שיח שרפי קודש רעג | עבדת בחינם אכלת בחינם

ספר רבינו משל לענין שטות העולם הזה, שכל בני העולם עובדים ומשתדלים בשביל פרנסתם, ונדמה להם שרק מחמת השתדלותם הם חיים וקיימים, ובאמת מקבלים פרנסתם רק מידו הרחבה יתברך. שפעם דרו בבנין אחד שני עשירים, אחד קמצן גדול ואחד בעל מכניס אורחים ובעל צדקה גדול. פעם בא עני אחד אל הקמצן ובקש ממנו נדבה עבור כדי שיוכל לשבור את רעבונו, אמר לו העשיר, הנה יש לי עצים שצריכים לחתכם לחתיכות קטנות, ובכן עבוד אצלי ואתן לך אחר כך לאכול עבור עבודתך. בלית ברירה עבד אצלו העני עבודה מפרכת זו, כשסיים עבודתו אמר לו העשיר שיפנה לבית שכנו העשיר הנדבן השוכן בבנין ושם יתנו לו מבוקשו. הלך העני לתומו לבית הכנסת אורחים, כי סבר שהעשיר שעבד אצלו משלם עבור אכילתו, ותיכף בהכנסו קבלו העשיר בעל הצדקה בכבוד גדול ונתן לו לאכול כדרכו. באמצע האכילה שמע המכניס אורח איך שהעני מתאנח ואומר, אני עבדתי היום קשה. שאלו המכניס אורח על עסק עבודתו, וספר לו כל המעשה שעבד אצל העשיר השכן ושלחו תמורת עבודתו לאכול כאן. נענה לו המכניס אורח ואמר לו: “רבי יהודי, עבדת בחינם ואתה אוכל בחינם״.

 

כאשר קרל מרקס (אחד מהוגי ומחוללי המהפכה הקומוניסטית שחי במאה ה-19) פרסם את ה'מניפסט' שלו, הוא קרא לשינוי תפיסה בדבר הבעלות הכלכלית של התוצר, ועורר דיון בשאלה האם תוצר זה שייך לבעלי ההון או לפועלים. מכאן ניתן לראות, ששינוי תפיסה אידיאולוגי, המביט על המערכת הכלכלית מכיוון אחר, יכול לחולל מהפיכה כלכלית המעתיקה את הממון מיד ליד, שהרי מהפיכה זו השפיעה על חצי יבשת אירופה במשך שבעים שנה והייתה לה השפעה רבה אף על ראשית תולדות הציונות.

 

מהפכה כלכלית דומה מוכרזת כאן על ידי ר' נחמן. העולם הכלכלי כולו מתנהל על בסיס עבודה ששכרה בצידה, על מערכת יחסים של עובד ומעסיק, אולם ר' נחמן חותר תחת מערכת יחסים זו ומעמיד אותה לדיון. לצורך כך הוא מספר לנו סיפור שמנסה להעמיד מערכת זאת על גיחוכה. התקלות המתרחשות תוך כדי הסיפור הן המגלות את הקשרים הרופפים שהמערכת הרגילה בנויה עליהם. כמו כן הסגירה השונה מהרגיל של קשרים אלו פותחת אפשרויות חדשות לבניית מערכת כלכלית טובה יותר. בדרך כלל, המערכת הרגילה בנויה על מערכת יחסים של 'תן וקח', המושתתת על אמון הפועל במעסיקו שאכן 'שלם ישלם' את שכרו בתום עבודתו. אף התורה מחזקת מערכת יחסים זאת בצוותה "לא תעשוק את רעך...לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" (ויקרא י"ט, י"ג). אך למרות זאת בסיפורנו חורג העשיר הקמצן מן המקובל ולא משלם את שכרו של הפועל. לו היה 'מן דהוא' כך סתם ממאן לשלם לפועל את שכרו, בוודאי היה פונה הפועל לערכאות הדין התומכות במערכת הכלכלית הזאת – אך לא כך בסיפורנו. העשיר הקמצן מפנה את הפועל לעשיר אחר, נדבן ובעל חסד, וזה אכן נותן לפועל את שכרו המדומה. אלא שנדבן זה עושה זאת מתוך רצון טוב וחסד; רצון טוב זה מוּנע מתוך חירות ולא מתוך הכרח כפי שמוּנעת המערכת הרגילה. חירות זו היא אכן זו שמעוררת את העשיר הנדבן לתת ולהעניק מחסדו, אולם היא בעצמה גם זו שמעוררת את יצריו האפלים של העשיר הקמצן, שלא לנהוג בהגינות ולמנוע את שכרו של הפועל ממנו – החירות לתת הינה גם החירות שלא לתת. למעשה, כאן מונח הבסיס החדש עליו רוצה ר' נחמן להעמיד את הכלכלה העולמית והפרטית עליו – החירות.

 

אמנם ברור שעל כל מערכת יחסים בכלל ועל כל מערכת כלכלית בפרט להיות מושתתת על הגינות, יושר ואמון. סדר וחוק מארגנים סביבה כזו ומאפשרים שישררו בה הגינות ויושר. אולם ר' נחמן מציף בסיפורו את היסוד העמוק, ממנו גם ערכים אלה נובעים, והוא החירות לבחור בהגינות וביושר אלו. זוהי אמנם חובה מוסרית, אולם גם בחובה זו צריך לבחור. והראיה לכך היא שלא כולם בוחרים בה, כמו בסיפורנו. ר' נחמן מצביע בתחילה על חירותו של העשיר הקמצן שלא לתת את אשר הוא חייב, כדי להדגיש את חירותו של העשיר הנדבן כן לתת, הגם שאיננו חייב. אולם למרבה ההפתעה, כל זאת לא בא אלא להצביע על חירותו של מי שנראה חסר החירות הגדול ביותר – העני.

 

כאשר העשיר הנדבן טופח על שכמו של הגיבור העני שעבד קשה על מנת לאכול לחם, ואומר לו "עבדת בחינם ואתה אוכל בחינם", רוצה הוא הן לצחוק עליו והן להביע אמפתיה כלפיו – להדוף ולחבק אותו בו זמנית. כביכול אומר לו העשיר: 'כמו שעבדת בחינם כך גם אני נותן לך עכשיו את האוכל בחינם'. נדיבות הלב שלי מכוננת מערכת יחסים אחרת, המבטלת את מערכות היחסים הבנויות על ההכרח. בהעדר הכרח זה גם עבודתך מתבררת שהייתה בחינם כביכול. לא רק בגלל קמצנותו של העשיר הקמצן וחוסר ההגינות שלו, אלא גם בגלל שיתוף הפעולה והמוכנות שלך להצטרף למערכת יחסים כזו, השוללת ממך את החירות שלך'. כך אומר כביכול העשיר הנדבן לעני. בדרכו זו שומט הוא את הקרקע הבטוחה כביכול של ההכרח, שבגלל ההישענות עליה בטח העני בעשיר הקמצן. 'אולם אותו "חינם" עצמו שעבדת בשבילו, הוא אותו "חינם" שאתה אוכל ממנו. אותה קרקע של הכרח שנשמטה ממך היא המאפשרת לעשיר הנדבן לתת לך מנדבת לבו שכולה חירות שמעבר להכרח'. העשיר הנדבן איננו מצדיק את העשיר הקמצן על חוסר הגינותו, אך מחזיר הוא את האחריות לעני. בכך זוקף הוא את קומתו וקורא לו להישען על משענת גבוהה יותר, האמונה בה'. אך אמנם בכדי להישען על משענת זו יש צורך בחירות וביטחון. את כל זאת טוען העשיר הנדבן מניסיונו האישי ומהליכותיו שלו – מיכולתו לתת ברוחב לב ובכך לכונן מערכת יחסים אחרת, שאיננה של הכרח אלא של חסד ואמונה.

 

ייתכן והמהפכה הכלכלית של מרקס הייתה חסרה בדיוק את אותו מרכיב שר' נחמן מנסה להכניס לעולמנו – החירות, והאמונה הבאה בעקבותיה. גם את ר' נחמן הטרידה בעיית החלוקה הלא-שווה של הממון, גם הוא ניסה לפתור את בעיית העוני והמחסור והוא אף מעורר בעיה זו בסיפור. אולם בשונה ממנו, ר' נחמן טוען כי העתקת הבעלות הממונית לא תפתור את שורש הבעיה. ואכן, עם השנים, התברר כי העתקה זו מעתיקה עמה גם את חמדת הממון ואת השחיתות. חלוקה שווה, כזו או אחרת, עדיין משאירה את הלבבות סגורים זה לזה, עדיין 'מחשבת חישובים' ולא פותחת את ידה לצדקה. בדומה לכך, גם העזרה ההדדית של התנועה הקיבוצית ניסתה להגיע אל שורש לבבות האנשים ולפתוח אותם זה לזה, אך במבחן השנים גם תנועה זו נכשלה. ייתכן שכישלון זה נובע מהעדר המשענת האלוקית אותה ר' נחמן מציע לפנינו. ללא משענת זו לא יצליח האדם להגיע לחירות: לא יצליח להתגבר על הצורך שלו לדאוג לעצמו בעת משבר ועל האינסטינקט לקחת ולא לתת. האדם לא ירגיש את הערבות ההדדית לעני באשר הוא.

 

אך סיפורנו איננו שיר הלל לצדקה, אלא סיפורו האירוני של העני העובד ב"חינם", כשהמילה "חינם" מבטאת ציפייה נכזבת לתמורה. מבחינה זאת תשתית הסיפור הינה קפיטליסטית, ומתוכה באה אכזבתו של העני שלא הרוויח, כמו גם גבורתו של העשיר הנדבן לתת מהונו "בחינם" וללא תמורה. מכיוון שבסיס הסיפור הינו קפיטליסטי, ייתכן שדברי העשיר הנדבן לעני גם הם מדברים אליו בשפה קפיטליסטית. בדבריו מנסה הוא לנחם אותו ולומר לו שבעצם לא הפסיד. ואכן, בחשבון קפיטליסטי טהור אמנם הוא הפסיד בעבודתו על כי עבד חינם, אך הרוויח מחדש את הפסדו כאשר גם אכל חינם. כך גם עולה מן ההקדמה לסיפורנו: "לענין שטות העולם הזה, שכל בני העולם עובדים ומשתדלים בשביל פרנסתם, ונדמה להם שרק מחמת השתדלותם הם חיים וקיימים, ובאמת מקבלים פרנסתם רק מידו הרחבה יתברך". במובן זה ייתכן שהעשיר הנדבן מצרף את יד ההשגחה לתמונה ומראה לו לעני על האיזון והצדק שבכל זאת שוררים בעולם, על אף חוסר ההגינות שבו, אותה חווה העני.

 

למרות זאת, מסר מפייס זה איננו סותר בהכרח את המסר האירוני והחתרני שהצגנו לעיל. יותר מכך, ייתכן ששניהם מזינים זה את זה: ייתכן שעל מנת להגיע לביטחון מפויס בה' על כך שהוא 'זן את עולמו בחן בחסד וברחמים', צריך להעפיל לתודעה של חירות, ואל חירות זאת אי אפשר להגיע בלי לחתור תחת החוקים והכללים בהם אנו רגילים לבטוח. אמנם, את תודעת החירות העשיר הקמצן מנצל על מנת למעול באמונו של העני. העשיר הנדבן לעומתו, כבר מצוי בה, ועל כן מסוגל להרבות חסד. העני, לעומת שניהם, צריך לנוע מהראשון לשני, על מנת לחוש את שני סוגי הכלכלה ששניהם מייצרים. הראשון, כלכלה המבוססת על אינטרסים, והשני, כלכלה המבוססת על חסד. הראשון בוטח בעצמו ובכוחו ואילו השני בוטח בה'. 'ואכן', כך טופח העשיר הנדבן על שכמו של העני ומחייך, 'המעבר בין שניהם הוא אירוני'.

 

רק כאשר גם העני מצליח לחייך ולצחוק על עצמו, רק כאשר הוא מצליח להצטרף לאירוניה שבסיפורו, הוא מעפיל לדרגה של חירות. רק אז הוא מצליח לצאת מהדימוי של 'הקרבן' שהתעטף בו. דימוי זה, מסתבר, איננו אלא עוד אחד מתרמיות כלכלת ההכרח, הבנויה על 'תן וקח'. כלומר, כיוון שמדובר במערכת שבנויה על 'אינטרסים' בלבד, שמייצרים פירוד, תחרות וכוחניות, יש בה גם חזקים וגם חלשים, גם עשירים וגם עניים ולצערנו גם רמאים וגם קרבנותיהם. אולם הכלכלה של החירות איננה בנויה על אינטרסים כלשהם, ולכן אפשר לתת בה בחינם. אך לא פחות מכך, אפשר גם לעבוד בה בחינם – כלומר, במערכת כזו האדם לא עובד בשביל התמורה שבעבודה אלא מכיוון זהו רצונו ובכך הוא מאמין. כאשר התמורה איננה העיקר, יוכל האדם גם לתת אותה לאחר ביתר קלות. בכלכלה כזו אין קרבנות וגם העני יכול לוותר על תודעת ההכרח לעבוד (במה שאינו רוצה) ולקחת את הסיכון היוצא מכך. אך כבר בהקדמה, בה פותח ר' נחמן את סיפורו, מסביר הוא שבכדי להגיע לכך יש צורך באמונה. כך גם טופח העשיר הנדבן על שכמו של העני על מנת ללמדו. בעולם של אמונה האדם יכול להאמין שגם כשנראה שהוא קרבן לבשר ודם, הרי שעדיין הדברים התגלגלו מלמעלה ועדיין יכול הוא ללמוד ממה שקרה ולתקן. אלא שלשם כך על האדם להיות מוכן לצחוק על עצמו ולחייך!