סמיכת גאולה לתפילה

סמיכת גאולה לתפילה

דין בתפילה או דין בגאולה

הגמרא במסכת ברכות (ד:, ט:) מדגישה את החשיבות שבסמיכת גאולה לתפילה:

"איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה".

דין סמיכת גאולה לתפילה מחייב שתפילת עמידה תתחיל מיד לאחר קריאת שמע וברכותיה. הפרשה האחרונה של קריאת שמע (פרשת ציצית) מזכירה את יציאת מצרים, והברכה שלאחריה - "אמת ואמונה" או "אמת ויציב" - מתארת את הגאולה בפירוט רב יותר, תוך הדגשת היבטים מסוימים של יציאת מצרים; מיד אחר כך, אנו מתחילים לומר את תפילת העמידה.

הראשונים חלוקים ביניהם באשר למטרתו של דין זה. רש"י (ד: ד"ה זה הסומך) מצטט את הירושלמי (פ"א ה"א):

"ואמרינן בברכות ירושלמי: מי שאינו סומך גאולה לתפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא [=המלך] הפליג. אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

הירושלמי מסביר שכשם שאוהבו של המלך משבח את המלך קודם לכל, ורק אחר כך מבקש ממנו את בקשותיו, כך גם אנו חייבים ראשית לפתוח בשבחו של מקום על ידי הזכרת יציאת מצרים, ואחר כך לשטוח לפניו את בקשותינו. לדעת רש"י דין סמיכת גאולה לתפילה נועד לצורך תפילת העמידה. ללא סמיכות זו, יהיה ליקוי בתפילה.

מדברי תלמיד רבנו יונה (ב: באלפס, ד"ה איזהו) עולה תפיסה שונה:

"יש לשאול, וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא? ואומר מורי הרב, שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה - מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים... ובברכת 'גאל ישראל' מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא, והתפילה היא עבודה... וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד - מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא, ושהוא עבדו ועובד אותו... נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא.

ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד - הוא מראה שבוטח בה' בתפילה, כיון שמבקש ממנו צרכיו... והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה, ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא".

רבנו יונה טוען שההצמדה של גאולה לתפילה נועדה להעצים ולגלות רעיונות חבויים שבחוויית הגאולה. הגאולה היא הקדמה לקבלת עול מלכות שמיים. התורה מזכירה כמה פעמים כי ישראל נגאלו ממצרים על מנת לשמש כעבדי הקב"ה. מכיוון שהתפילה היא דרך של עבודת ה' (עבודה שבלב), היא בעצם המשך ראוי של הזכרת הגאולה. מעבר לזה, הזכרת הגאולה מחזקת את אמונתנו בה' וביכולתו לשנות את ההיסטוריה כדי לגאול את עמו. בקשה על צרכינו האישיים, היינו תפילה, מיד לאחר הזכרת הגאולה, מחזקת את האמונה כי הקב"ה עונה לבקשותינו, הן במישור הלאומי והן במישור האישי. לדעת רבנו יונה, סמיכת גאולה לתפילה איננה משרתת את התפילה, היא איננה דין בתפילה. לדעתו, ישנם נושאים מרכזיים של הגאולה הבאים לידי ביטוי בקריאת שמע, ויש להמשיך ולפתח אותם באמצעות התפילה שבאה מיד לאחר קריאת שמע. במלים אחרות, לדעת רבנו יונה סמיכת גאולה לתפילה אינה דין שעיקרו בתפילה אלא דין בגאולה ובמרכיביה המהותיים.

רבנו יונה תומך את שיטתו בראיה מעניינת מן הלשון בה משתמשת הגמרא כאשר היא מתארת את הדין: "אמר רבי יוחנן, איזהו בן העולם הבא - זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית". מדוע מובטח לאדם שכר כה מופלג עבור הסמכתם של שני חלקים של התפילה? רבנו יונה משיב כי הסמכה זו מבטיחה שהאדם יקבע בלבו שני עיקרי אמונה - בטחון בה', וקבלת עול מלכות שמים. הסומך גאולה לתפילה זוכה להיות בן עולם הבא היות שהוא דבק בעיקריה של אמונת היהדות. בניגוד לכך, בשיטת רש"י סמיכת גאולה לתפילה היא רק דרך לשפר את מעשה התפילה, ועל כן יש מקום לתהות על השכר המיוחד שהגמרא מועידה עבור פעולה זו.

הריטב"א (ד: ד"ה אמר מר) אף הוא מעלה שאלה זו:

"יש לשאול, וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יהי לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא?... ויש מפרשים, דלא שיהיה בן העולם הבא בדבר זה בלבד, אלא הכי קאמר: איזהו בן העולם הבא - כל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן, שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפילה אפילו בלילה".

הריטב"א מציע הבנה חלופית של הגמרא - הבנה שרש"י אולי יכול לאמץ. השכר המיוחד עבור סמיכת גאולה לתפילה הוא בשל הקפדתו של האדם על המצוות בכלל, והקפדתו על תקנות חכמים בפרט. אדם הסומך גאולה לתפילה (ובמיוחד בלילה, כדעת רבי יוחנן ובניגוד לדעת רבי יהושע בן לוי, הסבור שאין צורך בסמיכת גאולה לתפילה בערבית), ממחיש את מחויבותו לתורה שבעל פה ומתוך כך הוא זכאי להיות בן העולם הבא.

היקף הדין

אפשר ששאלה זו בדבר טיבה של סמיכת גאולה לתפילה, שבאה לידי ביטוי בדברי רש"י ורבנו יונה, קשורה גם למחלוקת האמוראים בעניין סמיכת גאולה לתפילה בלילה:

"אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפילות באמצע תקנום (רש"י: סבר, תפילת [שמונה עשרה של] ערבית קודמת לקריאת שמע [וממילא לא מתקיימת סמיכת גאולה לתפילה] )". (ד:)

רבי יוחנן מצריך סמיכת גאולה לתפילה בלילה כביום, ואילו רבי יהושע בן לוי מצריך זאת רק ביום. הגמרא מנמקת את דעת רבי יהושע בן לוי:

"רבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא".

היות שגאולת מצרים באה לסיומה רק ביום, דין סמיכת גאולה לתפילה שייך רק במסגרת זמן זו. אפשר להציע, שהוא מסכים עם סברתו של רבנו יונה, כי סמיכת גאולה לתפילה מעמיקה או מדגישה את חווית הגאולה, בכך שהתפילה משמשת כבירור והעמקה של העקרונות המרכזיים של הגאולה. היות שהגאולה עצמה התרחשה ביום, הצורך בבירורה הוא רק במסגרת זמן זו. לעומתו, רבי יוחנן מאמץ את הסברה של רש"י כי סמיכת גאולה לתפילה נועדה להוסיף לאיכותה של תפילת העמידה. לכן גם בלילה, בזמן בו הגאולה טרם הופיעה, יש לסמוך גאולה לתפילה; וזאת על מנת לשפר את איכותה של התפילה. אם כך, מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ביחס להיקפו של דין סמיכת גאולה לתפילה עשויה לשקף את מחלוקת הראשונים בדבר אופיו ומהותו של הדין.

מקרה הפוך, אך דומה מבחינה עקרונית, נידון בדברי התוספות (ד: ד"ה דאמר רבי יוחנן):

"ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפילת ערבית - לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפילה, משום דתפילת ערבית רשות".

התוספות מביאים את דעתו של רב עמרם גאון (שחיבר סידור ובו הלכות רבות בענייני תפילה), שפסק כי יש לומר קדיש לפני שמונה עשרה בתפילת ערבית. פסיקה זו באה להדגיש שאנו סבורים כדעת רבי יהושע בן לוי, שאין צורך בסמיכת גאולה לתפילה בלילה; לכן אנו משבצים במכוון קדיש המפסיק בין גאולה לתפילה. אנו מקבלים עמדה זו משום שתפילת ערבית היא תפילת רשות, ואינה מחייבת סמיכת גאולה לתפילה. (אגב, דבר מפתיע כשלעצמו הוא שהגמרא הציגה את דעת רבי יהושע בן לוי מבלי להתייחס להלכה שתפילת ערבית רשות.) אם דין סמיכת גאולה לתפילה מיועד להעלות את איכות התפילה, ניתן לוותר עליו בתפילה שהיא תפילת רשות. אך אם סמיכת גאולה לתפילה מטרתה להגביר את חוויית הגאולה, אין לבטל דין זה רק משום שהתפילה שמתפללים בערב היא תפילת רשות. גם אם עקרונית אדם אינו מחויב להתפלל ערבית, הרי שמרגע שהוא מתפלל הוא אינו יכול להחמיץ הזדמנות להעמיק את תחושת הגאולה שלו.

עדיפות דין סמיכת גאולה לתפילה

השלכה נוספת לחקירה שהעלינו נוגעת ליכולת להעניק קדימות לצרכים אחרים של התפילה, על חשבון דין סמיכת גאולה לתפילה. מה הדין במקרה בו תפילת העמידה תהיה מוצלחת יותר, מכל מיני סיבות, גם בלי להסמיך גאולה לתפילה? מתקבל על הדעת לומר, כי אם אנו רואים בסמיכת גאולה לתפילה דין שנועד לשרת את התפילה, אזי במקרה בו התעלמות ממנו תשרת את התפילה, ניתן יהיה לעקוף אותו. לחילופין, אם לסמיכת גאולה לתפילה יש ערך עצמאי, שאינו קשור דווקא בתפילה (כמו חוויה אמיתית יותר של גאולה), יש מקום להסתפק באשר ליכולת לוותר על החוויה הזו רק בשל צורכי התפילה.

הגמרא במסכת ברכות (ל.) מספרת על לוי ועל אביו של שמואל, שנאלצו לצאת לדרך לפני תחילת זמן קריאת שמע:

"אבוה דשמואל ולוי, כי הוו בעו למיפק לאורחא, הוו מקדמי ומצלי; וכי הוה מטי זמן קריאת שמע - קרו".

[אביו של שמואל ולוי, כשהיו רוצים לצאת לדרך, היו מקדימים ומתפללים (שמונה עשרה); וכשהיה מגיע זמן קריאת שמע - היו קוראים.]

מכיוון שלא היה אפשר להתפלל מאוחר יותר, בגלל שאי אפשר להתכוון כיאות בדרך, הם התפללו לפני היציאה לדרך, ללא אמירת קריאת שמע, שעדיין לא הגיע זמנה. אחר כך, כשהגיע זמן קריאת שמע, הם קראו אותה בברכותיה - אך ללא תפילה אחריה, כלומר בלי לסמוך את ברכת הגאולה לתפילת עמידה. הגמרא מנמקת את עמדתם: "מר סבר, תפילה מעומד עדיף"; כלומר, אמירת שמונה עשרה בעמידה ובכוונה הראויה עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה. אפשר להסיק מכאן, שהגמרא מלמדת אותנו שבאופן כללי, תהיה העדפה לשיפור איכות התפילה על פני סמיכת גאולה לתפילה!

אף על פי כן, ייתכן עדיין לסבור כי סמיכת גאולה לתפילה עדיפה על צרכים אחרים של התפילה; לפי הבנה זו יש להסביר את הגמרא באופן הבא: אם אביו של שמואל ולוי היו מתעקשים לסמוך גאולה לתפילה, הם היו צריכים להתפלל בדרך, בלי אפשרות להתכוון, והתפילה שלהם הייתה ריקה מכל תוכן (ובעצם לא הייתה שם תפילה כלל). על כן, האפשרות היחידה להתפלל כראוי הייתה להתפלל לפני זמן קריאת שמע, במנותק מקריאת שמע. אך במקרים אחרים, המצויים יותר בדרך כלל, בהם ניתן לקיים רמה בסיסית של תפילה - אין לוותר על סמיכת גאולה לתפילה רק בכדי לשפר את התפילה.

בראשונים מובאים שני מקרים בהם ניתן לוותר על סמיכת גאולה על מנת לשפר את התפילה. המשנה הראשונה במסכת ברכות קובעת כי זמן קריאת שמע של ערבית הוא משעת צאת הכוכבים (על פי הסבר הגמרא). עם זאת, כפי שרש"י עצמו מעיד על אתר, קהילות רבות נוהגות להתפלל לפני זמן זה (במיוחד בקיץ ובלילות שבת). הראשונים נחלקו בשאלה כיצד להתמודד עם מצב זה. לפי דעת רב האי גאון, המצוטטת ברא"ש, יש להתפלל תפילת עמידה בבית הכנסת, ולומר קריאת שמע בברכותיה אחר כך, בבית, לאחר צאת הכוכבים:

"והשיב... מתפללין של ערבית [קודם צאת הכוכבים] ואחר כך קורין את שמע בזמנה, ולא איכפת להו למיסמך גאולה לתפילת ערבית; וחזינן דקריאת שמע בעונתה, דהיינו בצאת הכוכבים, עדיף ממיסמך גאולה לתפילה, היכא דלא אפשר לצלויי".

סברת רב האי גאון היא שתפילת עמידה במניין עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה; על כן יש להתפלל תפילת עמידה במניין גם אם על ידי כך התפילה מתנתקת מקריאת שמע. אם התפילה תהיה טובה יותר על ידי הניתוק בין גאולה לתפילה, אין חובה לסמוך בין השתיים. יש לציין כי על אף שהסבר זה נראה הגיוני למדי, רבנו האי גאון מעדיף לאחוז למסקנה בטעם אחר להסבר שיטתו.

דוגמה שנייה, הנוגעת למקרה הקודם, קשורה ליכולת להכריז על הוספות לתפילת עמידה לפני תחילת התפילה. האם בליל ראש חודש יכול הגבאי להזכיר בקול רם למתפללים - בין גאולה לתפילת העמידה - שיש לומר 'יעלה יבוא'? הרשב"א סבור שדבר זה מותר, והשולחן ערוך אימץ את תפיסתו להלכה (אורח חיים, סימן רל"ו סעיף ב'):

"אין לספר בין גאולה דערבית לתפילה... ומיהו, מה שמכריז שליח צבור 'ראש חודש' בין קדיש לתפילת ערבית - לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפילה".

הסיבה להיתר זה היא שההכרזה על אמירת 'יעלה ויבוא' נחשבת לאחד מצורכי התפילה. גם מהלכה זו עולה כי סמיכת גאולה לתפילה נועדה לשרת את התפילה. אם ניתן לשפר את התפילה בדרכים אחרות, ובאופן ידוע - על ידי ביטול סמיכת הגאולה לתפילה, ניתן לוותר על סמיכה זו.

הערה: על אף שהשולחן ערוך פוסק שמותר להכריז הודעות מסוג זה לפני תפילת עמידה, ישנם פוסקים שלא התירו דבר זה, ובבתי כנסת שונים קיימים מנהגים שונים בעניין. מעבר לזה, לא ברור האם פסיקת השולחן ערוך תקפה גם לגבי תפילת שחרית או רק לתפילת ערבית; המנהג המקובל הוא שלא להפסיק בין גאולה לתפילה בתפילת שחרית לשום צורך שהוא.