דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף לה | קבורת מת מצווה ורציחה

בסוף דף לה ע"א מובאת שאלה ששאל ריש לקיש את רבי יוחנן: מדוע אין קוברים מת מצוה בשבת? הרי קבורת מת מצוה דוחה את מצוַת העבודה במקדש, אשר דוחה את השבת, ומכאן שקבורת מת מצוה צריכה לדחות את השבת!
רבי יוחנן דוחה את הקל וחומר: "רציחה תוכיח" – שאין בית דין ממית חייבי מיתה בשבת, אף על פי שהוא ממית חייבי מיתה גם כאשר הדבר ידחה את עבודת הקרבנות.
בפשטות, אין דחייתו של רבי יוחנן מלמדת על קשר מהותי בין מיתת בית דין ובין קבורת מת מצוה; כל שרצה להוכיח היה שלא כל מה שדוחה את עבודת הקרבנות דוחה גם את השבת. אמנם מן השאילתות (שאילתא לד) נראה שהבין את הגמרא אחרת, וזה לשונו:
"אין קבורת מת מצוה דוחה את השבת, דכתיב: 'קבור תקברנו ביום ההוא' (דברים כ"א, כג) – ביום שאתה רוצחו אתה קוברו, וביום שאין אתה רוצחו אין אתה קוברו".
לדעת השאילתות, קבורת מת מצוה הוקשה למיתת בית דין, ומהיקש זה למדים שאין קוברים מת מצוה בשבת. ובכן, מהו היסוד המשותף לשתי מצוות אלו, הנראות רחוקות כל כך זו מזו?
על מנת להשיב על שאלה זו נעמוד תחילה על עצם ההשוואה בין דחיית העבודה לצורך "רציחה" לבין דחייתה לצורך קבורת מת מצוה. לכאורה אלו דחיות שונות לגמרי: במקרה של מיתת בית דין, מקיימי מצות "רציחה" ("ובערת הרע מקרבך") הם בית הדין, ואילו מי שמבקש לקיים את מצוַת העבודה הוא כוהן שחייב מיתה; ואין זה דומה כלל לקבורת מת מצוה, ששם נדרש אותו אדם עצמו להכריע בין שתי מצוות – קבורת מת מצוה ועבודה במקדש. אם כן, אין מקום ללמוד מ"רציחה", שאינה דוחה את השבת, כי אף קבורת מת מצוה לא תדחה את השבת!
דומה שהתשובה לקושי זה נעוצה בחידושו של בעל השאילתות. לדעתו, ההשוואה באה ללמדנו שקבורת מת מצוה דוחה עבודה לא מפני שהיא חשובה יותר. לוּּ כך היה, אפשר שבאמת הייתה מצוה זו דוחה גם את השבת. קבורת מת מצוה דוחה את העבודה מפני שבית המקדש והעבודה בו אינם מפלט מחיובי האדם כלפי החברה והסביבה: כשם שהמזבח אינו מקלט למי שנתחייב מיתה, כך אין הוא מפלט למי שנקרה בדרכו מת שאין מי שיקברנו.
מעתה מובן, כי לא ניתן ללמוד מעבודה, שדוחה שבת, כי גם רציחה ומת מצוה ידחו את השבת. עבודת המקדש דוחה את השבת מצד עצמה, ואילו מצוות אלו אינן חשובות דיין לדחות את השבת, והן דוחות את העבודה לא מפני שהן חשובות הימנה, אלא כדי שלא ייעשה המקדש מחסה מן התורה וההלכה.
[על פי השאילתות, שאלתה של הגמרא להלן "רציחה גופא תדחה את השבת מקל וחומר..." צריכה קצת עיון, כי כאמור, מצות "רציחה" אינה דוחה את העבודה מפני שהיא חשובה יותר. הנצי"ב (בפירושו "העמק שאלה") מנסה ליישב את סוגיית הגמרא אליבא דהשאילתות, ואכמ"ל.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)