סנהדרין דף נב – "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ"

  • הרב אביהוד שורץ
"מצות הנהרגין – היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו" (משנה נב ע"ב).
"תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה 'ובחֻקֹתיהם לא תלכו' (ויקרא י"ח, ג).
ורבנן – כיון דכתיב סייף באורייתא, לא מינייהו קא גמרינן" (גמרא שם).
ההבנה הפשוטה בדברי חכמים היא שכשיהודי מקיים את מצוַת התורה, לא ייתכן איסור מצד "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".
התוספות על אתר (ד"ה אלא) מעמתים את סוגייתנו עם הסוגיה בעבודה זרה דף יא ע"א, שממנה עולה כי ייתכן חשש "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם" אף בהלכה המפורשת בתורה. והם מיישבים:
"דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים, אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני. אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים, דומיא דסייף, דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי".
התוספות מבחינים בין שני סוגים של "חֻקֹּתֵיהֶם": חוקות עבודה זרה ומנהגים שרווחים בין הגויים אך אין בהם עבודה זרה. החידוש בתוספות הוא שחוקה מן הסוג הראשון אסורה לעולם, אפילו כדי לקיים את מצוַת התורה.
אשר לעצם העיקרון "לא מינייהו קא גמרינן", שמעתי ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שניתן לבארו בשתי דרכים:
א. "לא מינייהו קא גמרינן" הוא סוג של 'מתיר': המעשה הוא אכן הליכה בחוקות הגויים, ואף על פי כן הוא מותר, משום שמצוה שנקבעה בתורה לא תוכל להשתנות בשל מנהגי הגויים! פוסקים רבים דנו בנושא זה ובשאלה עד כמה ניתן לשנות מנהגים יהודיים בגלל חוקות הגויים. לדוגמה: יש שאסרו על אבלים לענוד סרט שחור על היד משום חוקות הגויים; ואילו אחרים טענו שכבר הראשונים התירו לבישת שחורים בזמן אבל, ואם קיבלו הגויים חוקות אלה, אין אנו צריכים לשנות ממנהגנו ומתורתנו בגללם.
ב. העושה מה שכתוב בתורה הולך בחוקות התורה, ולא בחוקות הגויים. לפי גישה זו, אין צורך ב'מתיר', משום שאין כאן הליכה בחוקות הגויים כלל ועיקר: שורש האיסור ללכת בחוקות הגויים הוא החיקוי – אימוץ התרבות הזרה, מנהגיה ודרכיה; לכן כשאין מדובר בחיקוי, אלא בקיום מצוַת התורה, אין בזה שום צד איסור.
הרב ליכטנשטיין הציע נפקא-מינות שונות בין שתי הדרכים, ונציין אחת מהן. הזכרנו לעיל את עניין ענידת סרט שחור בשעת אבל. כמובן, אותם ראשונים הכותבים שאבל ילבש שחורים אינם רואים בכך דין תורה, אלא מנהג בעלמא, ואף על פי כן התירו אותו; נראה שסברו כי מאחר שמקיים המנהג אינו מחקה את הגויים, אלא הולך בדרכי היהדות ובמנהגיה, אין בזה משום "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם", וכפי הדרך השנייה. ברם, ייתכן בהחלט שעל פי הדרך הראשונה – ש"לא מינייהו קא גמרינן" הוא היתר לעשות מעשה 'גוֹיִי' מובהק – רק דין תורה יכול להיות 'מתיר' מספיק להליכה בחוקות הגויים, אך לא דין דרבנן.