סנהדרין | דף מו | שמעון בן שטח והמכשפות
המשנה בדף מה ע"ב מספרת ששמעון בן שטח תלה שמונים מכשפות באשקלון ביום אחד, ומסבירה שהייתה זו חריגה מכללי הדין הרגילים משום צורך השעה. בגמרא (מו ע"א) מובאת ברייתא המרחיבה עניין זה:
"תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך".
הקשר ברור: הדיינים מוסמכים לחרוג מכללי הדין הרגילים – ואפילו במחיר נטילת חיים – כדי לתת מענה לצורכי השעה. החריגה מהכללים יכולה להיות בסדרי הדין (כמצוין במשנתנו: "אין דנין שנים ביום אחד"), בדיני הראיות (כדברי הרמב"ם [הלכות סנהדרין פכ"ד ה"ד]: "ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה"), ואפילו במה שנוגע לעבֵרה עצמה (כמו בענישת רוכב הסוס והבועל את אשתו תחת התאנה).
מעניין הדבר שלדעת הר"ן, בדרשתו המפורסמת על משפט המלך (דרשות הר"ן דרוש יא), הכוח לדון ולהעניש שלא על פי דין תורה הוא כוח ששייך במהותו למלך. באשר לסוגייתנו הוא כותב:
"בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין הם לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתיקון ענינם ביותר מזה, אם לא שיתן המלך להם כוחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כח השופט וכח המלך...
ואפשר עוד לומר שכל מה שנמשך למצות התורה, בין שהוא כפי המשפט הצודק, בין שהוא כפי צורך השעה, נמסר לבית דין, כאמרו 'ושפטו את העם משפט צדק' (דברים ט"ז, יח). אבל תיקונם ביותר מזה נמסר למלך, לא לשופט. והעולה מזה, שהשופטים נתמנו לשפוט את העם משפט צדק, ויהיו נמשכים מזה שתי תועליות, האחד שלם לגמרי, והוא שיחול השפע הא-להי וידבק בהם, השני לתקן סידורם, ואם יחסר מזה דבר כפי צורך השעה, ישלימנו המלך. נמצא ענין המשפט מסור רובו ועיקרו לסנהדרין, ומיעוטו אל המלך".
בפשטות, מסוגייתנו מוכח כפירושו השני, שהרי שמעון בן שטח חי בזמנו של ינאי המלך – אלא אם נאמר שסמכותו הייחודית של המלך נתונה רק למלכי בית דוד, או לפחות למלכים הממלאים כראוי את התפקיד המדובר.
איזו גישה לעולם המשפט והענישה מייצג שמעון בן שטח: האם גישה פורמליסטית, או שמא גישה גמישה? ניזכר בסיפור שלמדנו לא מכבר:
"אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה 'על פי שנים עדים יומת המת' (דברים י"ז, ו) – היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו" (לז ע"ב).
אף שברור לרבי שמעון בן שטח שמדובר ברוצח, הוא לא ראה לנכון לסטות מכללי הענישה הנקוטים בידינו. מדוע אין אומרים כאן "שהשעה צריכה לכך"? מסתבר שההיתר הנידון בסוגייתנו מצומצם לצורך ציבורי רחב – שהעם פרוץ בחטאים מסוימים, כגון כישוף, זלזול בשבת ופריצות מינית; רק תופעות כגון אלו נחשבות "מיגדר מילתא" המתיר לעקור דבר מהתורה (עיין יבמות צ ע"ב).
המשך סיפור המכשפות נרמז לעיל מד ע"ב ("כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא"), ומפורט ברש"י שם:
"...ונתקנאו קרוביהם [=של המכשפות] בדבר, ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו, וכשהיה יוצא ליסקל אמר: אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים! ושמעו אלו וחזרו בהם, ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים. ואף על פי כן לא נפטר".
הד לאירוע זה מצינו, לדעת רבי עובדיה ספורנו, בדברי שמעון בן שטח במסכת אבות (פ"א מ"ט): "שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר". ביאר הספורנו שם: "אמר כל אלה להשמר ממה שקרה בענין בנו, שנהרג במצות בית דין על פי עדים שהעידו בפניהם שהרג את הנפש, והעדים עצמן הכחישו את עצמן בסוף".
בנוסח המובא בפירוש רש"י לסוגייתנו אין מסופר על התערבות של שמעון בן שטח באירוע הטרגי שקרהו. אבל בירושלמי בפרקנו (ה"ג) יש תוספת לסיפור:
"שמעון בן שטח היו ידיו חמומות [–הכוונה לסיפור המכשפות, ש"ש].
אתא סיעת ליצנין, אמרי: הבו עיצה, ניסהוד על בריה וניקטליניה. אסהידו עלוי, ונגמר דינו ליהרג. מי נפק למיתקטלא אמרי ליה: מרי שיקרין אנן. בעא אבוי מחזרתיה. [תרגום: באה סיעת ליצנים, אמרו: תנו עצה, נעיד על בנו ונהרגנו. העידו עליו, ונגמר דינו ליהרג. כאשר יצא ליהרג אמרו לו: בעלי שקר אנו. ביקש אביו להחזירו.]
אמר ליה: אבא, אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה".
שמעון בן שטח לא השתתף, מן הסתם, בהרכב שדן את בנו. אבל הייתה לו השפעה על המתרחש, ומן הסיפור נראה שכמעט שכשל בחריגה מכללי הדין שלא בהקשר ציבורי, אלא על מנת להציל את בנו מהעוול הנורא שנעשה לו. אלא שכאן קם בנו ואמר לו, שבמקרה זה העניין הציבורי מכתיב דווקא לדבוק בכללים. באותו דור נאבקה היהדות הרבנית בחטאים שונים שפשו בעם מחד גיסא, ובהתנגדות צדוקית לדווקנות היתרה של הפרושים בכללי הדין מאידך גיסא. מבקשי רעתנו לא היו יכולים למצוא להם כלי נשק טוב יותר מגדול הדור המעקם את הכללים כדי להציל את בנו. על כן אומר לו בנו, במסירות נפש נוראה: "אבא, אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)