סנהדרין דף מה – "שני כתובין הבאין כאחד" ברוצח

  • הרב אביהוד שורץ
בכמה מקומות בש"ס נחלקו תנאים אם שני כתובים הבאים כאחד מלמדים. הכלל "כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין" מוזכר גם בסוגייתנו (מה ע"ב). כלפי מה הדברים אמורים? שמואל מחדש שהוצאת אדם לסקילה חייבת להיעשות בידי עדיו דווקא, ולכן אם נקטעו ידיהם, הנידון פטור ממוות. שמואל דורש אדיקות מוחלטת ללשון הכתוב: "יד העדים תהיה בו" (דברים י"ז, ז).
הגמרא מקשה על דברי שמואל מברייתא מפורשת:
"'מות יומת המכה רוצח הוא' (במדבר ל"ה, כא) – אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: 'מות יומת המכה' – מכל מקום".
הרי לנו שלאחר שנגזר דינו של אדם למיתה, חובה להרגו, ואם לא ניתן לעשות זאת בדרך המוגדרת בתורה, יש לעשות זאת בכל דרך אחרת, ודלא כשמואל!
הגמרא מיישבת שההוראה להמית את הנידון בכל דרך נאמרה רק ברוצח, ולא ניתן ללמוד ממנה לתחומים אחרים, משום שמצאנו כתוב שני המתיר המתה אף שלא כדרך המדויקת המפורשת בכתוב – בדין גואל הדם:
"'גואל הדם ימית את הרוצח' (במדבר ל"ה, כא) – מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר 'בפגעו בו' (שם) – מכל מקום".
לפי לימוד זה, החובה לפגוע ברוצח שיצא מעיר מקלטו איננה מוטלת רק על גואל הדם, ואם אין לאיש גואל דם – ימית את הרוצח אדם אחר. [על המקרה המדויק שמדובר בו עיין חידושי הר"ן על אתר. מפשטי המקראות עולה, שרוצח שיוצא מעיר מקלטו מתיר את דמו, וגואל הדם רשאי לפגוע בו. ואכן, הריטב"א (מכות דף יב) כותב שאם יצא הרוצח פעם אחת מעיר המקלט, בית דין מתרה בו לבל יֵצא שנית, ואם יצא – רשאי גואל הדם לפגוע בו. אולם הר"ן בסוגייתנו מחדש שאף אם יצא הרוצח מעיר המקלט, יש להביאו לבית דין, ורק לאחר שייגזר דינו יוכל גואל הדם "להמיתו, שישפוך עליו חמתו". מחלוקת הר"ן והריטב"א היא מחלוקת יסודית בהבנת דין רוצח בשגגה שיצא מעיר מקלטו, ואכמ"ל.]
כאמור, הגמרא רואה בשתי הלכות אלו שני כתובים הבאים כאחד, שאין למדים מהם. בקביעה זו יש היגיון רב. שתי ההלכות המובאות בגמרא נוגעות לענישתו החמורה של הרוצח: לאחר שנגזר דינו, יש להרגו בכל דרך אפשרית; ואם יצא רוצח בשגגה מעיר מקלטו, רשאי כל אדם לפגוע בו.
לשתי הלכות אלו מצטרפת הלכה שלישית הנזכרת בסוגייתנו: אם נידון אדם למיתה בבית דין, יכול בית דין אחר להוציאו להורג על פי עדות של שני עדים על הרשעתו. וכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פי"ג ה"ז) שגם הלכה זו נאמרה רק ברוצח, ולא בחייבי מיתה אחרים.
ובהלכות רוצח ושמירת הנפש (פ"ד ה"ט) ביאר הרמב"ם:
"שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין".
הרצח מכלה את החברה מתוכה. לכן החברה מוכרחת לעשות כל שביכולתה לבער את התופעה ולהילחם בה. לפיכך אין שני הכתובים הבאים כאחד ברוצח מלמדים: התורה החמירה חומרה יתרה ברוצח, ואין להסיק ממנה על חיובי מיתות אחרים.