סנהדרין דף פה – מכה ואביו ואמו ומקלל אביו ואמו

  • הרב ברוך וינטרוב
"זה חומר במקלל מבמכה: שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאחר מיתה – פטור" (משנה פה ע"ב).
הר"ן הביא שני ביאורים לפטור מכה לאחר מיתה: א. אין חבורה לאחר מיתה (וכן כתב רש"י על המשנה); ב. "דמן הסתם חיוב מכה אביו – מחיים משמע". הר"ן דוחה את הפירוש השני, "דאם כן, אף מקלל כך היה דינו".
עיקר ההבדל שבין הפירושים, שהפירוש הראשון פוטר מכה לאחר מיתה מפני שאין מעשה הכאה לאחר מיתה, ואילו לפי הפירוש השני אין מדובר רק בליקוי במעשה, אלא לאיסור כולו אין קיום לאחר מיתה. לשון אחר: לוּ היה ניתן לעשות חבורה במת, היה הפירוש הראשון מחייב על כך, ואילו לפי הפירוש השני אין כלל מקום לחייב על הכאה לאחר מיתה.
לפנינו שתי תפיסות שונות של איסור הכאה. לפי הפירוש הראשון, מוקד האיסור הוא בבן המכה ובזלזול שהוא מזלזל באב; לפיכך אין מקום לחלק בין קודם מיתה לאחריה מצד עצם האיסור, והפטור לאחר מיתה אינו אלא משום ליקוי טכני במעשה ההכאה. הפירוש השני, לעומת זאת, רואה את מוקד האיסור באב המוכה, כלומר בצער ובנזק הנגרמים לו; לכן לאחר מיתה, שאין צער ונזק, פוקע האיסור כולו.
מעתה נוכל ליישב בקלות את קושיית הר"ן על הפירוש השני – "דאם כן, אף מקלל כך היה דינו". מסתבר שהפירוש השני מבדיל בין הכאה לקללה: הכאה עיקרה בנזק ובצער של האב, ולכן האיסור אינו שייך לאחר מיתתו; אבל קללה, שאינה גורמת נזק מוחשי, ממוקדת בזלזול באב, ולכן אין טעם לחלק בין קודם מיתה לאחריה.
ניתן ללכת צעד נוסף ולהציע שמדובר בשני מוקדים שונים של חיוב מורא אב. מוקד אחד הוא בהורים (בין אדם לחברו): ההורים היטיבו לבנם בהביאם אותו לעולם, לפיכך עליו לכבדם ואסור לו לצערם. המוקד השני הוא בין אדם למקום: כיבוד ההורים הוא למעשה כיבוד המסורת, והוא יסוד לשמירת התורה והמצוות; לפי זה, מוקד המצוה הוא בבן.
יתכן שבחקירה זו תלויה גם המחלוקת אם מקישים הכאה לקללה לעניין "עושה מעשה עמך". אם גם הקללה אסורה בגלל הצער והנזק שהיא גורמת, הרי שההיתר לקלל אב שאינו עושה מעשה עמך מלמד שמותר להסב לו נזק, ואם כן, מותר אף להכותו. אבל אם אלו איסורים שונים, אזי יש בהחלט מקום לחלק ולומר כי הגם שאין חיוב לכבד אב שאינו עושה מעשה עמך, ואפילו מותר לקללו, מפני שהוא עצמו אינו משמר את הקשר למסורת, מכל מקום גרימת צער ונזק אסורה, משום הכרת הטוב.