סנהדרין | דף לט | אחדותו של הקב"ה ואחדות השמש

"אמר ליה כופר לרבן גמליאל: אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא. כמה שכינתא איכא?

קרייה לשמעיה מחא ביה באפתקא, אמר ליה: אמאי על שמשא בביתיה דכופר?

אמר ליה: שמשא אכולי עלמא ניחא.

- ומה שמשא, דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי דקמי קודשא בריך הוא, ניחא לכולי עלמא, שכינתא דקודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה" (לט ע"א).

מה רצה אותו כופר להוכיח, וכיצד השיב לו רבן גמליאל? המהרש"א (חידושי אגדות על אתר) פירש שהנחת המוצא של הכופר הייתה הגשמה, ומתוך כך הגיע לריבוי אלים, ורבן גמליאל משיב לו תשובה מן העולם הגשמי:

"נטה הקיסר להאמין בגשמות, ולזה אמר: כמה שכינתא איכא במקומות הרבה, דכל בי עשרה כו'. והביא לו משל וראיה מן השמש, שהוא גשם, ויסוד פשוט אחד, דאכולי עלמא נייחא; שכינתא, דאינו גשם, על אחת כמה וכמה דאכולי עלמא נייחא, ואין לו גדר במקום".

ברם, ייתכן שהקושי הגאוגרפי – כיצד ניתן להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת – לא היה כל מה שהטריד את הכופר. רבים מהמחזיקים בריבוי אלים נטו לכך בגלל קושי לקבל את העמדה שהרע והטוב בעולמנו נובעים שניהם ממקור אחד, ועל כן העדיפו להאמין בריבוי רשויות.

תשובתו של רבן גמליאל לקושי זה היא ההוכחה מהשמש. השמש היא סמל לחוק טבע יציב וקבוע, שגורם רוב טוב לעולם, אך בה בשעה הוא מועיל גם לרשעים, ואף מזיק לעתים לצדיקים.

"חקי הטבע הנם כוללים, וזאת היא תהלתם ועוזם. החמה תצא בגבורתה, ואם תקפח לפעמים על ראש איזה נפש חיה, בהמה או איש, לא תחדל בשביל כך את אורה וחומה הטוב לכל" (איגרות הראי"ה, כרך א סימן קע"ו).

ברור לכול שמקורם של אור השמש ושל חֻמָּהּ חד הוא, ושהוא טוב, ועל כן נכונות לקבל את הטוב שבשמש מבלי לקבל את הרע שעלול לצאת ממנה היא סתירה מיניה וביה. ואם בשמש כך, על אחת כמה וכמה במקורה של הבריאה כולה, הקב"ה.

הפִּסקה שאנו עסוקים בה היא קטע מרצף של מימרות על אחדותו של הקב"ה ועל אחדות האדם (הקטע הקודם עוסק בשאיפה לאחדות מוגזמת במין האנושי, המוחקת את ההבדל בין ישראל לעמים). באחת מן המימרות הללו נטען (על פי גרסתו של רבנו תם, תוספות ד"ה דהורמיז, ודלא כרש"י), שחציו העליון של האדם הוא ממקור א-לוהי, וחציו התחתון – מן השד. אף כאן מתואר קושי דומה: לקבל שהחלק הרוחני והחושב שבאדם הוא יחידה אחת עם החלק הגופני והיצרי שבו; ואף התשובה אחת היא.