סנהדרין דף ו – שניים שדנו

  • הרב ברוך וינטרוב

בסוגייתנו (ה ע"ב – ו ע"א) מובאת מחלוקת שמואל ורבי אבהו בעניין שניים שדנו:

"אמר שמואל: שנים שדנו – דיניהם דין, אלא שנקרא בית דין חצוף...

אמר רבי אבהו: שנים שדנו דיני ממונות – לדברי הכל אין דיניהם דין".

מן הסוגיה לעיל ג ע"א עולה כי מחלוקתם תלויה במחלוקת האמוראים בעניין דיין אחד: שמואל סובר כרב אחא בריה דרב איקא, שמדאורייתא דיין אחד כשר, ואילו רבי אבהו סובר כרבא, שמדאורייתא דיין אחד פסול.

אמנם הרמב"ם פוסק הן כרב אחא בריה דרב איקא הן כרבי אבהו, וזה לשונו:

"אף על פי שאין בית דין פחות משלשה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך' (ויקרא י"ט, טו). ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה. ושנים שדנו אין דיניהן דין" (הלכות סנהדרין פ"ב ה"י).

מסתבר שהרמב"ם הבין כי רבי אבהו חולק על סוגיית הגמרא בדף ג ע"א, ולדעתו אף המכשירים דיין אחד מדאורייתא פוסלים שניים. אמנם אף אם ניתן ליישב את פסק הרמב"ם בסוגיות, עדיין הוא נראה קשה מסברה: גם אם אנו חוששים ליושבי קרנות, ועל כן מצריכים שלושה דיינים, מדוע ייפסל דינם של שניים אפילו בדיעבד?

הר"ן תירץ שלדעת הרמב"ם חכמים עשו חיזוק לדבריהם, ופסלו הן את דינו של דיין אחד הן את דינם של שניים.

תשובה אפשרית אחרת היא שכבר ברובד דאורייתא דיין אחד עדיף על שני דיינים. כדי לומר זאת, עלינו להניח שהכלל "אין בית דין שקול" הוא שיקול בקביעת מספר הדיינים לא רק לכתחילה, אלא גם בדיעבד.

כמובן, הנחה זו תלויה בטעמו של עיקרון זה. בפשטות, מטרתו למנוע מצב של חוסר הכרעה; אם כן, מסתבר שאם בדיעבד הצליח בית דין שקול להגיע להכרעה, דינו דין. אולם להלן יג ע"ב אנו למדים כי העיקרון "אין בית דין שקול" נוהג גם בסמיכת זקנים על פר העלם דבר של ציבור – מעשה שבפשטות אין בו הכרעה הלכתית, זאת אומרת: לפנינו עיקרון הנוגע לצורתו הבסיסית של בית דין, גם כשאין צורך בהכרעה (אמנם ראה בעיוננו שם, שיש ראשונים המסבירים אחרת מדוע דרוש בית דין נוטה בסמיכה על פר העלם דבר).

אם כן, ייתכן שהרמב"ם הבין כי בית דין נוטה הוא דין בעצם צורתו של בית דין. סברת הדבר: מהותו של בית דין, שהוא נועד להכריע ספקות; לכן גוף שיש ליקוי בכושר ההכרעה שלו אינו יכול להיחשב בית דין, גם אם לא לשם כך התכנס כעת. על כן שניים שדנו, אף אם הצליחו להגיע להסכמה, אינם יכולים להיחשב בית דין, ואין דיניהם דין.

שמואל סבר, כנראה, כי העיקרון "אין בית דין שקול" אינו פוסל בדיעבד. וייתכן שמחלוקתו עם רבי אבהו תלויה בהבנת תפקידו של בית דין. אם תפקידו ליישב סכסוכים, אזי כושר ההכרעה קריטי לתפקודו. אך אם עיקר עניינו הוא בירור האמת, יש מקום לומר שההכרעה אינה אלא כלי המשרת את בית הדין כאשר לא הצליחו כל הדיינים להגיע לחקר האמת, ולכן העיקרון של בית דין נוטה אינו מעכב אם שני הדיינים מסכימים.