ספק ספיקא (א)

  • הרב משה טרגין

ספק ספיקא (חלק א')

כלים להכרעת ספקות

ההלכה מספקת לנו מספר כלים שבעזרתם אנחנו יכולים להכריע ספקות לגבי המציאות. באופן הרצוי, כל ידיעה הלכתית צריכה להגיע לידינו על ידי עדים, המספקים לנו ידע מכלי ראשון ביחס לחפץ, לאדם או לאירוע העומד במוקד הדיון. מאחר שברור שדרישה זו איננה ניתנת ליישום מלא, ההלכה מאפשרת לנו ללכת לפי כללים מסוימים נוספים כדי להחליט מהם האירועים שהתרחשו בעבר ואינם ידועים לנו. סבירות סטטיסטית (רוב), מצב ידוע אחרון (חזקה), דפוסי התנהגות משוערים (אנן סהדי) וקרבה גיאוגרפית (קרוב) הם אחדים מבין הכלים שבהם אנו משתמשים - בתרחישים השונים - כדי לקבוע את פסק ההלכה. אם כל הגורמים הללו אינם יכולים להיות מופעלים במקרה שאנו דנים בו, אנו מונחים להכריע ליתר חומרה בספקות בדיני מדאורייתא מאשר בספקות בדיני דרבנן, על פי הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא, ספיקא דרבנן לקולא" (ביצה ג:, ובעוד מקומות).

ספק ספיקא לקולא

אפשרות מעניינת אחת נוגעת למצב של ספק ספיקא, כלומר מצב שבו שתי שאלות המוטלות בספק, ויש ביניהן חפיפה כלשהי, משפיעות על פסק הלכה אחד; במלים אחרות, מצב שבו אנו נפסוק לצד האיסור רק אם נכריע לחומרה בשתי שאלות הקשורות אחת לשנייה, ביחס למציאות שלפנינו. לדוגמה, מצב שבו ספק איסור (בשר שעשוי להיות בשר נבלה) נפל לתוך כלי של בשר כשר ו'נעלם' בתוך הכלי. אם אדם בא לאכול מן הכלי, הוא יפר איסור רק אם נניח גם (א) שחתיכת הבשר שנפלה אכן הייתה של איסור, וגם (ב) שהחתיכה אותה הוא בא לאכול היא היא אותה שנפלה לכלי. ההלכה מאפשרת לנו להכריע במצבים כאלה - המכונים ספק ספיקא - לקולא, ולהתיר את הבשר שבכלי באכילה.

באופן מקביל, אם חתן מגלה ביום החתונה שכלתו איננה בתולה, אנו נתיר להם להמשיך ולחיות חיי אישות ביחד, למרות החשש שלא שמרה לו אמונים אחרי האירוסין (מה שיביא אותה להיאסר על בעלה). במקרה כזה, כדי לאסור את האישה על בעלה נצטרך להניח גם (א) שהיא קיימה יחסי אישות עם אדם אחר אחרי האירוסין, ולא לפניהם, וגם (ב) שיחסי האישות האלה היו בהסכמתה (ולא באונס, שאז איננה נאסרת על בעלה). מאחר שאנו יכולים להגיע לכדי איסור רק על סמך ההנחה הכפולה הזו, ההלכה מאפשרת לנו להתיר את האישה לבעלה.

ספק ספיקא מטעם רוב

הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק א סימן ת"א) מציע הסבר מעניין לדין של ספק ספיקא. הוא מקשר בין ספק ספיקא לבין רוב, וטוען שבעיקרו של דבר נוכל לראות מצב של ספק ספיקא כמצב שבו מבחינה סברתית יש רוב לכיוון מסוים:

"ותדע לך עוד, דהא ספק ספקא עדיין כרוב. ואפשר דאלים התרו יותר מרוב... וכיון שכן, כי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה, ואפילו בדאיתחזק איסור... הוא הדין בתרי ספיקי דשריא, ואפילו בדאיתחזק איסורא".

למשל, בדוגמה שלנו, אפשר לטעון שברוב המקרים שבהן נשים מעורבות ביחסי אישות לפני נישואיהן, הדבר נעשה באופן שאיננו אוסר אותן על בעליהן (למרות שהמעשה עצמו אסור). ההבנה הזו קובעת בעצם שמנקודת מבט סטטיסטית טהורה ניתן לראות כל ספק ספיקא כ"סבירות" סטטיסטית.

דרך אחרת להתבונן על ספק ספיקא כעל רוב היא להעריך את האפשרויות ההגיוניות, ולאו דווקא את הסבירויות הסטטיסטיות. בכל תרחיש שבו קיימים שני ספקות, יכולים להתקיים ארבעה מצבים שונים. למשל, במקרה של האישה שלא הייתה נאמנה לבעלה, ייתכנו ארבע אפשרויות:

(א) שהיא נבעלה מרצונה לפני האירוסין;
(ב) שהיא נבעלה בכפייה לפני האירוסין;
(ג) שהיא נבעלה בכפייה בין האירוסין לנישואין;
(ד) שהיא נבעלה מרצונה בין האירוסין לנישואין.

מאחר שבכל שלושת המקרים (א)-(ג) היא איננה נאסרת לבעלה, אנחנו מאפשרים לה להישאר עם בעלה, שהרי רוב המקרים האפשריים תומכים בפסיקה הזו. בכל אופן, שתי ההבנות שהצענו מקשרות את דין ספק ספיקא לדין הכרעה על פי רוב.

ספק ספיקא אינו מוגדר כספק

מן העבר השני ניתן למצוא כמה מקורות המצביעים על הבנה שונה בדין ספק ספיקא. ככל הנראה המוכר והמפורש מכולם נמצא בדברי התוספות במסכת כתובות (ט: ד"ה אי למיתב), שמהם עולה טענה מחודשת ומפתיעה לגבי ספק ספיקא. כידוע, בדרך כלל בדיני ממונות אנו פוסקים לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר, התובע המעוניין לגבות ממון מאדם אחר המחזיק בו הוא המחויב להביא תמיכות עובדתיות לטענותיו. אם אין ביד התובע ראיה לדבריו - ואפילו אם גם הנתבע איננו תומך את טענתו-שלו בראיות - אנו פוסקים לטובת הנתבע המחזיק בממון ומשאירים את הממון בידיו. גם הכלים ההלכתיים שבדרך כלל מסייעים לנו להכריע בספקות (מיגו, רוב, חזקה) אינם חזקים מספיק כדי להוציא ממון כאשר אין ראיה מוצקה. אף על פי כן, משאלת התוספות עולה שהאישה שנמצאה בעולה בשעת הנישואין רשאית לגבות את כסף כתובתה - למרות החשש שלא הייתה נאמנה לבעלה אחר האירוסין - וזאת משום שהחשש הזה מבוסס על שני ספקות: ספק אם נבעלה מרצון, וגם אם נבעלה מרצון, ספק אם הדבר היה לפני האירוסין או אחריהן. למרות שהאישה לא סיפקה ראיה טובה לנכונות של אחד מהתרחישים האלה, ולמרות שהיא תובעת להוציא כסף מידי בעלה לטובתה - התוספות טוענים שהיא רשאית לקבל את הכסף הזה:

"וקשה, דאמאי מפסידה כתובתה, והא הוה ספק ספיקא!... ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדה כתובתה, משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה; דהא לקמן, גבי 'משארסתני נאנסתי, והוא אומר לא כי, אלא עד שלא ארסתיך נאנסת, והיה מקחי מקח טעות'... מנה אית לה (= מקבלת את כסף כתובתה), אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא - לא מפסדה, דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה, ואם תמצא לומר אחר שנתארסה, אימור באונס הוה; דאי אמרת דאפילו בספק ספיקא מפסדה, אמאי אית לה אפילו מנה?!".

ללא ספק התוספות לא ראו את דין ספק ספיקא באותו אור כמו הרשב"א. אילו ספק ספיקא היה סוג של רוב, הוא לא היה יכול להביא להוצאת הממון מידי הבעל, שכן כלל נקוט בידינו ש"אין הולכין בממון אחר הרוב" (ראה בבא קמא כז:, ובעוד מקומות) - כלומר, רוב איננו משמש ככלי להוציא ממון מאחד מבעלי הדין.

הגרי"ד סולוביצ'יק הסביר שהתוספות ראו את ספק ספיקא כמצב שבו אין ספק הלכתי. למרות שחלק מן הדיון ההלכתי כולל בדיקה אחר איסורים שעלולים להיגרם, אם איסור כזה יכול לבוא רק אם מניחים שתי הנחות בו זמנית (א. האישה נבעלה אחר אירוסיה ב. היא נבעלה מרצונה) אז איננו צריכים לחשוש לו. כלומר, במינוח ההלכתי, ספק ספיקא איננו מוגדר כמצב של ספק אלא כמצב של ודאי. במקרה המתואר, של האישה התובעת את כסף כתובתה, מאחר שהאפשרות היחידה שלנו לפסוק לביטול הכתובה היא על ידי אימוץ שתי הנחות מסופקות ביחד, אנחנו אפילו איננו מחשיבים את הספק הזה כספק בעל משקל הלכתי, ולכן אנחנו מאפשרים לה לגבות את כסף כתובתה.

'מעלה עשו ביוחסין'

זווית ראייה דומה אפשר להסיק ממהלך הסוגיה במסכת כתובות (יג.), המביאה מחלוקת בין רבן גמליאל ורבי יהושע ביחס לדרך הפיתרון של "משבר" בדיני יוחסין. נניח ששמענו עדות על אישה שעסקה בפעילות חשודה ביחד עם איש שמעמדו ההלכתי איננו ברור, ויש חשש שהוא ממזר; האם אנו יכולים להשתמש בכלי הכרעת הספקות הרגילים כדי להניח שהוא כשר, ובכך לשמר את מעמד האישה כמי שרשאית להינשא לכהן?

"ראוה מדברת (לשון נקייה, ועיין בגמרא שם) עם אחד, ואמרו לה: מה טיבו של איש זה? [וענתה:] איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה".

רבן גמליאל נוטה לאפשר להשתמש בכלים האלה ולקבל את נאמנות האישה, אולם רבי יהושע קובע כי "מעלה עשו ביוחסין" - בדינים הנוגעים לקביעת הזהות האישית של האדם חכמים אימצו אמות מידה מחמירות, ולא אפשרו לנטות לצד המקל. רק אם קיימת ראיה מוצקה המאשרת את כשרותו של האיש נוכל לשמר את מעמד האישה. קיים רק מקרה חריג אחד שבו גם רבי יהושע מסכים שאישה במעמד מסופק יכולה להיות מורשה להינשא לכהן - המקרה שמכונה בגמרא (יד.) "אלמנת עיסה":

"רמי ליה אביי לרבא: ומי אמר רבי יהושע אינה נאמנת? ורמינהו: העיד ר' יהושע ורבי יהודה בן בתירא, על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה!... דר' יהושע אדר' יהושע נמי לא קשיא: התם חד ספיקא, הכא תרי ספיקי".

לפי רוב הראשונים (וראה ברש"י ובתוספות על אתר), המונח הזה מתייחס לאישה הבאה ממשפחה שנתערב בה בדורות הקודמים ספק חלל - אדם שאולי היה פסול לכהונה. מאחר שהאישה שלפנינו, המעוניינת להינשא לכהן, היא במעמד של ספק ספיקא - ספק אם היא צאצאית ישירה של אותו ספק חלל קדמון, וספק אם אותו ספק חלל אכן היה פסול לכהונה - אנחנו מתירים לה להינשא לכהן. גם רבי יהושע, שבדרך כלל מתנגד לשימוש בכלי הכרעת הספקות המקובלים במסגרת דיני יוחסין, מסכים שהאישה תישאר כשרה אם מדובר במצב של ספק ספיקא. ובכן, גם מכאן עולה ראיה לכך שספק ספיקא איננו כלי רגיל להכרעת ספק; אילו היה כזה, רבי יהושע היה מתנגד להפעלתו כאן כפי שהוא מתנגד להפעלת שאר כלי הכרעת הספקות. על כורחנו עולה מכאן, שספק ספיקא כלל איננו מוגדר כספק, ולכן במקרה של אלמנת עיסה, מקרה שבו יש ספק ספיקא, האישה ממשיכה להחזיק במעמד הקודם שלה כמי שמותרת להינשא לכהן.