סנהדרין | דף מט | מחלוקת יואב ואבנר
"'וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה... וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי' (שמ"ב ג', כו–כז) – אמר רבי יוחנן: שדנו דין סנהדרי. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לעשאל?
- עשאל רודף היה.
- היה לך להצילו באחד מאיבריו!
- לא יכילי ליה.
- השתא בדופן חמישית כוונת ליה, באחד מאיבריו לא יכלת ליה?!...
'ויכהו שם אל החֹמש' – אמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, מקום שמרה וכבד תלויין בו" (מט ע"א).
המשנה למלך (הלכות חובל ומזיק פ"ח ה"י) מביא דעה כי ההלכה שאסור להרוג את הרודף אם ניתן להציל את הנרדף על ידי פגיעה באחד מאיבריו של רודף נוהגת דווקא באחר שבא להציל; אבל הנרדף עצמו אינו חייב לדקדק, ומותר לו להרוג את הרודף גם אם יוכל להציל עצמו באחד מאיבריו.
המנחת חינוך (מצוה תר, אות ז) מקשה על דעה זו מסוגייתנו: אם כן, מדוע טען יואב שאבנר התחייב מיתה בהריגת עשהאל משום שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו של עשהאל? והרי אבנר היה הנרדף! והוסיף המנחת חינוך והוכיח מרש"י להלן עד ע"א (ד"ה ויכול), שאף הנרדף חייב מיתה אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף.
ברם, נראה שהתירוץ לקושייתו פשוט. הדעה שהנרדף מותר להרוג את הרודף גם כשניתן להציל באחד מאיבריו מניחה שהנרדף עצמו אינו יכול לדייק בגלל הלחץ שהוא נתון בו. אבל אבנר הצליח לפגוע "אל החֹמש", כלומר הצליח לדייק מאוד, ועל כן היה לו להציל עצמו באחד מאיבריו של עשהאל.
בזה תתבאר היטב השיחה בין יואב ואבנר. יואב טוען שאבנר יכול להציל עצמו באחד מאיבריו של עשהאל. אבנר משיב שלא יכול, כלומר שהוא הנרדף, והנרדף תמיד בחזקת שאינו יכול להציל עצמו באחד מאיברי הרודף. אך יואב עונה לו שהכאת עשהאל "אל החֹמש" מוכיחה שתפקודו לא נפגע במצב לחץ, ועל כן אין הוא פטור מהחובה לצמצם את הפגיעה במי שרודף אחריו להרגו.
הדיון הזה בין יואב לאבנר, אפשר שאינו נוגע רק להריגת עשהאל, אלא גם לעצם המלחמה בין בית שאול ושרידיו לבין בית דוד. אבנר – עד לא מכבר שר הצבא של בית שאול – טוען שלחם בבית דוד מפני שראה בהם רודפים, הבאים לתפוס את המלוכה מבית שאול, ומן הסתם גם להרוג את אנשיו. על כך השיב יואב שלא היה צורך במלחמה, שכן דוד לא חשב מעולם לשלוח יד בשאול ובביתו. כנגד זה טען אבנר שבתור הנרדף, לא היה מוטל עליו לבחון אם הרודף מעוניין ליטול רק את המלכות, או שמא גם חיים. אך יואב מוכיח שאבנר היה יכול להבין זאת ולא להילחם. מניִין?
"אמר רבי אבא בר כהנא: בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג".
ופירש רש"י:
"בור – צפחת מים שלקח דוד מראשותיו של שאול כשהיה ישן במעגל... היה לו לאבנר למחות בשאול ולומר לו: ראה כמה צדיק הוא שלא הרגך. ולא מיחה, אלא אמר: שמא אחד מבני הצבא נתנם לו.
וסירה – קוץ. כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול במערה, היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד ולומר לשאול: ראה כמה חס עליך ולא הרגך בהיותך יחד עמו במערה, ולא לימד זכות אלא אמר: שמא כשעברתם אצל הקוצים והסירים נכנס אחד מן הקוצים בכנף מעילך והוא היה טמון שם וחתכו".
אבנר היה צריך להסיק מן התקריות של צפחת המים וכנף המעיל כי דוד אינו מעוניין לפגוע בשאול. במקום זאת הוא ביטל אותן, ועל כן קובע יואב כי יש לראות בו את מחרחר המלחמה, ולא נרדף.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)