ספק ספיקא (ב)

  • הרב משה טרגין

ספק ספיקא (חלק ב')

ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין

בשיעור הקודם הצגנו את העיקרון של ספק ספיקא לקולא ודנו בדרכים השונות להבנתו. יישום מעניין של העיקרון הזה אפשר למצוא בחידושיהם של כמה מן הראשונים לסוגיה במסכת ביצה (ג:). בדרך כלל, ההלכה איננה מאפשרת לפסוק לקולא כאשר דנים באיסורים מוגבלים בזמן. למשל, למרות שכשאנו נתקלים בספק דרבנן אנו פוסקים על פי רוב לצד הקולא ("ספק דרבנן לקולא"), אם מדובר באיסור שעתיד לפקוע לאחר זמן לא נאפשר את הפסיקה המקלה. איסור כזה נקרא בהלכה "דבר שיש לו מתירין", והדוגמאות הידועות לאיסורים כאלה הן מוקצה, חמץ בפסח, ומה שאדם אסר על עצמו בנדר (שיכול להיבטל על ידי התרת נדרים). לפי אותו כלל, גם לא נוכל לקבוע שהאיסורים האלה בטלו אם נפלו לתוך תערובת היתר. כפי שהגמרא קובעת, למרות שבדרך כלל אנו קובעים שההיתר מבטל את האיסור אם כמות ההיתר גדולה פי ששים מזו של האיסור, הכלל הזה איננו חל לגבי דבר שיש לו מתירין:

"כל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל".

כפי שהרבה ראשונים מסבירים, "עד שתאכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר" (עיין רש"י על אתר); מאחר שהאדם יכול להמתין פרק זמן ידוע והאיסור יפקע מאליו, למה לו להפעיל קולות הלכתיות כדי שיוכל להקדים ולאכול מאכל, שיש חשש שרובץ עליו איסור?

אף על פי כן, לדעת רבנו תם (ראה תוספות ביצה ג: ד"ה ואחרות, זבחים עב: ד"ה נתערבו, וספר הישר, חלק התשובות סימן ע"ד) סוגיית הגמרא מביאה למסקנה מפתיעה: אם קיים ספק ספיקא ביחס לדבר שיש לו מתירין, פוסקים לקולא. הכלל הוא שאם דבר, שיש ספק אם חל עליו איסור, נופל לתוך תערובת, המצב נחשב למצב של ספק ספיקא, והתערובת מותרת גם אם אין ששים כנגד האיסור. החידוש של הגמרא, לפי הבנת רבנו תם, הוא שהכלל הזה חל גם בדבר שיש לו מתירין, שכאמור בדרך כלל איננו מאפשר פסיקות לקולא. הקביעה הזו מטה את הכף לטובת ההבנה שספק ספיקא איננו כלי להכרעת ספקות בלבד, אלא הגדרה מחודשת של היקף מה שמוגדר כספק. אם חפץ יהיה אסור רק בהסתמך על שתי הנחות מסופקות (=ספק ספיקא), אנחנו אפילו לא מתייחסים אליו כספק, ולכן לא חל עליו כל איסור - אפילו אם מדובר באיסור שיש לו מתירין.

ספק ספיקא בבדיקת חמץ

ראיה רביעית ואחרונה לכך שספק ספיקא מגדיר מחדש את גבולות הספק עולה מפסק מעניין של הראב"ד בדיני בדיקת חמץ. הגמרא במסכת פסחים (ט.-י:) בוחנת מספר מקרים שבהם לא ברור אם יש צורך בבדיקת חמץ. למשל, מה יהיה הדין אם אחרי בדיקת חמץ בבית כלשהו חזרו והכניסו לתוכו חמץ: האם נחייב לערוך בדיקה נוספת באותו בית? הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף, ד:-ה. ד"ה תשעה ציבורין) טוען שלמרות שבדיקת חמץ היא רק מצווה מדרבנן (מאחר שברמת הדאורייתא ההכרזה על ביטול החמץ מספיקה), הספקות הללו אינם יכולים להיות מוכרעים על פי הכלל "ספק דרבנן לקולא":

"קמשמע לן שצריך לבדוק... והואיל ובית זה הוחזק לפניו וצריך בדיקה חזר להיות כשאינו בדוק, וזה הטעם לכולם הצריכים בדיקה שלא חשבנו ספק אכילה להיתר... וטעמא דמילתא, משום דעיקר בדיקה על הספק נתקנה, ומשום הכי חדא ספיקא לא מפקעה ליה".

מאחר שכל דין בדיקת חמץ תוקן על ידי חכמים כדי לטפל בבעיה של ספק חמץ (שהרי אף אחד איננו מחזיק חמץ ידוע), אי אפשר להתעלם, רק על סמך קולות הלכתיות, מהחשש שקיים בבית חמץ. רוב הדינים בשולחן ערוך עוסקים במצב שפרטיו ידועים, ואם קיימים ספקות - יש להכריע אותם. אם קיים ספק בדין דרבנן, שאי אפשר להגיע לידע מלא לגביו וגם אי אפשר להכריע אותו בעזרת כלי הכרעת הספקות הרגילים (רוב, חזקה וכדומה), אז פוסקים לקולא. אולם בדיקת חמץ נוסדה מלכתחילה כפיתרון לחששות וספקות בענייני ביעור החמץ, ולכן גם במצבים שבהם קיים ספק סביר אם בכלל נמצא חמץ - יש לבדוק. חרף כל זאת, הראב"ד מסכים שבמקרה של ספק ספיקא אין צורך בבדיקה נוספת. למשל, אם חולדה גררה חתיכת מאכל לתוך בית שנבדק כבר, ואחר כך עבר פרק זמן מסוים, אין צורך לבדוק את הבית בשנית; מכיוון שייתכן שהמאכל אותו גררה החולדה לא היה חמץ, ואפילו היה חמץ, ייתכן שהחולדה אכלה את כל מה שלקחה ולא הותירה כמות המחייבת בדיקה, נוצר כאן מצב של ספק ספיקא. לפי שיטת הראב"ד, למרות שהכלים הרגילים של הכרעת ספקות אינם יעילים ביחס לבדיקת חמץ, העיקרון של ספק ספיקא יכול לפטור אדם מחובת הבדיקה. מדברי הראב"ד עולה לנו ראיה נוספת שמצב של ספק ספיקא כלל איננו מוגדר כספק. כיוון שאנו מתייחסים למצב של ספק ספיקא כאילו לא קיים כאן ספק איסור בכלל, הקולא של ספק ספיקא פועלת גם ביחס לבדיקת חמץ, מקום שבו הקולות האחרות השייכות לדיני ספקות אינן פועלות.