סנהדרין דף טז – דינו של כהן גדול

  • הרב אביהוד שורץ

משנתנו סוקרת עניינים שונים הנידונים בבית דין של שבעים ואחד. והנה, כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ה ה"א):

"אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".

ובהלכות כלי המקדש (פ"ד הט"ו) כתב:

"אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של אחד ושבעים".

מפרשי הרמב"ם (עיין למשל לחם משנה בהלכות סנהדרין שם) ציינו שהלכות אלו אינן במשנתנו, והרמב"ם למדן מדברי התוספתא (פ"ג ה"ד): "ואין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד". ברם, כבר תמהו רבים על הכסף משנה, שהביא בהלכות כלי המקדש את התוספתא הזאת, אך בהלכות סנהדרין כתב:

"ונשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול".

נראה מדבריו שאין מקור ברור לדין שמלך מתמנה בבית דין של שבעים ואחד דווקא, אך בעניין מינוי כהן גדול הוא סבור שההלכה ברורה ומבוססת.

אכן, מן המשנה ריש פרק שני נראה שבאמת יש מקום להבחין בין מלך ובין כהן גדול:

"כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו...

המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו" (פ"ב משניות א–ב).

וכן שנינו במשנה ריש פרקין, שכהן גדול נידון בבית דין של שבעים ואחד:

"אין דנין... את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (משנה ב ע"א).

וטעם הדבר מבואר בסוגייתנו:

"אמר רב אדא בר אהבה: דאמר קרא 'כל הדבר הגדֹל יביאו אליך' (שמות י"ח, כב) – דבריו של גדול" (טז ע"א).

מדוע דנים כהן גדול ואין דנים מלך? התשובה לשאלה זו מחייבת דיון ארוך בתפקידיהם של שני האישים הללו, וכאן ברצוני להתמקד במה שנוגע לסוגייתנו: מעמדו של הכהן הגדול. ננסה לברר נושא זה בקצרה לאור קרבן ייחודי האמור בפרשת צו:

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ  נִיחֹחַ לַה'.  וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו', יג–טו).

התורה מצווה כאן על קרבן מנחה שמקריב כל כהן בשעה שהוא מתחיל לעבוד בבית המקדש, היא המכונה "מנחת חינוך". והנה, הכהן הגדול מצֻווה להקריב את המנחה הזאת בכל יום: " וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר"! מה פשר הדבר?

דומני שמצוה זו מלמדת אותנו, כי בשל מִשרתו הרוחנית נתון הכהן הגדול לבחינה מתמדת. שלא כמלכות, הכהונה הגדולה אינה עוברת בהכרח בירושה (למשל: כשאין הבן חכם וצדיק כאביו). לעניות דעתי, מנחת הכהן הגדול מלמדת אותנו שגם הוא עצמו אינו זוכה בכהונה הגדולה לחלוטין. הכהן הגדול עומד מדי יום למבחן מחודש: כלום עומד הוא עדיין לפחות באותה מדרגה רוחנית שעמד בה אתמול? האם עודנו ראוי לייצג לפני ה' את כל עם ישראל? או שמא ח"ו נכשל ונפל, כיוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי? אם נמצא הכהן הגדול כשיר – הריהו זוכה כביכול מחדש בתפקידו, ולכן עליו להקריב שוב מנחת חינוך.

מאחר שהכהן הגדול עומד בבחינה מתמדת, אין הוא חסין בפני הדין, ושלא כמלך, ניתן לדונו – אם כי דרוש בית דין של שבעים ואחד לשם כך. וכאמור, כשהכהן הגדול עומד בדין, הרי עצם כהונתו ותפקידו עומדים למבחן; אם יימצא כשיר – יינתן לו תפקידו מחדש. אם כן, דין משנתנו, שכהן גדול נידון בבית דין של שבעים ואחד, משמעותו בעצם שמינויו נעשה בבית דין של שבעים ואחד, כפסק הרמב"ם. את המלך, לעומת זאת, אין דנים, ולכן יש מקום לקושיית הכסף משנה, מניין שמינויו נעשה בבית דין של שבעים ואחד דווקא.

אף כי בכהן גדול עסקינן, יש בדברינו מסר חשוב לכל אחד ואחד. בתפקידים כגון מלכות ושררה תיתכן ירושה – ייתכן הֶתמד. לא כן בעולמו של הכהן הגדול, עולם הרוח והקדושה. בעולם זה חייב אדם לבחון עצמו מחדש בכל יום ויום: האם הוא מתקדם, או שמא ח"ו נסוג? העודנו קרוב להקב"ה? ואף שאין אנו נידונים בבית דין של שבעים ואחד, עלינו לעשות בעצמנו "דינו של גדול", ולבחון אם אכן אנו מתקדמים בעבודת ה' ועושים כל שביכולתנו להתקרב להקב"ה.

על מעמדו הייחודי של הכהן הגדול בהקשר של חטאת כהן משיח ראה עיוננו למסכת הוריות דף יא.