דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | דף טז | רבי אליעזר והמינות

המשנה דף טז ע"א קובעת שאסור לסייע לגויים לבנות מבנים המשמשים לדין ולהוצאה להורג, שמא ישמשו מבנים אלה לפגיעה ביהודים. הגמרא (שם ע"ב – יז ע"א) מספרת על אחד מגדולי ישראל שכמעט הוצא להורג במבנה כזה – רבי אליעזר בן הורקנוס:
"תנו רבנן: כשנתפס ר' אליעזר למינות, העלהו לגרדום לידון..."
מה פשר אותה 'תפיסה למינות'? רש"י מבאר:
"מינין תפסוהו לכופו לעבודת כוכבים".
רש"י מתאר תרחיש קלסי, המוכר לנו היטב מדור השמד (רבי עקיבא, תלמידו של רבי אליעזר, היה כידוע מהרוגי המלכות): חכם מחכמי היהודים מוצא להורג על שסירב לעבור על דתו. דא עקא, שלפי פירוש רש"י, היה ראוי יותר לומר שרבי אליעזר נתפס בידי המינות, ולא למינות!
ואכן, יש מפרשים שהציעו ביאור אחר, המבוסס על הפירוש הרווח למונח מינות: נצרות. באותה תקופה ראה השלטון הרומאי בנצרות כת בלתי-חוקית וניסה להכניעה. אם כן, רבי אליעזר נחשד שאף הוא מן המינים – דהיינו מן הנוצרים – ועמד לפני הוצאה להורג. לפי זה תובן היטב תמיהתו של אותו הגמון: "זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו?!" דומה כי אנשי השלטון הרומאי ידעו היטב שהיהדות איננה בגדר "דברים בטלים", אך תיארו בכינוי זה את הנצרות.
בסופו של דבר ניצל רבי אליעזר מתוך ביטחונו הגמור ב"דיין", דהיינו בריבונו של עולם. כשבירר עם רבי עקיבא תלמידו מדוע באה אליו הצרה הזאת, נזכר שנהנה פעם אחת מדבר מינות ששמע מפי יעקב איש כפר סכניא. כדרך שקרה בסוגיות רבות במסכת עבודה זרה, מחקה כאן הצנזורה קטע מדברי חז"ל, ובספר דקדוקי סופרים – המעתיק מכתב יד מינכן, שלא חלה בו יד הצנזור – יש תוספת חשובה:
"ומצאתי אדם אחד מתלמידי ישו הנוצרי... ואמר לי: כך לימדני ישו הנוצרי".
גרסה מדויקת זו תומכת בפרשנות דלעיל: רבי אליעזר נהנה מדבר ששמע בשמו של אותו האיש, ועל כך באה עליו אותה צרה, ונחשד בשיתוף פעולה עם הנוצרים!
ומהו אותו חידוש נוצרי? לדעת יעקב איש כפר סכניא, מותר להשתמש באתנן זונה לעשיית בית הכיסא לכהן גדול, שהרי הכסף עובר מטינופת מסוג אחד (זנות) לטינופת מסוג אחר (בית הכיסא): "ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו". רוצה לומר: אפילו כהן גדול הנכנס לפני ולפנים, על כורחו יכניס עמו טינופת אל הקודש פנימה; הדבר בלתי-נמנע, מעצם היות האדם יצור חומרי.
ומה השקפת היהדות בעניין זה? זה לשון הראי"ה קוק בחיבורו "ישראל ותחייתו" (פסקה טו):
"גדולה ממנה היא הרִשעה הצפונה הארסית של המינות, שהיא מחפשת לה פינה בעצם הקודש... מתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית... ולעלות עימו אל האושר של הקודש".
הראי"ה כותב שהתפיסה הרואה את שילוב זוהמת העולם וחיי החומר בעולם הקודש כעובדה הכרחית ובלתי-נמנעת היא "הרִשעה הצפונה הארסית" שבנצרות. והוא מוסיף כי שליחותו של עם ישראל בעולם לחלוק על תפיסה זו ולהבהיר לכל באי עולם כי:
"סגולת הקודש אינה סגולה זולה שיכולה להינטל בידיים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירות נפש קבועה, ועל ידי זכות נחלת קודש של אבות לבנים נושאי עוּלם באהבה ושומרים דרך ה' בכל עוז... ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)