סנהדרין דף כב – וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ... וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ

  • הרב ברוך וינטרוב
הגמרא בדף כב ע"ב משווה בין איסור הכוהנים לשלח פרע שער ראשם ובין איסורם לשתות יין, ומקשה: כיצד הכוהנים משלחים פרע בזמן הזה? והלוא לעניין שתיית יין פסקו חכמים, כי כוהן שאינו מכיר את זמן משמרתו אסור לשתות יין לעולם!
הראשונים תמהו על שאלת הגמרא - הרי רבי חולק על חכמים, ופוסק שמותר לכוהנים לשתות יין בזמן הזה, שמאחר שאינם יודעים אימתי זמן משמרתם, נמצאת תקנתן קלקלתן, ואמר אביי שהכוהנים שותים יין בזמן הזה מכיוון שהם סומכים על דברי רבי. אם כן, מדוע לא נאמר שאף לעניין תספורת הכוהנים סומכים על רבי?
רבנו יונה מתרץ שאף רבי לא התיר לשתות יין אלא מפני שהוא צורך חיי נפש; אבל בגידול שֵׂער אין חיי נפש, ולכן גם רבי מודה שהוא אסור.
ברם, נראה שיש מקום להסבר נוסף מדוע יחלק רבי בין האיסורים. איסור שתויי יין אינו קשור לצורתו של הכוהן, אלא למעשיו: כוהן ששותה יין מאבד את דעתו, לפיכך מעשי ההקרבה שלו פסולים, שהרי נעשו בלא דעת. לכן יש מקום לומר שאיסור שתיית יין נוהג רק בזמן ביאה, דהיינו כשהכוהן צריך לבוא לעבוד עבודה; ואם אינו יודע שכעת זמן ביאתו – הריהו מותר. גידול פרע, לעומת זאת, משחית את דמותו של הכוהן, לפיכך הוא אסור תמיד – אלא שיש לכוהן היתר להשהות את התספורת עד שיגיע זמן הביאה; ומאחר שבזמן הזה אין הוא יודע אימתי זמן ביאתו, עליו להיות מסופר תמיד.
בזה תתבאר כמין חומר גם דעת רב אשי, שפרועי ראש אינם מחללים עבודתם: שתיית יין משפיעה על ההקרבה, מה שאין כן גידול פרע, שמשחית את מראהו של הכוהן, אך אינו משפיע במישרין על עבודתו. (אמנם למסקנת הגמרא נדחו דברי רב אשי, אך אין זה שולל בהכרח את הסברה הזאת: ניתן להבין שגם למסקנת הגמרא שילוח פרע פוסל את הכוהן, ולא את העבודה, אלא שלפי המסקנה, פסול זה חמור דיו להוציא את הכוהן מגדר כוהן הכשר לעבודה.)