') בתוך רצף הסיפור, מעוררת תחושה שבמהלך הסיפור ישנו מימד נוסף שהוחמץ על ידי רבים מן הפרשנים. מתיאור זה ניכר שבני ישראל נדרשו להיערך בדרך אחרת לחלוטין מכפי שנלחמו במלחמה הראשונה. השוואת הנתונים המנוגדים בין תיאורי המלחמות הסמוכות בולטת בטבלה הבאה:

רכיבי הסיפור:

מלחמה ראשונה בעי (ז', א - ה)

מלחמה שנייה בעי (ח', א - כט)

היערכות לפני המלחמה

שליחת מרגלים.

המרגלים מעודדים להקטין את מספר הלוחמים.

היערכות בצו ה' להתארגנות טקטית מאסיבית ועם מספר רב של חיילים.

כמות הלוחמים

כשלושת אלפים איש.

30,000/5000[9] במארב + כל עם המלחמה.

טקטיקה

אין.

מארב מתוכנן בקפדנות.

תוצאות המלחמה

תבוסה ישראלית:

"ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" (ז', ה).

ניצחון ישראלי:

" ויהי כל הנפלים ביום ההוא...שנים עשר אלף כל אנשי העי" (ח', כה).

מעורבות אלוקית

בולטת בהיעדרה, בוודאי בהשוואה לשאר סיפורי המלחמה בספר.

שם ה' חסר גם בפי המדברים.

לאחר התבוסה ישנה נוכחות אלוקית מובהקת במהלך הסיפור.

הדרכה לפני המלחמה.

דרכי העיצוב:

רציפות תמטית

התבוסה בעקבות חטא עכן

הניצחון בעקבות תיקון חטא עכן

זמן הסיפר[10] בדיווח על המלחמה ותוצאותיה

שני פסוקים מתארים את התנהלות המרגלים ושני פסוקים מתארים את תוצאות המלחמה.[11]

ארוך ומפורט - כעשרים וששה פסוקים.

 

ההשוואה בין הסיפורים מציגה כמה ניגודים מובהקים, שמחייבים דיון. השוואה זו כמעט ולא נידונה בספרות המחקר.

קריאת שני הסיפורים זה אחר זה והשוואת חומרי העלילה, פורשות עלילה שהמבנה הסיבתי שלה נראה ברור למדי. בשלב הראשון (המלחמה הראשונה, מתוארת בפרק ז') מתוארת היערכות מינימאלית עם התארגנות מועטה ומספר חיילים קטן, ולפיכך היא נגמרת בכישלון צורב. בשלב השני (המלחמה השנייה, מתוארת בפרק ח'), ניכרת התארגנות מאסיבית ומקיפה הכוללת מספר גדול של חיילים לצד טקטיקה מפורטת (מארב). בטקטיקה זו יש אף ניצול לטובה של תוצאות התבוסה הקודמת על ידי הטעיית לוחמי העי במארב מתוחכם. ההסבר המתבקש להתפתחות העלילה, לקוח, אפוא, מן התחום הריאלי. במלחמה הראשונה בני ישראל היו שאננים: הם לא נערכו כראוי ולכן הפסידו; ואילו במלחמה השנייה הם נערכו כדבעי, הפיקו לקחים, ולכן ניצחו. אילו היה הכתוב מסתפק בתיאור הריאלי, הייתה זו עלילה צבאית קלאסית שחומריה לקוחים אך ורק מתחום הריאליה הצבאית.[12] אולם, כאמור, מבנה הרציפות העלילתית מכיל גם סיפור שיסודותיו תיאולוגיים, הקשורים לחטאו של עכן ותיקון החטא לאחריו (במהלך פרק ז'). נקודת מבט זו שוללת כל הקשר ריאלי להסבר ההפסד או הניצחון. אדרבא, נדמה שהמאפיינים הריאליים (ריבוי חיילים ומארב) של הסיפור, המפורטים במהלך פרק ח', מטשטשים את נקודת המבט התיאולוגית, בה דווקא מיעוט חיילים היה מוכיח את סליחת ה'. על פי נקודת מבט זו הנוסחה היחידה להצלחה בקרב היא חטא=תבוסה ותיקון חטא = ניצחון.

ד. פרשנות סינכרונית[13] לסיפור: מריאליה לתיאולוגיה

ברצוני להציע קריאה סינכרונית שתשלב בין התיאור הרציונאלי ובין התיאור התיאולוגי בכיוון פרשני שפורש מימד כפול לתיאור החטא ועונשו:

התיאור הפותח מתייחס לשני גורמים שונים:

(1) וימעלו בני ישראל מעל בחרם,

 (2) ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם,

(1) ויחר אף ה' בבני ישראל" (ז', א).

 יש כאן פתיחה בהצגת ישראל כחוטאים, המשך בתיאור מעשה עכן, וחזרה לתאר את חרון האף של ה' על בני ישראל.

לאחר המצג, יש תיאור קצר בן ארבעה פסוקים על ההיערכות למלחמה ועל התבוסה. במהלך קריאת סיפור המלחמה הקורא יודע את אשר נעלם מעיני גיבורי הסיפור, בזכות המצג: עכן חטא וה' כועס על בני ישראל. אולם, מאופן מסירת הדברים ניכר שישנה בעיה נוספת מעבר למעשי עכן ולאחריות הקולקטיבית עליו:

וישלח יהושע אנשים מיריחו העי אשר עם בית און מקדם לבית אל

ויאמר אליהם לאמר עלו ורגלו את הארץ

ויעלו האנשים וירגלו את העי

וישבו אל יהושע

 ויאמרו אליו אל יעל כל העם

כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי

אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה.

ויעלו מן העם שמה כשלשת אלפים איש וינסו לפני אנשי העי.

ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש

וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד

וימס לבב העם ויהי למים.

(ז', ב - ה).

סיפור המלחמה הראשונה נגד העי בולט בקיצורו. שני פסוקים מתארים את ההיערכות למלחמה, ושני פסוקים מתארים את התבוסה. קיצור זה יוצר תחושה של מיידיות ומהירות בין שני האיברים: ההיערכות למלחמה ותוצאותיה. במילים אחרות, נראה שהצעת המרגלים לצמצום הכוחות בשל כוחם המועט של אנשי העי, גרמה לתבוסה המהירה. עמדה זו מתחזקת, כמובן, כתוצאה מן ההשוואה הנזכרת בין המלחמה הנכשלת ובין המלחמה המתקנת (ח'). ריבוי החיילים וההיערכות הרצינית בתיאור המלחמה השנייה, במצוות ה', החליפו את השאננות ואי ההיערכות של המלחמה הראשונה. בנוסף לכך, נדמה שסיפור המלחמה הראשונה בעי בולט בהיעדר הנוכחות של ה' ממהלכו. לתיאור הסיפור אין הקדמה של צו או תוכנית אלוקית, ושמו של ה' לא נזכר לא על ידי יהושע ולא על ידי המרגלים. רק לאחר התבוסה, מוזכרת הופעת ה' בסיפור לאחר פנייתו של יהושע אל ה' ברוב ייאושו. היוזמות האנושיות שמתוארות בסיפור, החל משליחת המרגלים, עובר להישענות על חוות דעתם שנגלתה כבלתי אחראית, וכלה בהתעלמות השיטתית ממקומו של ה' במערכה, בסמוך לסיפור שהבליט את המרכזיות של ה' במהלך המלחמה ובהכנות שקדמו לה, הם בעצם החטא הגדול של ישראל במלחמה זו.

לפי כיוון זה, החטא של ישראל לא היה באחריות ישירה או עקיפה למעשה עכן, אלא בהתנהלות השאננה של עם ישראל ויהושע. על פי הצעת המרגלים היה על יהושע לקחת רק אלפיים או שלושת אלפים חיילים. יהושע, שהיה זהיר יותר מן המרגלים, הלך לפי האפשרות המחמירה יותר: "כשלושת אלפים איש". אולם מסתבר שגם בכך לא היה די, ומצוות ה' לפני המלחמה השנייה, והצייתנות של יהושע למצוות ה' יוכיחו.[14] במלחמה השנייה יהושע הצטווה "קח עמך את כל העם המלחמה" (ח', א), וכך הוא אכן עשה: "ויקם יהושע וכל עם המלחמה לעלות העי" (ח', ג). ההדגשה החוזרת של המונח 'העם' בהיקפים שונים - 'כל העם' מול 'מן העם', והכיאסמוס[15] הקיים בדברי המרגלים, מצביעים על ההנגדה בין עצת המרגלים ובין הרגלי המלחמה של סיפורי הכיבוש. העצה שלא לקחת את כל העם למלחמה מעידה על שאננות מופרזת מצד המרגלים. חסרון הצו המקדים והיציאה למלחמה ללא תוכנית אלוקית מוקדמת היוו הפרה של הנורמה של ספר יהושע. לפיכך, ההפסד נתפס כדבר בלתי נמנע. התיאור המיידי של התבוסה והקיצור הרב בסיפר, נועדו, כנראה, להדגיש את המיידיות של התבוסה, ולחזק את התחושה שתוצאות המלחמה היו ידועות מראש.

ה. סיכום: חטא כפול ותיקון כפול

מתוך הצעתי עולה, שבמעשה העריכה הנבואית נכרכו שני נושאים שונים לכאורה לאגודה אחת. האחד הוא חטאו של עכן, האדם האינדיבידואלי, שלקח מן החרם; והשני הוא חטאם של בני ישראל ,שחטאו בחטא היוהרה וייחסו לעצמם כוחות לא-להם. שני החטאים דרשו תיקון. התיקון לחטא עכן היה הפגיעה בו ובמשפחתו, והתיקון לחטא ישראל היה היערכות למלחמה חדשה בדרך שונה בתכלית מאשר נערכו לקראת המלחמה הקודמת.

ייתכן שבמעשה העריכה, אשר ליכד את שני החטאים יחדיו, יש רמיזה לקשר התיאולוגי בין שני החטאים: חטא היוהרה, הנובע משכחת מקומו הבלעדי של ה', מאפיין, כאמור, את המרגלים ואת העם שנשמע להם; אך הוא מאפיין גם את עכן, שמעל בשלל שניתן לה', כמי שמייחס את המלחמה והישגיה לעצמו.

הקווים המקבילים שבין שני הסיפורים - הסיפור הריאלי של המלחמה וסיפור חטא עכן - שהביאו רבים מן החוקרים לראותם כשני מקורות מקבילים, עשויים להתפרש כשני סיפורים על שני מחדלים שמעשה העריכה כורך אותה תחת קטגוריה אחת. לפי תפיסה זו מעשהו הפרטי של עכן מוגדר בקטגוריה לאומית לא רק בגלל הערבות ההדדית, אלא גם - ובעיקר - בשל היותו מעין 'מראה' למציאות הלאומית. גם הסיומת הדומה של שני הסיפורים יכולה לרמוז על הזיקה ביניהם: שני הסיפורים נחתמים בהקמת "גל אבנים גדול עד עצם היום הזה" (ז', כו; ח', כט). יש בהקבלה זו בכדי לחזק את הטענה ששני התיקונים של החטא, דהיינו הריגת עכן ויציאה למלחמה שנייה נגד העי בדרך ראויה, נגמרים באותו האופן.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ויהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                                     http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                             http://www.vbm-torah.org

לתגובות:                                                     [email protected]

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 



[1]    נקודה זו הוסברה בשיעור מספר 3.

[2]    נקודה זו הוסברה בשיעור מספר 4.

[3]    מושג זה הוסבר והודגם בשיעורים מספר 3 וְ-5.

[4]    עיינו שיעורים 5 וְ-6.

[5]    עיינו שיעורים 5 וְ-6.

[6]    לסקירת הפתרונות הביקורתיים ראו עסיס א', ממשה ליהושע ומנס לטבע, ירושלים, תשס"ה, עמוד 141.

[7]    אליצור י', "הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא", דעות, כ', תשכ"ב עמודים 71 - 70.

[8]    עיינו, למשל, א', ג - ו; ג', ח; ה', ב; ו', ב, ה; י', ח; י"א, ו.

[9]    לא כאן המקום להרחיב אודות שני התיאורים השונים של מספר האורבים, והפרשנויות השונות בנוגע לסוגיה זו.

[10]  'סיפר' הוא מונח המתייחס לכמות הפסוקים והמלל שהוקצו לשם סיפור הדברים. 'זמן הסיפר' משמעותו היקף התיאור.

[11]  אפשר שהסימטריה רומזת לחשיבות הסיפור אודות המרגלים כגורם משפיע על תוצאות המלחמה.

[12]  אמנם, בכמה הקשרים במקרא דווקא מספר קטן של לוחמים המנצחים את המערכה מוכיח את הסיוע של ה' במערכה (כגון שופטים, ז', ב - ח; שמואל א', י"ד, ו). אולם, נראה שבספר יהושע ההתייחסות הטיפוסית למלחמות ה' מתארת השתתפות קולקטיבית. דבר זה בולט בכל תיאורי המלחמות של ספר יהושע (ו' ; ח'; י'; ובמובן מסוים גם בפרק י"א).

[13]  פרשנות סינכרונית היא פרשנות המתייחסת למכלול הכתובים כיצירה אחת, ונותנת להם פשר כוללני. זאת, בשונה מן הגישה הדיאכרונית הביקורתית, המפרקת את המקראות למקורות שונים ונותנת לכל אחד מהם משמעות שונה ועצמאית.

[14]  שלושת אלפים חיילים במושגים מקראיים נחשבים מספר מועט, ובוודאי לפי הקונוונציה של ספר יהושע. הראייה לכך היא כמות החיילים שהשתתפו במלחמה השנייה בעי. במלחמה השנייה רק המארב מנה שלושים אלף חיילים או חמשת אלפים. ראו גם את הנימה העולה מדברי המסַפר בקרב מכמש (שמואל א, י"ג, ב). השוו: גרסיאל מ', קרב מכמש - עיון היסטורי ספרותי (שמ"א י"ג-י"ד), עיוני מקרא ופרשנות - ספר זיכרון לא. טוויג, רמת גן, תש"מ, עמוד 19.

[15]  מבנה כיאסטי.