סנהדרין דף ז – פשרה ודין

  • הרב ברוך וינטרוב

דפים ו ע"א – ז ע"א דנים בארוכה בנושא הפשרה, הן מן ההיבט ההלכתי הן מן ההיבט הרעיוני העקרוני.

בהיבט ההלכתי נידונים שני נושאים – מספר הדיינים והצורך בקניין – ומן הגמרא עולה כי אפשר שיש קשר ביניהם. רב אשי מציע (ו ע"א) כי המצריכים שלושה דיינים סוברים שפשרה אינה צריכה קניין. נראה שלדעתו דרוש קניין אם מבינים שפשרה איננה פסיקה המבררת את הדין, אלא פסיקה היוצרת אותו. אם מדובר בבירור הדין, אין צורך בקניין, שהרי הפסיקה רק מגלה מה שייך למי. אך אם פשרה אינה מגלה את האמת, אלא רק מציעה הֶסדר שיהיה מקובל על דעת שני הצדדים, דרוש קניין כדי לתת תוקף להצעה זו; ומאחר שכוחה של הפשרה אינו נובע מעצם ההצעה, אלא מהקניין, אין צורך בשלושה דיינים: גם הצעתו של מפשר אחד תועיל אם ייעשה עליה קניין. הצורך בשלושה דיינים מלמד אפוא שתוקפה של פשרה אינו מכוח קניין, אלא מכוח פסיקת הדיינים.

אולם הגמרא מסיקה: "והלכתא פשרה צריכה קניין". רש"י והתוספות הבינו שהגמרא דוחה את דברי רב אשי וקובעת כי אף הסוברים שפשרה בשלושה מצריכים קניין. אך הגמרא אינה מסבירה מדוע הקישור שעשה רב אשי אינו נכון.

התוספות (ד"ה והלכתא) מסבירים שאין די בשני דיינים "משום דהוי כמו קנין בטעות, דלא בקיאי בפשרה שפיר". ולכאורה דבריהם מוקשים: אם פשרה אינה בירור האמת – היאך תיתכן בה טעות?

ייתכן שניתן לבאר את המחלוקת לאור השוני בין המינוח של רבי מאיר ובין המינוח של חכמים בברייתא המביאה את מחלוקתם בעניין מספר הדיינים (וכבר דייקו האחרונים בדבר, ראה ספר מרגליות הים להרב ראובן מרגליות, על אתר):

"ביצוע בשלשה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: פשרה ביחיד".

שינוי הלשון מלמד על שוני במהות. רבי מאיר נוקט במונח "ביצוע", שמשמעו חיתוך (כמו 'בציעת לחם'). השימוש בפעלים שמשמעם חיתוך מוכר לנו מן המינוח המתאר הכרעת דין: אנו מכירים פסיקת דין וחיתוך דין (כמו בדף ז ע"ב: "צדק את הדין ואחר כך חתכהו"). אם כן, רבי מאיר תופס את ההליך הנידון כהליך הדומה לדין, ולכן הוא מקיש ביצוע לדין ומצריך שלושה דיינים. אמנם אין זה דין תורה; אף על פי כן זהו דין, שמטרתו עשיית צדק כפי שהדיינים מבינים אותו. לפי זה, הקניין הוא על קבלת הדיינים, ולא על הפסק; הפסק קיים מכוח פסיקתם של דיינים המקובלים על דעת שני הצדדים.

חכמים, לעומת זאת, משתמשים במונח "פשרה", כלומר תיווך והגעה לדרך האמצע שבין טענות הצדדים (כמו מים פושרים, שאינם חמים ממש ואינם קרים ממש) על מנת ליישב את העימות ביניהם ולהביאם להסכמה. זהו הליך השונה שוני מהותי מדין. אין מטרתו עשיית צדק, אלא גישור בין הצדדים ועשיית שלום ביניהם. לשם כך אין צורך בשלושה דיינים; די בדיין אחד, ובלבד שהצדדים יקבלו את הצעתו ויעשו קניין על כך.

לאור שתי ההבנות הללו בדבר טיבו של הליך הביצוע/הפשרה יש לבחון את הדיון הארוך בסוגייתנו בדבר הערכתו מבחינה עקרונית ומוסרית. לפי כל אחת מן ההבנות ניתן למצוא בהליך זה יתרונות וחסרונות. מצד אחד, בקשת צדק נראית הוגנת ואמתית יותר; מצד שני, צדק שלא על פי דיני התורה, ייתכן שהוא פסול. וכן הדברים באשר להבנת הפשרה כהליך של תיווך: ניתן לפרשה באור חיובי של ניסיון להשכנת שלום, או לראותה כמרבה שקר בעולם.