דילוג לתוכן העיקרי

סיפורי ר' נחמן: טנדע ורנדע

קובץ טקסט
 
המעשה שסיפר רבנו ז"ל מהטנדע ורנדע (מלבוש של כומר).
שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות (עבור פדיון שבויים או הכנסת כלה יתומה), והיה צריך איזה מאות אדומים ובא לגביר אחד ותבעו.  ואמר לו הגביר: כאשר יש אצלו (טנדע ורנדע) מלבוש של כומר שאם ילבש אותה וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז ייתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל.  והסכים על זה ועשה כך ולקח ממנו הכסף הנצרך להצדקה.  ואחר כך בקש ממנו שייתן לו במתנה (הטנדע ורנדע) המלבוש הנ"ל ונתן לו.  וקודם פטירת הרב, הניח צוואה שמזה המלבוש (הטנדע ורנדע) יעשו לו התכריכים. וכן עשו לו ונשאר חתיכה קטנה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר.  ולאחר הרבה שנים היה סיבה שהכריחו לפנות את קברו ומצאו שכל הגוף היה שלם ולא שלטה בו רימה, מלבד החתיכה קטנה של הרגל שלא היה מלובש מהטנדע ורנדע. (כוכבי אור סיפורים נפלאים רלו')
 
*
 
ב'סוד האחד' טמונים כל סיפוריו של ר' נחמן ואולי אף כל הסיפורים כולם, כל החיים כולם. ה'אחד' הוא המפתח להבנת העיקר והפשר בכל דבר, אך הוא סוד, כיוון שעל פני השטח הכל נראה מפורד והמאחד ביניהם נסתר.  בסוד זה אנו טוענים שהכל כלול בכל ועל כן הכל איננו אלא 'אחד'– שגופותיו המפורדים אינם אלא ביטוי חלקי של ה'אחד' השלם.  בכל חלק מחלקיו טמון ה'אחד' וממילא גם האחר מצוי בו, גם אם הם נראים על פני השטח שונים ואפילו סותרים.  הניסיון לחזור ל'אחד' הזה ולחתור אליו למרות הפירוד הנגלה לעינינו, תמיד יעלה את המציאות מן הפירוד המצייר את העולם כאקראי אל עבר האחדות בעלת הפשר.  ועל כן סוד זה הוא המפתח להבנת סיפורי ר' נחמן, ואולי אף להבנת היקום כולו.  מהו הסיפור של עולמנו זה? אולי זו תמצית שאלתה של התורה ואת התשובה לכך תגלה אם תקרב את הכל אל ה'אחד', אם תצליח לזהות את הנפרדים זה עם זה.  "ישראל אורייתא וקדוש בריךהוא כולהו חד".
 
גם בסיפורנו זה נתחיל בהנחת יסוד שכל הדמויות בסיפור אינן אלא אחד – הרב, הגביר, השבוי, הכלה ואפילו בגדיו של הכומר – כמה שנראים הם רחוקים זה מזה ואף סותרים, כולם אחד! אחרי שנניח הנחת יסוד זו, הפשר של הסיפור – התורה שבוקעת ממנו – תעלה מבין חלקיו השונים ממילא. 
 
אנו לומדים מן הסיפור, שגם הרב צריך ללבוש בגדים של כומר כדי לשמור על עצמו ממיתה ומריקבון פנימי.  זאת, הרגיש הרב עוד בעודו בחייו. אפילו דמות הרב הנראית כמושלמת, זקוקה לבגד ההופכי לה לחלוטין.  מתברר שגם הרב לא צריך להיות "רבני" כל כך, ולא טוב לו לאדם שיהיה כל כך אחד עם לבושיו. וכל כך למה? כדי לפדות שבויים.  ומיהו השבוי? (לפי דברינו) הוא עצמו.  ומיהו השובה? – גם הוא עצמו.  בסוד האחד מגלה הרב שבמקום שבו הוא שומר באדיקות רבה שלבושיו יהיו כל כך מתאימים ושייכים לו ולפנימיותו, הוא המקום שבו הוא גם כולא את עצמו. במסוגלות שלו להיות רק עצמו הוא מוגבל.  אמנם הנטייה של כל אדם לרצות שהעולם העוטף אותו והמלביש אותו – יתאים לו ופנימיותו ולרצונותיו, למאווייו, לאמונתו ולתפישתו – אולם אותה הרמוניה נחשקת מתבררת כבית עבדים.  גם אם יצליח האדם לעטוף את עצמו בכל אלו, ובמדד פנימי ייראה הדבר בעיניו כהצלחה ועוד יותר מזה כביטוי של חירות – הרי שמתברר שחירות זו עצמה מוגבלת בתוך עצמה, ושבויה בתוך עצמה.  גם אם יצליח הדבר בעולם הזה לא יצלח בעולם הבא, לא יצלח הוא במיתה.  בטווח יותר ארוך גם הגבולות של חירות זו עצמה ייחשפו ויבואו לידי ביטוי.  המוגבלות והסופיות בעולם הינם מבחן שאי אפשר לחמוק ממנו, כמה שינסה אדם להתעטף בעטיפות המגוננות עליו מפני גזירת הסוף – ימצא את עצמו, בסופו של דבר, נעזר שוב בכלי עצמו בלבד על מגבלותיהם – כך ששוב נפגש הוא עם המוגבלות ממנה ניסה להתחמק,  אך הפעם גרוע עוד יותר – הפעם בתוך עצמו!  דבר המחולל בו ריקבון פנימי בעודו בחייו.  מי שמתעקש להיות אך ורק עצמו ולא מוכן לצאת מעצמו, אכן יישאר בגבולות עצמו וסופיותו תחלחל לתוכו פנימה עוד בחייו ולא רק במותו, בגבולות עצמו יוכל הוא להישאר אפיזודה חולפת ששרדה, שהצליחה, אך לא נגעה בנצח.  את זאת הרגיש הרב כאשר התבקש ללבוש את בגדי הכומר. משהו מן הריקבון הפנימי שחש כל חייו, מן התקיעות והמוגבלות בהתנהלותו הרגילה, משהו מהם פג בלובשו את בגדי ההפוך לו לחלוטין, הוא הרגיש שחרור מכבלי עצמו, פדיון השבי של עצמו בעצמו. 
 
*
 
סיבה נוספת שבשלה צריך הרב ללבוש את בגדי הכומר, היא להכניס כלה יתומה לחופתה.  הכלה, במינוחים החסידיים – קבליים, היא השכינה, שהיא הגילוי האלוקי בעולם, או הנשמה שהינה גילוי כזה.  לפני כל מצווה נוהגים לומר: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" ולכוון לחבר את הגילוי האלוקי בעולם אל הקב"ה בכבודו ובעצמו.  לעשות כלי (= כלה) להארת האינסוף פה בעולם הצמצום, להלביש את המרומם ואת הנשגב בלבושים של ממש, של ממשות.  אולם מעולם לא חשבנו שלבושים אלו יהיו לבושים של כומר?! היכן הייחוד כאן? הלא הפיצול והניגוד זועקים כאן יותר!
 
שוב בתוך הפיצול הנוראי שאירע בסיפורנו, אנו מחפשים את האחד ומניחים – הרב והכלה חד הם! את הכלה שבו עצמו רוצה הרב להכניס לחופתה, את הנשמה שלו הוא רוצה הוא לייחד עם בוראה.  אולם מתברר שהכלה שלנו היא יתומה, שהקב"ה השאיר את גילוי השכינה בעולם במובן מסוים בלעדיו, בסוג של עזבון ויתמות, שעל אף שניתן לחוש בעולם גילויים של האלוקי ושל הנשגב, הרי שמקורם שהוא ה"אב" שלהם, נעלם.  עתה צריכה היתומה למצוא את זיווגה, ללא סמכות, ללא הדרכה, ללא כיוון והכוונה מגבוה, במה לעבוד, להיכן ללכת, עם מה ועם מי להתקשר, כל אלו הם זיווגים פה בעולם. היתמות מהדרכה ומדמות האב הינם ללא ספק אבידה גדולה, אולם ייתכן שיש גם הכרח בעזיבה של דמות ההורה – שהפרידה מאותה אהבה הורית עוטפת היא שעוזרת לנשמה ודוחפת אותה למצוא אהבה בחירית יותר, ובוגרת יותר, בבחינת "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו".
 
אם נחזור לסיפורנו, נוכל אולי אף לומר שהציור הפנימי שלנו של "אני אחד עם לבושיי", ועולם המלביש אותי "מחלצות", שייך לאותה אהבה הורית נשכחת, הדואגת להלביש את ילדה הקט.  וציור בוגר יותר של המציאות צריך להיפרד ממשאת הנפש הילדית הזו ולהינסר ממנה, לא בגלל שאינה צודקת אלא בגלל שהיא משאירה אותי קטן. "על כן יעזוב" – הקב"ה את הנשמה פה בעולם, כדי שתמצא את האחד "והיו לבשר אחד".  גן עדן, הינו זכרון ילדות שלם ומושלם ללא לבושים, אך משעה שגורש האדם ממנו, נכנס לעולם אחר, עולם הלבושים והקליפות. כך, כשהרב לובש בגדי הכומר הוא ננסר, בכאב גדול ובבושה גדולה, מאותה אהבה אחורית על מנת למצוא אהבה בחירית, פנים בפנים, הוא נפרד מהבנת האחדות כזהות, בו העולם ואפילו הקב"ה זהה ומזוהה עמי - אל הבנת האחדות כייחוד וכזיווג וכהכנסת כלה יתומה לחופתה, נפרד הוא מאותה תמונת עולם שלמה אבל חלומית, במובן הזה שהיא משאירה אותה פסיבית, ישן, ומתעורר הוא, אל תמונת עולם שבורה אבל ממשית, בעלת בשר, "בשר אחד".  בשר כזה שלא נרקב גם לאחר המיתה.
 
עוד בעודו בחייו הרגיש הרב טעם של חירות, של פדיון עצמי, כשהיה מסוגל לצאת מגבולות עצמו ולהתלבש בבגדי אחר. כבר אז, חש את טעם הנצח שבחריגה מן האני הצפוי, הסופי והמסוים – המשעבד את כל העולם לצרכיו.  על כן בקש להלבישו בבגדים אלו בעת המיתה.
 
*
 
אלא שבניגוד למהלך דברינו עד עתה, אין מסקנתו של הרב מושטת לו כעצה טובה או כהדרכה מועילה.  אין היא מוגשת בעדינות וגם לא מוצגת כנושאת בחובה בשורה של חירות. ההיפך הגמור – בסיפורנו הלבשת הרב בבגדים של כומר הינם גזרתו של הגביר, והיא כוחנית ומביישת, מדכאת ולא משחררת.  מאז ומתמיד מתוארות שתי דמויות אלו – הרב והגביר – כשתי דמויות סותרות, בעל הממון והכוח מחד, ובעל הרוח מאידך.  תורה וגדולה שלא יכולים להיות במקום אחד, עד כדי כך הסתירה בין השניים מהותית, שר' נחמן  מספר (ליקוטי מוהר"ן קסד) על עשיר אחד שהתקרב אל המגיד ממזריטש, וירד מנכסיו מיד אחרי התקרבותו.  שאל העשיר שירד מנכסיו בפחי נפש את רבו החדש – 'דווקא עתה כשהתקרבתי ירדתי מנכסיי'?  ענה לו המגיד את דברי חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין".  וסיכם: או לכאן או לכאן, או צפון או דרום, אבל תורה וגדולה לא יכולים לדור במקום אחד, אלא למי שהוא בבחינת "אין".  כמשה רבנו, וכרבנו הקדוש ר' יהודה הנשיא.  אבל אנו שיש לנו ישות, אצלנו יש סתירה בין הרוח לחומר ובין הגוף לנשמה. אעפ"כ שם הקב"ה את שניהם במשכן אחד, על אף הסתירה ביניהם. הרב והגביר, הם הנשמה והגוף ובסיפורנו בא לידי ביטוי המתח בין השניים, וכשהרב נזקק לגביר כמו שפעמים רבות קורה, זוהי שעת הכושר לגביר להכריע את הכף ולהכניע את הרב. 
 
כך גם סיפורם של הגוף והנשמה, שפעמים רבות נראה על פניו שהנשמה נזקקת לגוף יותר, לא בגלל שאין הגוף זקוק לנשמה, הלא עצם החיים הוא החיבור ביניהם, ואין זה יכול בלי זה, אולם הגוף תובעני יותר, כוחני יותר, ומתהלך במקומות הדורשים מענה זמין יותר ומהיר יותר.  כך שפעמים רבות הגוף מלביש את הנשמה בלבושים לא לה.  הוא קובע כי הוא בעל הממון, בעל החומר, בעל המשאבים הפיזיים, ובעל כורחה מוצאת את עצמה הנשמה נגררת אחריו, עושה מעשים כרצונו מפרנסת ברוחה מחוזות שמבחינתה, לא רק שהם לא לבושיה המתאימים לה, אלא גרוע מזה, הינם הלבושים הפוכים לה ולפנימיותה לחלוטין.  ומבחינתה יש בלבישתם מעילה באמונתה ובדרכה, משל לקחת רב והלבשת אותו בבגדי כומר!
 
מדוע בכל זאת הרב עושה כדבריו של הגביר? מה מניע אותו לעשות 'בושות' כאלו לעצמו? נשים לב שכלל לא מסופר בסיפור מה הייתה תגובת ההמון למעשהו של הרב. כנראה שפרטים אלו אינם חלק מן הדרמה, ואינם עצם הסיפור, אך נקל יהיה לשער אותם: הבוז, הצחוק, ההתקוממות, העלבון, הם רק חלק קטן ממה שאולי קרה, אך לא מסופר בסיפור.  נראה שאת הרב אין כל אלו מעניינים, הוא מונע בכלל ממניעים אחרים לחלוטין, לדעתו לא יתכן שהשבוי יישאר בכלאו ויימק שם, והוא הרב, יחשוב על עצמו.  בלתי אפשרי מבחינתו שכלה לא תבוא אל חופתה וכבודו שלו, אפילו כבוד תורתו, יהיו המונעים זאת ממנה.  הרב הינו דמות גיבור בסיפור, שמוסר נפשו למען תכלית. הרב מונע מתוך מניעים של חופש פנימי, שאין להם דבר עם שיקולי החוץ.  אין אפילו צורך לספר על כך, הם נשארים לחלוטין מחוץ לתמונה.  תוך כדי מעשה מרגיש הרב את השחרור הרב שאירע כאן – איך הפנימיות הצליחה לצלוח את מניעות החיצוניות.  אחרי הכל, אפילו חיצוניות של רב עדיין חיצוניות היא, וככזאת היא מנוונת ומקבעת.  מבלי משים הצליח הרב להשיל מעליו חיצוניות זו.  בזאת נפדתה פנימיותו בהיותה כלואה בעצמיותה, שבויה במה שהיא, בכח להיות כל כך עצמה וכל זאת באמצעות הגביר.  הנה מתברר שבגדי הכומר אכן מסוגלים לפדות שבוי מבית כלאו, את השבוי שבתוכו, מתברר שדווקא הניגוד שבינו לבין הסובב אותו והעוטף אותו, חילץ את הפנימיות מחביונה להנכיח את חירותה בעולם.  כשאדם מצליח לגלות את הפנימיות בעולם הרי זה כגילוי שכינה וכהכנסת כלה לחופתה.
 
*
 
"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – "טוב מוות" (בראשית רבה ט,ה).  הנה בסוף ימי המעשה, שם הכל נגמר, שם גם מחכה המוות, והנה מתברר שגם שם מצוי איזה שהוא טוב, אפילו שם, ולא רק "טוב" אלא "טוב מאד".  מה טוב מאד במוות? התשובה נמצאת אולי במקום אחר, בו אנו פוגשים את ה"מאד"- במצוות אהבת ה'. "בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך".  ה"מאד" של האדם זה כל רצונו, מאוויי נפשו.  אם אדם רוצה משהו זה "טוב", אבל אם אדם רוצה משהו מאד – זהו עוד דגש נוסף שמשנה את כל התמונה כולה.  איזה שהיא התעקשות נוספת שמספרת לנו עד כמה רוצה האדם את הדבר, לא רק ש"טוב" הדבר בעיניו, אלא ש"טוב מאד", ברצון חזק שהופך את סדר הדברים: לא אני ראשון בחשיבות והדבר שאני רוצה בו טוב בעיני, אלא שטוב הדבר מאד כשלעצמו, ואני שני לו במעלה, אני מסור לו ורוצה בו באשר הוא, אני מוכן למסור את הנפש בעדו.  לא טוב סתם, אלא טוב גם במוות, גם בסופיות, גם צילו של המוות לא יעיב על אהבתי לו, אלא להיפך – יגביר את רצוני להספיק ולממש אהבתי זו.  לא יעצור בעדי דבר, לא ממון – סמל הסופיות והצמצום "בכל ממונך", ולא "כל מידה ומידה שמודד לך" תעצור אותי מלרצות בדבר.  יש אם כן במוות מבחן לחיים, היוצק בהם ערך מוסף שלא היה יכול להיות בהם בלעדיו.  אני לא הכל, אני לא הערך האמיתי של הדברים, יש משהו מעבר לי, בחיי הפרטיים והחשבונות שאני עושה כדי לשרוד בהם- מציאת ערך זה הינה טובה מאד.  רק כשאדם עובר משוכה זו הוא יכול לפגוש בתוכו את האהבה, "ואהבת".  רק בצעקת "שמע ישראל", במסירות נפש, ימצא את ה"אחד".  למצוא את האחד, משמעו לגלות את הסיפור של חיי, לחשוף את החוטים הדקים השוזרים אותו, לחיות עם האחד משמעו לחיות עם הסופר – עם ה' – אבל האחד אינו מוגש לנו כנתון, אלא כאתגר, כקריאה לתנועה שלי לספר את הסיפור שלי, לגלות את הפנימיות הטמונה בי, האחד מוגש לנו פרום, קרוע, שבור, באופן שרק אני אוכל לאחד את הקרעים, לחבר את הנפרדים, להשיב כלה לחתנה.  במסירת נפש זו, גם אני עצמי נפדה מכבלי עצמי, מפיח חיים במה שהיה יכול לשקוע בריקבון עצמו, אחד עם עצמו ותו לא, אחד עם לבושיו אך ללא סיפור, כל סיפורו צבוע בצבעים של שחור או לבן, מתאים לי או לא מתאים לי, טוב לי או רע לי.  ואילו ר' נחמן מציע לנו במקום את הטוב את הטוב מאד.
 
*
 
כשמצאו את גופו של הרב, גילו שבשרו לא נרקב חוץ מקצה רגלו, שבגדי הכומר - תכריכיו של הרב, קצרו מלכסות.  שמא רוצה לרמוז לנו ר' נחמן שבגד זה שר' נחמן "תופר" לנו, הינו בגד שתמיד לא יתאים בדיוק למידותינו, לעד נהיה מסוכסכים אתו. בגד זה יעטוף את רוב חלקי גופנו, אבל יודע ר' נחמן שאת החלקים הנמוכים ביותר של חיינו, אי שם בקצה הרגל, לא יצליח גם בגד זה לכסות.  ככל שיורדים מטה ברבדים השונים של חיינו, אנו נוטים להיות יותר ויותר קטנוניים, יותר עסוקים בעצמנו, ופחות פתוחים לאפשרויות חדשות ולציפיות אחרות מן הסביבה.  הריקבון תמיד מתחיל מלמטה, ויודע אולי ר' נחמן שאין מנוס ממנו, אך 'דאג על כל פנים', כך אולי יאמר לנו רבנו, 'שלא יתפשט כלפי מעלה, הקטנות מושכת תולעים, גם הם חיים את חיי עצמם הקטנים, סגורים בתוך עצמם. אל תחיה כתולעת בחייך, ולא יאכלו התולעים את בשרך במותך'.
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א
עורך: אבי זדה
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון
על שם ישראל קושיצקי
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)