סנהדרין דף עו – אין עונשין מן הדין

נחלקו אביי ורבא (עו ע"א) מדוע הבא על בתו (שאינה בת אשתו) נענש אף על פי שאיסור זה אינו מפורש בתורה. אביי למד זאת בקל וחומר מבת בתו, שמפורש בכתוב שנהרג על ביאתה. רבא השיג על לימוד זה: "וכי עונשין מן הדין?!", ולדעתו איסור בא על בתו נלמד בשתי גזרות שוות ('הנה–הנה', 'זימה–זימה'). אביי משיב על השגתו של רבא שאין כאן עונש מן הדין, כי איסור הבת אינו נלמד מאיסור בת הבת, אלא איסור בת הבת הוא "גלויי מילתא בעלמא" שגם הבת עצמה אסורה משום אותו איסור עצמו.

בביאור מחלוקתם ייתכנו שתי דרכים: האחת – רבא מודה לאביי שבגלויי מילתא בעלמא עונשין, אלא שלדעתו איסור הבת שונה מאיסור בת הבת, ואם כן, אין זה גלויי מילתא בעלמא; והשנייה – רבא מודה לאביי שאיסור הבת בכלל איסור בת הבת, אלא שלדעתו אין עונשין מן הדין אף בגלויי מילתא בעלמא.

מן הסוגיה לעיל נד ע"א מוכח ככיוון השני. הגמרא שם אומרת שנחלקו אביי ורבא אם עונשין מן הדין; וכתב היד רמ"ה (בסוגיין, ד"ה ודייקינן) שגם שם מדובר בגלויי מילתא בעלמא (וכן כתב בערוך לנר שם). וכך משמע בבירור גם מן הסוגיה בתמורה דף ט ע"א.

מסתבר שאביי ורבא חלוקים ביסוד הכלל שאין עונשין מן הדין. ונראה שניתן לבאר את מחלוקתם זו על פי מחלוקתם המפורסמת במסכת תמורה (ד ע"ב) בעניין "כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד": אביי אומר שאם עשה אדם איסור, מעשהו מועיל, ועל כך הוא לוקה; ואילו רבא סבור שמעשה האיסור אינו חל, והמלקות הן על ש"עבר אמימרא דרחמנא". נמצאנו למדים שנחלקו אביי ורבא על מה לוקים: האם על מעשה האיסור, או שמא על שעבר על ציוויו של הקב"ה.

לפי זה תובן דעת רבא בסוגייתנו: אף אם המעשה אסור, הרי מכל מקום אין הוא חל, ומאחר שהתורה לא הזהירה על עשייתו, אין מקום ללקות עליו. אך לדעת אביי קשה: מדוע לא ילקה? והלוא סוף סוף עשה מעשה אסור! ונראה שלדעתו אין עונשין מן הדין מכיוון שקל וחומר אינו אלא היקש הגיוני, ושמא יש עליו איזו פירכא שלא השגחנו בה, ואין לנו להעניש בלא שתהיה ודאות מוחלטת שהאדם ראוי לעונש (וכן ביארו כמה ראשונים, עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך אין עונשין מן הדין).

לפי זה תובן גם מחלוקתם בגלויי מילתא בעלמא. לדעת אביי, מכיוון שבנידון דידן אין מקום לשום פירכא שהיא – שהרי גוף האיסור אמור בתורה (הגם שבבת הבת, ולא בבת עצמה) – אין מקום לפטור מעונש. אבל לדעת רבא, אחת היא אם מדובר בגלויי מילתא בעלמא או בקל וחומר גמור – אין לוקין אלא על לאו המפורש בתורה.

נפקא מינה אחרת למחלוקת היא ענישה בידי שמים. אם הטעם שאין עונשין מן הדין הוא שלא הייתה עברה אמימרא דרחמנא, הרי דבר זה נכון אף בעונש בידי שמים. אך אם מדובר בחשש לפירכא – הרי קמי שמיא גליא שאין מקום לפירכא, ולכן מן שמיא יכולים לענוש אף מן הדין (ועיין תורה תמימה על במדבר פרק י"ב, הערה טו, שביאר באופן זה כיצד הסגיר הקב"ה את מרים שבוע ימים מקל וחומר מנזיפת אביה).