ספר זמנים, חנוכה ופורים

  • הרב אביעד ברטוב
לזכרו הגר"ש אוירבך זצ"ל, שהיה תקיף בנהגתו, אך לצד התקיפות לא איבד את המענטשקייט.
 
א. ספר זמנים
זמנים ומועדים
הפסוק הפותח של הרמב"ם לספר זמנים, ה"מוטו" של הספר, הוא הפסוק:
נָחַלְתִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה.
(תהלים קי"ט, קיא).
נראה כי להבנת הרמב"ם ה"עדות" בפסוק הם המועדים, אשר בהם עוסק ספר זמנים. ללמדך, כי העיסוק בעדות שבכל אחד מן המועדים של ספר זמנים, הוא מתוך עמדה נפשית הרואה בהם את 'ששון ליבו' של העוסק.
בחירתו של הרמב"ם להדגיש את פן העדות שבהלכות הזמנים, מתחברת היטב לאפקט הרגשי הקיים ביסוד קיום ההלכות שבספר, הלכות המועדים. אלו הם זמנים בהם האדם מפסיק את שגרת חייו, הכוללת את הקריירה האישית שלו, את הניהול השוטף של משק הבית ואת ההתמודדות עם המצוקות החברתיות והלאומיות; במקומם, הוא עובר לעסוק ברעיונות הגדולים והרוחניים העומדים ביסוד קיומנו האנושי (בריאת העולם) והלאומי (יציאת מצרים). ההפסקה משגרת החיים לצורך העיסוק ברעיונות הרוחניים אינו מבטל את הקשיים היומיומיים מבחינה אובייקטיבית, אך הוא מאפשר לאדם לקחת פסק זמן אישי להחייאה רוחנית, מעין יציאה למרפסת המאפשרת שאיפת אוויר צח ונקודת מבט חדשה.
בחירתו של הרמב"ם לקרוא לספר העוסק בענייני השבת והמועדים "זמנים" אומרת דרשני, שכן בלשון חז"ל הלכות אלו מכונות "מועדות" או "מועדים", למשל סדר המשנה העוסק בדינים אלו קרוי סדר "מועד". הרבי מלובביץ' (רבי מנחם מנדל מלובביץ' זצ"ל, האדמו"ר האחרון של חב"ד) זצ"ל, עמד על הדברים בדרשה (ליקוטי שיחות, פרשות אמור, שיחה ג'). לדבריו, בכל מצוות המועדות קיימים שני רכיבים מרכזים - התאריך והשעה בו מתקדש היום, וחיובי האדם בהלכות אותם צריך לקיים בימים אלו. ההבדל בין רכיב התאריך לבין רכיב האדם מצוי באל זמניות המצויה ברכיב האדם, לעומת רכיב התאריך שהוא בר חלוף. קדושת השבת, למשל, מסתלקת עם צאת הכוכבים; אך הלכות שבת, לעומת זאת, יציבות וקיימות במקומן גם בימות החול. יציבות זו מאפשרת לאדם להכניס את ה'ששון' המצוי בהם אל כל שעה בה הוא עוסק בהלכותיהם, ולהשפיע גם על ימות החול. הרמב"ם בוחר לקרוא לספרו "זמנים" כדי ללמדנו שבאמצעות דיני ספר זה, אשר מאופיינים כ'חיובי האדם', ניתן לקדש את ה"זמנים" ולפוך אותם ל"מועדים".
המגיד משנה, בהקדמתו לספר זמנים, עומד על מבנהו של ספר זמנים כמבנה היררכי המתחיל מן החמור ועובר אל הקל. להבנתו, מבנה זה מסביר מדוע הרמב"ם פתח את הספר בהלכות שבת וסיים אותו בהלכות חנוכה, מועד מדרבנן. בחירתו של הרמב"ם ללכת מן החמור אל הקל, משקפת, לדעת הרבי מלובביץ', את הרעיון שהמוקד בהלכות הזמנים מצוי בחיובי האדם ולא בתאריכים לכשעצמם, ולכן הספר מסודר באופן היררכי מבחינה רעיונית: החל במשותף החמור - שבת בראשית, אשר מהווה את הבסיס לכל המועדות, ועבור לסקירת המאפיינים הפרטניים של המועדות.
מקומו של ספר זמנים בספרי היד החזקה
ספר זמנים הוא הספר השלישי בספרי היד החזקה. הרב נחום רבינוביץ', בהקדמתו ב"יד פשוטה" לספר הזמנים, מסביר כי בחירתו של הרמב"ם למקם את ספר הזמנים כספר השלישי בסדרת היד החזקה נובעת מתוך תפיסתו הפילוסופית לפיה שלושה המצוות המרכזיות המשפיעות ומעצבות את חייו של יהודי הן מציאות ה', ייחוד ה', וחיוב השבת, אשר משלבת בין מציאות ה' ויחודו. לאחר ספר מדע, אשר עיינו בירור הלכות והרעיונות הקשורים למציאות ה', עבר הרמב"ם לספר אהבה, העוסק במצות יחוד ה' (תפילה וקריאת שמע) ולאחר מכן הוא המשיך לספר זמנים ולעסוק במועדים. האדם שובת מעיסוקיו ובכך הוא מייחד את הקב"ה בקבלו את תורתו ומפנה תודעתו האישית לעיסוק בעניינים רוחניים של עדות, המשקפות את מציאות ה' בעולם: בריאת שמים וארץ ויציאת מצרים. הרמב"ם סידר אחרי ספר זמנים את ספר נשים, וניתן להציע לכך שני הסברים. הראשון הוא שימור הסדר של המשנה, בה סדר נשים מופיע לאחר סדר מועד. הסבר שני מציע הרב רבינוביץ': ההלכה האחרונה בספר זמנים (הלכות מגילה וחנוכה, ד', יד) קובעת שיש להעדיף נר שבת על נר חנוכה (אם אי אפשר לממן את שניהם), כיוון ששלום בית (נר שבת) עדיף; ושלום בית הוא הבסיס לספר נשים.
ב. חנוכה ופורים
"וזכרם לא יסוף מזרעם"[1]
הלכות מגילה וחנוכה חותמות את ספר זמנים. חז"ל קדשו שני מועדים אלו לדורות, בניגוד למועדים רבים אחרים אשר נהגו בתקופת בית שני אך בטלו עם השנים (ר"ה יט:; מועדי "מגילת תענית") במה נתייחדו חנוכה ופורים? כדי לענות על תשובה זו נעיין בהלכה החותמת את החלק של הלכות פורים בהלכות מגילה וחנוכה :
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר - הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני" (ישעיהו, ס"ה, טז), ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר, ט', כח).
(ב', כ).
בשונה ממועדים אחרים, לימי הפורים ולמגילת אסתר מעמד כפול. מחד, הם מעוגנים באחד מספרי התנ"ך, מגילת אסתר - "הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה", ומאידך, הם מעוגנים בדברי סופרים - "וכהלכות תורה שבעל פה שאינם בטלים לעולם". מהו פשרו של מעמד כפול זה? בחתימתה של מגילת אסתר אנו מוצאים סדרת ציווים של אסתר המלכה לדורות הבאים, אשר מטרתם לקבע את תודעת נס הפורים לדורות הבאים ולעולם - "וזכרם לא יסוף מזרעם". הוראתה של אסתר לפיה יש לקבוע את תודעת הפורים לדורות דרשה חיזוק, כפי שמסביר המדרש - "קבעוני לדורות" (מגילה ז.). ייתכן שהסיבה לכך היא שעד ימיה של אסתר עם ישראל לא קדש מועדים אחרים מלבד אלו המוזכרים בתורה. הסבר שני הוא שמרדכי ואסתר לא היו מקובלים על כל העם, כדרשת חז"ל (מגילה טז:) על הפסוק בסוף המגילה "'ורצוי לרוב אחיו' (אסתר, י' ג) - ולא לכל אחיו".
הרמב"ם קורא לקובץ ההלכתי העוסק בפורים וחנוכה "הלכות מגילה וחנוכה", כיוון שקריאת המגילה היא עיקר החג והיא היוצרת את תודעתו, בניגוד לחגים אחרים ואף בניגוד לחנוכה בהם יש קריאת הלל. מהי התודעה המיוחדת של פורים? הרב סולובייצ'יק, בספרו "על התשועות", מסביר את העניין כך:
המגילה היא ספר פגיעתו של האדם ופגיעותם של היהודים בפרט. האירועים המתועדים במגילה חסרי היגיון. מלך חורץ את גורלם של מאות אלפי אנשים למוות, מבלי שהוא שואל לזהותם. שלושה ארבע ימים מאוחר יותר הוא מתנער מן הסיפור כולו. אין הוא זוכר כי גזר הדין שכזה נכתב ונחתם אי פעם, וכי המן היה האחראי לכך. האם ניתן לסמוך על מלך שכזה?
בקריאת המגילה האדם נכנס לשאלות הליבה על המקריות והשגחה בחייו. מגילת אסתר מספר סיפור של מלך חסר אחריות, של חצר מלא תככים ומזימות שבסופם מביאים לאכזריות. קריאת המגילה מביא אותנו לשאול את שאלות אלו יחד עם אווירת ימי המשתה והשמחה. אלו מביאים את האדם לערפול, ערפול שמביא להסתכלות חדשה על מסגרת חייו.
הגרי"ז (הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, דודו של הרב סולובייצ'יק) מביא בשם אביו, ר' חיים מבריסק, כי חיוב השתייה בפורים אינו מוגבל, שהרי השתייה היא "עד דלא ידע" (מגילה ז:[2]), כחלק מ"ימי משתה ושמחה" (אסתר, ט', יז, יט, כב). ברגלים, שתיית יין היא חלק ממצוות השמחה, שמחה אשר נובעת מתוך תחושה של שלמות והתרוממות;[3] בפורים, לעומת זאת, השמחה נובעת מתוך האבסורד, מסיפור המגילה בו לבסוף הגיעה התשועה.
"על התשועות"
בפתיחה להלכות חנוכה (ג', א - ג) הרמב"ם סוקר את הרקע ההסטורי להתרחשויות של נס חנוכה. הוא מתאר שם את 'גזרות הדת' של מלכות יוון, אשר הביאו לתסיסה הפנימית היהודית של חשמונאים כנגד מתיוונים, כאשר ברקע פועלים אנטיוכוס ובית תלמי העושים הון פוליטי של מדיניות הפרד ומשול. במידה לא מובטלת, טענתו של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" (ג', ח) היא גם טענתם של המתיוונים הרוצים לכרות ברית עם התרבות הנוכרית השולטת באזור, תרבות יוון. אולם, בשונה מנס הפורים הנעשה עוד בתוקפת הנבואה, נס החנוכה נעשה בתקופה המאוחרת של בית השני, תקופה בה חדלה הנבואה. לכן, בשונה מאירועי הפורים, אירועי החנוכה לא הותירו אחריהם ספר אשר נכלל בתנ"ך, ולכן תודעת חנוכה נקבעת על ידי נרות חנוכה ולא על ידי קריאה במגילה. אולם, הצד המשותף לחנוכה ופורים הוא שבשתי מצוות אלו יש פיתוח של תודעת המועד וקידוש הזמנים, של הפיכת ה"זמן" ל"מועד" כדברי הרבי מלובביץ' שהבאנו בתחילת דברינו.
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   אסתר, ט', כח.
[2]   שם נאמר:
אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ועיינו רמב"ם, ב', טו; שו"ע, או"ח, תרצ"ה, ב, ורמ"א שם; משנה ברורה, שם, סעיפים קטנים ד - ה; ערוך השולחן, תרצ"ה, ב - ה.
[3]   עיינו ספר המצוות לרמב"ם, עשין, נד; רמב"ם, הלכות חגיגה, א' א.