ספירת העומר – חלק ב'

  • הרב דוד ברופסקי

ספירת העומר בשעות היום

האם ניתן לספור את העומר במהלך שעות היום? מהגמרא עולות אמירות סותרות בנוגע לשאלה זו. במקום אחד מלמדת המשנה כי אפשר לבצע את קצירת העומר במשך כל ליל ט"ז בניסן ובעקבות כך פוסקת הגמרא כי גם ניתן לספור את העומר במהלך כל הלילה (מגילה כ ע"ב).
 
אמנם, במקום אחר הגמרא קובעת כי על אף שרצוי לקצור את העומר בלילה (מצוותו לקצור בלילה), אם הוא נקצר במהלך היום עדיין אפשר לעשות בו שימוש. האם נוכל להסיק מכאן כי גם בספירת העומר אדם יהיה רשאי בדיעבד לספור אף בשעות היום?
 
ראשונים רבים פוסקים כי מי ששכח לספור בלילה צריך לספור ביום שלמחרת בברכה (בה"ג יב. ראו גם בר"ן במגילה ז ע"א ד"ה מכאן; מאירי מגילה כ ע"ב). ראשונים אחרים מסבירים כי רק לאחר חורבן בית המקדש, כשספירת העומר הינה מדרבנן והדרישה לספור שבע 'תמימות' לא רלוונטית, אדם יהיה רשאי לספור במהלך היום.
 
אמנם, הרמב"ם שטוען כי ספירת העומר היא מדאורייתא גם לאחר החורבן חולק בגלוי על הבחנה זו. לטענתו, היום כולו – החל מהלילה שלפניו – נחשב כזמן בו המצווה יכולה להיעשות (רמב"ם הלכות תמידים ומוספין ז, כג).
 
לעומת זאת, אחרים פוסקים כי אין לספור כלל במהלך היום, אפילו ללא ברכה.[1] תוספות מכריעים כי ההלכה היא בהתאם לגמרא במגילה, לפיה ספירת העומר וקצירת העומר חייבים להיעשות במהלך הלילה.
 
בנוסף לכך, אפילו אם ההלכה היא בהתאם לדעת הגמרא במנחות בנוגע לקצירת העומר, ספירת העומר עדיין תצטרך להיעשות בלילה, כיוון שבפסוק נאמר כי הספירות צריכות להיות 'תמימות' – ספירות של ימים שלמים. לכן, הספירה צריכה להיעשות בלילה, תחילתו של כל 'יום'.
 
לסיום, ישנם ראשונים שכותבים כי אדם ששכח לספור בלילה צריך לספור ביום שלמחרת אך ללא ברכה.[2] על אף שחלק מהם טוענים כי הדבר נובע מספק (ראו לדוגמא ר"ן מגילה ז ע"א ד"ה מכאן), אחרים מסבירים כי למרות שמצוות ספירה בזמנה לא התקיימה, עדיין יש לקיים את מצוות הספירה. אדם שסופר במהלך היום מקים את המצווה בדרגה פחותה יותר, עליה לא נאמרת ברכה (המרדכי מגילה תתג מצטט את ר' יעקב בן יקר. ראו ברכות כו ע"א).
 
השולחן ערוך (תפט, ז) פוסק כי אדם ששכח לספור את העומר בלילה צריך לספור במהלך היום ללא ברכה. המשנה ברורה מסביר כי כיוון שלפי ראשונים רבים מותר אף לספור בברכה ביום, על האדם לספור אך ללא ברכה בעקבות הדיון שהוצג לעיל (משנה ברורה שם לד).
 

השוכח לספור את העומר

קודם לכן הגענו למסקנה כי על אף שעדיף לספור את העומר בלילה, אדם ששכח לעשות זאת עדיין יכול לספור במהלך היום ללא ברכה.
 
האם אדם ששכח לספור במהלך כל היום כולו יוכל לספור ביום למחרת? נראה כי דבר זה תלוי בשאלה עקרונית המתקשרת למהות ספירת העומר, מצווה המתפרשת על פני שבע שבועות או ארבעים ותשעה ימים. האם ארבעים ותשע לילות העומר מהוות מצווה אחת מתמשכת שיכולה להיעשות רק על ידי ספירה בכל לילה ולילה או שמא ישנן ארבעים ותשע מצוות נפרדות ועצמאיות של ספירת העומר?
 
ספר החינוך (מצווה שו) מסביר כי לפי בה"ג, שטוען כי אדם שהחסיר יום שלם לא יוכל להמשיך בספירה (בה"ג פרק ב), "כולן מצוה אחת היא ומכיוון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו".
 
מצד שני, הבית יוסף (תפט) מצטט את רב האי גאון והר"י שטוענים כי אדם שהחסיר יום שלם אכן יהיה רשאי לספור בלילה שלמחרת. הוא מסביר כי 'כיון דתליא טעמא דבכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא, ודאי אפילו אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות'.
 
ר' ישעיה די טיראני, בעל התוספות רי"ד, מתייחס לסוגיה זו בספר המכריע (כט). הוא קובע כי העובדה שהברכה על ספירת העומר נאמרת בכל יום מצביעה על כך כי כל יום בספירה מהווה מצווה נפרדת.
 
השולחן ערוך פוסק כי במקרה ואדם שכח לספור במשך יום שלם, עליו לספור בימים הבאים אך ללא ברכה (שולחן ערוך תפט, ח). אמנם, אם יש לו ספק בנוגע להחסרת יום שלם מותר לו להמשיך ולספור בברכה (ראו תרומת הדשן לז). המשנה ברורה מסביר כי במקרה זה ישנו ספק ספיקא, ספק כפול – איננו יודעים בוודאות כי הוא אכן שכח לספור בלילה הקודם, וגם אם שכח, עדיין יהיה ניתן לפסוק להלכה בהתאם לאותם ראשונים שטוענים כי מותר להמשיך ולספור בברכה גם החסרת יום שלם.
 
בנוסף לכך, המשנה ברורה כותב כי במקרה בו ספרו את היום הלא נכון אבל כן ספרו את מספר השבועות הנכון, וכן להפך, יש לספור בשנית כראוי אך ללא ברכה. עם זאת, במידה ואותו אדם לא ספר בשנית באופן הנכון עדיין מותר לחדש את הספירה ביום שלמחרת בברכה (משנה ברורה תפט, לח).
 
בהקשר לדיוננו זה, המנחת חינוך מעלה שאלה מפורסמת. האם קטן שספר את ספירת העומר ונעשה לבר מצווה במהלך העומר צריך להמשיך לספור בברכה? האם עלינו להשוות מקרה זה למקרה בו אדם שכח – או מעולם לא התחיל – לספור? התשובה לשאלה מרתקת זו ותלויה במספר נושאים. ראשית, שאלה זו מתקשרת לשאלה שראינו מקודם, האם מדובר במצוות נפרדות או במצווה אחרת. בנוסף, שאלה זו תלויה בשאלה מהו מעמדה של מצווה שנעשתה בימי ילדותו של אדם והאם ספירה בילדותו של אדם תורמת להמשכיות, או שלימות הספירה?
 
נושא זה העסיק את האחרונים במהלך מאתיים השנים האחרונות. האבני נזר קובע כי ילד שנעשה לבר מצווה במהלך העומר צריך להמשיך בספירה ללא ברכה (אבני נזר אורח חיים ב תקלט) אולם רוב האחרונים, בכללם השערי תשובה (תפט, כ), הכתב סופר (צט), המנחת אלעזר (ג, ס), ערוך השולחן (תפט, טו) והציץ אליעזר (יד, נה) פוסקים כי עליו להמשיך ולספור בברכה.[3]
 
מהו הדין של אדם ששכח לספור בלילה וספר במהלך היום ללא ברכה – האם מותר לו להמשיך ולספור בשאר הלילות בברכה? מהשולחן ערוך (תפט, ח) עולה כי אכן מותר לו. המשנה ברורה מסביר בשער הציון כי גם במקרה זה קיים ספק ספיקא – ייתכן שההלכה היא בהתאם לדעת הסוברים כי אדם יכול לספור את העומר במהלך היום, אך גם אם ההלכה לא כמותם, ייתכן שיש לפסוק בהתאם לדעתם של הסוברים כי אדם שהחסיר יום שלם רשאי להמשיך ולספור בברכה (משנה ברורה תפט, מה).
 
מעניין לציין את דברי התוספות (מגילה כ ע"ב ד"ה כל הלילה) שטוענים כי זו גם פסיקת הבה"ג[4] – במידה ואדם שוכח לספור בלילה עליו לספור במהלך היום שלמחרת ללא ברכה, ומכאן והלאה יוכל להמשיך לספור בברכה. אמנם, במידה ואדם שכח לספור הן בלילה והן ביום שלמחרת הוא אינו יכול להמשיך לספור בברכה.
עמדתו של הבה"ג מעוררת סקרנות במידת מה. נראה כי קשה לייחס לו את הסברה שהוצגה לעיל; מבחינה היסטורית אין זה מסתדר כי בה"ג, אחד מגאוני המאה השמינית-התשיעית שאחרי הספירה, יפסוק דבר הנובע מספק ספיקא שקיימת בנוגע לעמדת הראשונים, שחיים מאות שנים אחריו!
 
הרב סולובייצ'יק מציע פירוש נוסף. לטענתו, בה"ג סובר כי ספירת העומר מורכבות מארבעים ותשע מצוות נפרדות. הוא גם עומד על כך כי הספירות בעצם הגדרתן חייבות להיות תמימות ובסדר עולה. אדם שהחסיר יום הפסיד את הספירה ולכן איננו יכול להמשיך ולספור. במקרה בו אדם ספר ביום הוא אמנם לא יצא ידי חובת המצווה אך הוא מבטיח לעצמו בכך כי יוכל לחזור ולספור את היום שלמחרת, שהרי שמר על רציפות הספירה.
 
פרשנות מעניינת זו והעיקרון העולה ממנה מאפשרים לנו להבין גם דעות מורכבות נוספות. כך לדוגמא, הטור (תפט) מצטט את רב סעדיה גאון, לשיטתו אם אדם שכח לספור את הלילה הראשון ייתכן ולא יוכל להמשיך ולספור בלילות שלאחר מכן, אך במקרה בו החסיר לילה אחר יוכל להמשיך בספירה. הרב סולובייצ'יק מציע כי ככל הנראה לפי רב סעדיה גאון אם אדם החסיר את הספירה של הלילה הראשון, הוא למעשה מעולם לא החל את הספירה. אמנם, במקרה בו אדם החסיר ספירה בלילה אחר, הוא יהיה רשאי להמשיך בספירה, אף על שטעה בה.
 
באופן דומה, הביאור הלכה (תפט, ח) מביא את דברי רב האי גאון שכותב כי אם אדם שכח לספור במהלך כל היום כולו הוא צריך להגיד ביום שלמחרת 'אתמול היה _ יום, והיום _'. למעשה, באזכור של היום הקודם הסופר משחזר את הרציפות, אותה איבד עקב החסרת הספירה של יום האתמול.
 
ייתכן ופרשנות זו תוכל לעזור לנו לענות על שאלתו של המנחת חינוך אותה הזכרנו קודם לכן. לפי הרב סולובייצ'יק, ספר החינוך טוען גם הוא כי ספירת העומר מורכבת מארבעים ותשע מצוות נפרדות. אמנם, נער הבר מצווה יוכל לספור בברכה רק במידה ואכן ספר עד אותו היום בו הפך לבר מצווה. בכך שספר גם לפני היותו בר מצווה הוא שמר על הרציפות, שכאמור הכרחית להמשך ספירתו.
 

זמנה המאוחר ביותר של ספירת העומר

מה יקרה במצב בו אדם שכח לספור את העומר ביום או בלילה אבל נזכר במהלך בין השמשות? השערי תשובה (תפט, כ) מצטט את תשובות בית דוד (אורח חיים קב) שפוסק כי אדם שספר ביום הקודם בבין השמשות צריך לספור בלילות הבאים ללא ברכה. הוא מצטט את הברכי יוסף שמסתפק בקביעה זו.
 
אחרונים נוספים פוסקים כי אדם זה יוכל לספור בברכה בלילה שלמחרת (בית שלמה א, קב). המנחת יצחק מסייג ואומר שאדם צריך לסמוך על קולא זו רק במצב שבו גדר זמן בין השמשות מוסכם לכל הדעות; אין לסמוך על שיטת רבנו תם בנושא זה (מנחת יצחק ט, נז). ר' משה פיינשטיין לדוגמא מסתמך על קולא זו כל עוד אדם סופר תוך תשע דקות לאחר השקיעה (ראו אגרות משה אורח חיים ד,סב).
 
מה יהיה הדין במקרה בו אדם התפלל את תפילת ערבית של יום המחרת לפני השקיעה ולאחר מכן נזכר שהוא עוד לא ספר ביום האתמול? כמו כן, מה הדין במקרה בו אדם הכניס את השבת מוקדם (כפי שעושות משפחות רבות בשבתות האביב והקיץ) ולאחר מכן נזכר כי לא ספר ביום הקודם?
 
תיאורטית, ניתן להבדיל בין שני המקרים הללו. הט"ז והמהרש"ל נחלקו ביחס לשאלה האם קבלת שבת מוקדמת גורמת לזמן שאחרי השקיעה להיחשב כיום המחרת בכל הנוגע לעניינים שלא קשורים לשבת, כדוגמת אבילות, סוכה ונידה (ראו ט"ז תקסח) וייתכן שמחלוקת זו עשויה להשפיע על ענייננו. אולם, השערי תשובה (תפט, כ) וכן ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים חלק ד' צט, ג) מתירים לאדם לספור בשני המקרים ולהמשיך ולספור בברכה לאחר צאת הכוכבים.
 

החייבים בספירת העומר

נשים

הגמרא קובעת במקומות רבים כי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (קידושין לג ע"ב). בעקבות כך, נשים פטורות ממצוות רבות כגון תפילין, ציצית, סוכה, ארבעת המינים, שופר וקריאת שמע. לכאורה, ספירת העומר, הנעשית בין פסח לשבועות עם עדיפות לספירה בלילה, צריכה להיחשב כמצווה שהזמן גרמא, שנשים צריכות להיות פטורות ממנה.
 
אכן, הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ז, כ) וספר החינוך (שו) פוטרים את הנשים ממצוות ספירת העומר.
 
לעומת זאת, הרמב"ן מונה את מצוות העשה שאין הזמן גרמן בהן מחויבות אף הנשים כדוגמת מצוות כיבוד אב ואם, ביכורים, חלה, כיסוי הדם, ראשית הגז, מתנות כהונה, פריקה וטעינה, פדיון פטר חמור וכפי שאומר הרמב"ן – 'רוב המצוות'. מצוות ספירת העומר נכללת גם היא ברשימת דוגמאות אלו (רמב"ן קידושין לג ע"ב). ר' מלכיאל בן ר' יונה טננבאום (1847-1910)[5] והרב סולובייצ'יק (נפש הרב עמ' 191) היו המומים מעמדה זו עד כדי כך שהם טענו כי מדובר בטעות סופר!
 
האם באמת ניתן לראות את ספירת העומר כמצוות עשה שאין הזמן גרמא ולכן נשים יהיו חייבות בקיומה? הדעות המתירות לספור במהלך שעות היום רואים את ספירת העומר כמצווה שאין הזמן גרמא ואילו לפי הטוענים כי ניתן לקיים את מצוות הספירה רק בזמן שמקביל לזמן קצירת העומר ספירת העומר היא אכן מצוות עשה שהזמן גרמא.
 
לחלופין ניתן להציע סיבות נוספות לכך שספירת העומר איננה מצוות עשה שהזמן גרמא. לדוגמא, ר' יחיאל יעקב וינברג (1885-1966) מסביר:
 
ולעניות דעתי הוא פשוט, שמצוה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא המסגרת של המצוה כמו מצה, לולב וסוכה וכו', מה שאין כן בספירת העומר שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחויב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא. (שרידי אש ב, צ)
 
במילים אחרות, הזמן שבין פסח לשבועות לא נחשב כמסגרת הזמן שבתוכה ניתן לקיים את מצוות הספירה, אך אלו הימים בהם חייבים לספור על מנת לקיים את המצווה. כלומר, הזמן אינו מחייב או יוצר את המצווה אלא זהו המצווה בעצמה!
 
ר' אברהם בורנשטיין דן בשאלה זאת בספרו אבני נזר. לטענתו, בדיוק כפי שנשים מחויבות בכל המצוות הקשורות לליל פסח כדוגמת איסור אכילת חמץ, מצוות אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים, הן מחויבות באופן טבעי גם לספור את העומר שמתחיל 'ממחרת השבת'. (אבני נזר אורח חיים שפד). על אף שפרשנות זו מסקרנת ומעלה שאלה ביחס שבין ספירת העומר לפסח, ספק אם זו כוונתו של הרמב"ן. הוא מגדיר את ספירת העומר כמצווה שאין הזמן גרמא ולא ככזו שהזמן גרמא ושנשים בכל זאת צריכות לקיימה.[6]
 
המגן אברהם (תפט, א) מסיק כי למרות שנשים פטורות מספירת העומר, שהרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, הן קיבלו זאת על עצמן כחובה. המנחת חינוך (שו) חולק. המשנה ברורה כותב כי לא רק שזהו איננו המנהג אלא כי חלק מהפוסקים אף הרתיעו נשים מלהגיד ברכה על ספירת העומר שמא הן ישכחו לספור בימים הבאים (משנה ברורה תפט, ג). יחד עם זאת, נראה כי המנהג בימינו הוא שנשים סופרות בברכה (ראו שולחן ערוך תפט, ד).
 

בית דין

הספרי מציין את אחד ההבדלים בין מצוות ספירת העומר, כפי שהיא מופיעה בספר ויקרא ובין הדרך בה היא מופיעה בספר דברים:
 
"שבעה שבועות תספר לך" (דברים טז, ט-י) – בבית דין. ומנין לכל אחד ואחד? תלמוד לומר (ויקרא כג, טו) "וספרתם לכם" – לכל אחד ואחד. (ספרי דברים פסקה קלו)
 
מקטע זה עולה כי על בית הדין הגדול לספור כל יום מימות העומר עד לחג השבועות. אנו מוצאים דעות דומות לגבי מחזור שנות השמיטה; הרמב"ם קובע כי על בית הדין הגדול לספור כל שנה ממחזור שנות השמיטה בדיוק כפי שיש לספור את שנות השמיטה עד שנת היובל.[7]
 
החזקוני גם הוא פוסק בבהירות כי התורה מתייחסת בשני המקורות השונים לשתי ספירות נפרדות. ספירה אחת מופקדת על בית הדין הגדול ואחרת מופקדת בידי הקהילה (ויקרא כג, טו). לעומת זאת, ר' ירוחם פישל פערלע דוחה בתוקף את אפשרות זו (ספר המצוות לרס"ג סוף מצווה נא).
 
הדעה לפיה בית הדין הגדול צריך לספור גם את ימי העומר היא אולי דעת מיעוט אך בכל זאת מדובר בדעה מסקרנת. מדוע בית הדין הגדול מצווה לספור את ימי העומר? הרב סולובייצ'יק מסביר כי בית הדין הגדול, בתור הקבוצה המייצגת של עם ישראל, מופקד על קדושת המועדים. למעשה, הגמרא מבחינה בין שבת ובין יום טוב. קדושתה של השבת 'נקבעה' על ידי הקב"ה ועליה אנו אומרים את ברכת 'מקדש השבת'. הימים הטובים לעומת זאת נתקנו על ידי עם ישראל, שגם קבע את מניין החודשים והשנים, שעליהם אנו אומרים את ברכת מקדש ישראל והזמנים (ביצה יז ע"א).
 
הרב סולובייצ'יק מפתח עוד יותר את רעיון זה וסובר כי לפי הרמב"ם בית הדין הגדול קובע את שנת היובל על ידי ספירת כל שנה במחזור שנות השמיטה (קובץ חידושי תורה, עמ' 47-66). באופן דומה, באמצעות ספירתם את העומר בית הדין רשאים גם לקבוע את חג השבועות, במיוחד משום שחג זה איננו מצוין על ידי תאריך ספציפי אלא על ידי יחסו לחג הפסח (מסורה א, א; ארץ הצבי עמ' 11). בתורה נאמר: "שבעה שבעת תספר לך...ועשית חג שבעות..." (דברים טז, ט-י); ספירת השבועות היא אשר עומדת ביסודו של חג השבועות. האדם הפרטי סופר כל יום בין קרבן העומר ובין שתי הלחם ואילו בית הדין הגדול סופר כל יום עד לחג השבועות ובכך מקדשו.
 
רעיון מסקרן זה עשוי להסביר גם את ההבדל בין ספירת הימים שמופיעה בספר ויקרא ובין ספירת השבועות שמופיעה בספר דברים. ספירת השבועות מתייחסת לחג השבועות ואילו ספירת הימים מתייחסת לקרבן העומר ולשתי הלחם. נחזור להבחנה זו בקרוב.
 
ייתכן וההבחנות שבין ההיבטים האישיים והציבוריים בספירת העומר קשורות גם לשאלה שהוצגה קודם לכן ביחס להיותה של ספירת העומר מצווה שהזמן גרמא. הרב סולובייצ'יק טוען כי לשיטת הרמב"ן ברור כי ספירת העומר איננה נחשבת למצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי נשים כלולות בחיוב שמירת חג השבועות שנתקן עבור הציבור כולו.
 

אופן הספירה ודינו של אדם שטועה בה

הפוסקים דנים באופן הראוי של ספירת העומר ובשאלה האם טעות בספירה מבטלת את הספירה שנעשתה. כפי שהזכרנו לעיל, המצווה לספור כוללת ספירת ימים וספירת שבועות. המשנה ברורה מציין כי האחרונים דנים בשאלה האם אדם שספר רק את הימים יצא ידי חובתו. הוא מגיע למסקנה כי אדם צריך לספור בשנית ללא ברכה, אך במידה ואדם זה לא ספר שוב מותר יהיה לו להמשיך ולספור בערב שלמחרת בברכה (משנה ברורה תפט, ז).
 
החיי אדם כותב כי אדם שספר את השבועות אך השמיט את הימים צריך לספור בשנית אך ללא ברכה (חיי אדם קלא, א). אמנם, המשנה ברורה חולק ופוסק כי אדם זה צריך לספור שוב בברכה. במקרה בו אדם זה הבין רק ביום המחרת כי ספר רק את השבועות מותר יהיה לו להמשיך ולספור בברכה (משנה ברורה שם). מי שטעה בספירתו ונזכר באותו רגע צריך לתקן את עצמו תוך פרק זמן הידוע כ'תוך כדי דיבור' פרק הזמן בו לוקח להגיד 'שלום עליך רבי'.
 
הסופר חייב להגיד 'היום...' כאשר הוא סופר את העומר. הט"ז פוסק כי אדם שמשמיט את מילת 'היום' לא יצא ידי חובתו (ט"ז תפט, ז). שולחן ערוך הרב קובע כי אדם זה חייב לספור שוב בברכה (שולחן ערוך הרב שם) והמשנה ברורה פוסק בהתאם לדעה זו (משנה ברורה שם כ).
 
הפוסקים חולקים בנוגע לשאלה האם יש לומר 'בעומר' או 'לעומר'. לכאורה, המילה 'לעומר' קושרת את הספירה לקרבן העומר ואילו המילה 'בעומר' קושרת את הספירה לפרק הזמן שנמשך עד לחג השבועות.
 
כפי שדנו לעיל, לשתי הדעות ישנו ביסוס במקורות ההלכתיים. על אף שהרמ"א פוסק כי יש לומר 'בעומר' (רמ"א תפט, א), המשנה ברורה כותב כי לפי רוב האחרונים עדיף כי אדם יאמר 'לעומר'. אמנם, הוא מוסיף כי אדם יוצא ידי חובתו בשתי הגרסאות.[8]
 
ניתן לספור את העומר בכל שפה כל עוד הסופר מבין את שפה זו. יתר על כן, אפילו אדם הסופר בעברית ואיננו מבין את מה שהוא אומר לא יוצא ידי חובתו מכיוון שמשמעות ה'ספירה' היא כי האדם מבין את מה שיוצא מפיו (מגן אברהם תמט, ב; שולחן ערוך הרב שם, י; משנה ברורה שם, ה). המשנה ברורה מצטט את ר' יעקב עמדין כחולק על נקודה זו (שער הציון שם, ו). עדיף לספור בשנית בשפה שהסופר עצמו מבין אותה.
 
בדרך כלל, במצוות הנעשות על ידי דיבור, דוגמת קידוש ומקרא מגילה, קיים עיקרון 'שומע כעונה' – אדם שמקשיב לאדם אחר שמקיים את עצמו נחשב כאילו קיים אותה בעצמו. האם אדם יכול לצאת ידי חובה על ידי ספירתו של שליח הציבור? המשנה ברורה כותב כי האחרונים הסתפקו בשאלה זו (משנה ברורה תפט, ה).
 
הלבוש מציין כי הפסוק מצווה "וספרתם לכם" – כלומר, על כל אדם לספור עבור עצמו. האחרונים שחולקים עליו יכולים לטעון כי מפסוק זה עולה כי ספירת העומר מוטלת על כל אדם ואדם, כפי שבית הדין מחויב בה, אך אין בכך סתירה לעיקרון 'שומע כעונה'. לחילופין, אחרונים אלו יכולים לטעון כי אדם ששמע מישהו אחר סופר והתכוון לצאת ידי חובת עצמו דומה לאדם שאמר את נוסח הספירה בעצמו ולכן הוא מקיים את דברי הפסוק (ראו רש"י סוכה לח ע"ב וכן תוספות ברכות כא ע"ב ד"ה עד).
 
למרות שבימינו נוהגים כי כל אדם סופר עבור עצמו, אדם שכבר לא יכול לספור בברכה צריך להקשיב לברכתו של שליח הציבור ולענות 'אמן'.
 

הכוונה הנדרשת במצוות ספירת העומר

השולחן ערוך (תפט, ד) בהתבסס על האבודרהם (הלכות ספירת העומר) פוסק כי אדם שטרם ספר ונשאל בבין השמשות על ידי אדם אחר מהי הספירה של אותו היום צריך להשיב 'אתמול היה...' כיוון שאם ישיב לו את המספר הנכון הוא לא יכול (כתוצאה מכך) לספור בברכה לאחר מכן.
 
האחרונים מטילים ספק בפסיקה זו, שהרי השולחן ערוך בעצמו פוסק כי באופן כללי 'מצוות צריכות כוונה' (שולחן ערוך ס, ד). במקרה זה, ברור כי אין בכוונתו של אדם זה לצאת ידי חובה. יתר על כן, סביר להניח שבכוונתו הייתה דווקא שלא לצאת ידי חובה ובמקרה שכזה עלינו בהחלט לחשוש שהוא לא עשה זאת על מנת לצאת ידי חובתו.
 
הט"ז מציין כי במידה ואדם זה לא אמר 'היום', אז בהחלט אין סיבה לחשוש. לטענתו, השולחן ערוך התכוון לומר כי על אדם זה לענות באופן שמוטל בספק; עם זאת, במידה ואדם אכן השיב כראוי הוא עדיין יוכל לספור בברכה בלילות הבאים (ט"ז תפט, ז). המשנה ברורה (שם כב) מסביר כי לפי המגן אברהם (שם ח) השולחן ערוך החמיר בעקבות עיקרון 'ספק ברכות להקל'.
 
המשנה ברורה (שער הציון ו, ח) מצטט את האליה רבה, שמבדיל בין מצוות דאורייתא הדורשות כוונה מיוחדת ובין מצוות דרבנן – דוגמת ספירת העומר – שאינן דורשות כוונה. במקרה בו אדם משיב כראוי לשאלת חברו ייתכן שהוא יצא ידי חובתו למעשה. המשנה ברורה ממשיך ומצטט את הפרי חדש והגר"א ששוללים כל הבחנה בהקשר זה בין מצוות דאורייתא ובין מצוות דרבנן, ולכן הוא מכריע כי פסקה זו בשולחן ערוך הינה בהכרח בהתאם לשיטה כי 'מצוות צריכות כוונה'.
 
למעשה, לדעת רבים, במידה ואדם השיב כראוי אך לא אמר 'היום' (ט"ז תפט, ז; מגן אברהם תפט, ט), או אם השיב בזמן בין השמשות כשבדרך כלל הוא סופר לאחר צאת הכוכבים (ביאור הלכה תפט), או לא הזכיר את השבועות (משנה ברורה שם כב; שער הציון כח), וכמו כן במקרה בו הייתה כוונה מפורשת שלא לצאת ידי חובת ספירת העומר (משנה ברורה שם) הוא יוכל לספור בהמשך הערב בברכה.
*
**********************************************************
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"א
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
 

[1] ר"ת, תוספות מגילה כ ע"ב (ראו תוספות הרא"ש שם, שמביא את פסיקתו של ר"ת כי אדם ששוכח לספור בלילה יכול לספור בברכה במהלך היום); סמ"ג מצוות עשה קצט.
[2] ראבי"ה ב, תקכו; מרדכי מגילה תתג; רבינו ירוחם נתיב ה חלק ד; רא"ש מובא בטור תפט.
[3] האחרונים שואלים מהו הדין של עבד או גוי שספרו את ספירת העומר ולאחר מכן השתחררו או התגיירו – האם מותר להם להמשיך ולספור בברכה. נראה כי במקרים אלו עלולים להיות שיקולים נוספים.
[4] רש"ש (מגילה כ ע"ב) מציין כי ראשונים נוספים מצטטים את פסיקתו של הבה"ג כי אדם ששוכח לספור בלילה צריך לספור ביום שלמחרת בברכה. ראו בה"ג פרק יב.
[5] דברי מלכיאל ג, ה.
 
[6] ר' ירוחם פישל פערלע בפירושו החשוב על ספר מנין המצוות לרס"ג (סוף ההקדמה) מציע הסבר נוסף. לטענתו, מצווה נחשבת למצוות עשה שהזמן גרמא רק במידה והזמן הוא שקובע אם ניתן לקיים את המצווה או לא. אמנם, אם תיאורטית ניתן לקיים את המצווה בכל רגע נתון, אך גורמים אחרים מכריעים כי ניתן לקיים את המצווה רק ביום מסוים היא איננה נחשב למצוות עשה שהזמן גרמא. ספירת העומר איננה תלויה ביום מסוים אלא בהבאת קרבן העומר בפסח ושתי הלחם בשבועות ולכן זו איננה מצוות עשה שהזמן גרמא. יתר על כן, הוא מציע כי כל הראשונים שטוענים כי ספירת העומר תלויה בהבאת קרבנות אלו וכי בימינו – לאחר חורבן המקדש וביטול הקורבנות הללו – מקור החיוב של ספירת העומר הינו מדרבנן, יחייבו את הנשים בספירת העומר.
[7] ספר המצוות קמ; הלכות שמיטה ויובל י, א. ראו רמב"ן ויקרא כג, טו-טז ששואל האם בית הדין הגדול חייב למעשה לספור כל שנה עד לשנת היובל בברכה או רק לעקוב אחר מניין השנים.
[8] משנה ברורה תפט, ח. מספרים כי הרב מבריסק אמר את שני הנוסחים, ראשית הוא אמר את נוסח 'היום...לעומר' ולאחר מכן בלחש את נוסח 'בעומר'. אחיינו, הרב סולובייצ'יק, היה סופר פעמיים ואמר קודם את נוסח 'היום...בעומר' ולאחר מכן חזר ואמר בלחישה 'היום...לעומר'.