דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף נא | הלכתא למשיחא

דפים נ–נב עוסקים בהרחבה יתרה בדין בת כהן שזינתה. התורה קבעה לעבֵרה זו עונש מיוחד – שרֵפה – והעניין המרכזי של סוגייתנו הוא באילו מצבים נענשת בת כהן בעונש זה. לקראת סיום הסוגיה (נא ע"ב) מובאת בשם רב נחמן הכרעת הלכה. אבל הגמרא אינה בוחנת את ההכרעה כשלעצמה, אלא מביאה קושיה עקרונית עליה:
"אמר רב יוסף: הלכתא למשיחא?!"
ופירש רש"י, שמאחר שבזמן הזה אין דנים דיני נפשות, אין כל נפקא-מינה להכרעת ההלכה, עד ימות המשיח, כשישוב דין ד' מיתות בית דין למקומו.
אביי תמה על שאלתו של רב יוסף: הרי בוודאי יש עניין לעסוק אף בהלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, ואף יש בכך משום "דרוש וקבל שכר"! ורב יוסף משיב לו: "הכי קאמרי: הלכתא למה לי? סוגיא דשמעתא הלכה קאמר?!" רש"י מפרש שרב יוסף מודה לאביי, וקושייתו לא הייתה על פסיקת ההלכה בדין שאינו נוהג בזמן הזה, אלא על פסיקת ההלכה במחלוקת פרשנית, שאין לה נפקא-מינה להלכה; לדעת רב יוסף, אם פסקו של התנא ברור לנו, אין חשיבות לפירוש המילולי המדויק של דבריו, ואת זאת נוכל לשאלו בימות המשיח, כשיעמדו המתים.
מדברי רש"י עולה שהגמרא אכן שוללת לחלוטין את ההבנה הראשונה בדברי יוסף, שאין מקום לפסיקת הלכה בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה. אבל בתוספות (בסוגייתנו ד"ה הלכתא, וביתר הרחבה ביומא דף יג ע"א, ד"ה הלכה כר' יוסי) מצינו דיון עקרוני יותר במושג "הלכתא למשיחא". ראשית, התוספות מציינים שמושג זה מופיע בש"ס רק עוד פעם אחת, במסכת זבחים (מה ע"א), וגם שם מפיו של רב יוסף. מצד שני, סוגיות רבות בש"ס מכריעות הלכה בעניינים שאינם נוהגים בזמן הזה, ואין איש תמה "הלכתא למשיחא?!". מדברי התוספות עולים ארבעה תירוצים לבעיה:
א. התירוץ האחרון בתוספות על סוגייתנו מכוון לדברי רש"י: רב יוסף אכן אינו מתנגד לפסיקת הלכה בעניינים שאינם נוהגים בזמן הזה, והוא תמה דווקא על הכרעת ההלכה בסוגייתנו, שהיא בעניין פרשני גרידא, ואין לה נפקא-מינה.
ב. התוספות מעלים אפשרות שיש מחלוקת אמוראים עקרונית בעניין זה. לרב יוסף שיטה עקיבה, שאין מקום להכריע הלכה בדבר שאינו נוהג בזמן הזה. אך רוב הסוגיות, שלא שאלו את שאלתו, מניחות בפשטות שיש מקום להכרעת הלכה גם בדברים אלו.
ג. רבנו חיים כהן מציע שרב יוסף מתנגד להכרעת הלכה בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה דווקא במה שנוגע לעברות ולאיסורי תורה, "דאיכא תרתי: הילכתא למשיחא ועבירה... וכיון דאיכא תרתי – מילתא דלא שכיחא היא" (לשון התוספות ביומא). ובגיליון הש"ס בסוגייתנו ציין להסברם של התוספות ישנים שם: "...זה הדבר אין רגיל להיות, שאינו צריך עד ימות המשיח, וגם אז לא יהיה הדבר, שיהיו כולם צדיקים", כלומר אין טעם להכריע בהלכה שאינה מעשית היום, ואף לא תהיה מעשית בימות המשיח, כשלא יהיו בעולם עברות כלל וכלל.
ד. לעניות דעתי, התירוץ העקרוני ביותר בתוספות הוא שאמנם הלכות רבות אינן נוהגות בזמן הזה, אבל ניתן להקיש ולהסיק מהן לעניינים אחרים. לדוגמה: אותה סוגיה ביומא, העוסקת במינוי כהנים גדולים, אכן אינה נוהגת בזמן הזה, אך ניתן ללמוד ממנה הלכה לענייני איוש משרות ציבוריות.
העולם המודרני מעורר שאלות הלכתיות רבות, שלא שׂערון אבותינו. גדלותו של פוסק הלכה נמדדת, בין היתר, בעשייה כדברי התוספות: 'גיוס' הלכות שונות מתחומים מגוונים להתרת ספקות הנדמים כסתומים וחתומים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)