עבודה זרה | דף ט | תורתו של אברהם אבינו

הגמרא מניחה בפשטות שאלפיים שנות התורה מתחילות בשעה שבאה תורה לעולם, דהיינו במתן תורה בהר סיני. ואולי זו כוונת הדרשה המובאת לעיל בפרקין (ה ע"א):

אם כן, במובן מסוים נמשך, בזעיר אנפין, התוהו ובוהו ששרר לפני מעשה בראשית עד קבלת התורה בהר סיני.

סוגייתנו איננה מערערת מסברה על ההנחה הנזכרת, אלא שלפי חשבונה, מתן תורה חל זמן רב לאחר שנת אלפיים לבריאת העולם. לפיכך הציעה הגמרא הצעה אחרת בדבר טיבו של זמן המעבר מאלפיים שנות תוהו לאלפיים שנות תורה:

הווה אומר: המעבר איננו במתן תורה אלא בימי אברהם אבינו.

כידוע, במקומות שונים קבעו חז"ל שאבותינו קיימו את התורה כולה. אם כן, ניתן לומר שאברהם אבינו אכן מסמל את ראשית התורה. עם זאת, כבר כתבו רבים שאין ללמוד את דברי חז"ל הללו כפשוטם, ואין לזהות זיהוי מוחלט בין התורה שקיימו האבות ובין התורה שניתנה בסיני (לסיכום מקיף של השיטות בעניין זה ראה בספרו של הרב אשר וייס, מנחת אשר, ספר בראשית, סימן מ"ב). על פי גישה זו, בתורת אברהם היו 'עקרונות על' בלבד, והפירוט המלא בא רק בתורת משה. תורתם של האבות הייתה תורת החסד והצדקה, תורת "ושמרו דרך ה'" (בראשית י"ח, יט) כפי שהבינוה וכפי הנראה בעיניהם.

דומני שחידושה הגדול של סוגייתנו הוא שגם תורת אברהם – אותה תורה אנושית, הנובעת מן המידות המתוקנות שקנו האבות לעצמם – הביאה גאולה וברכה לעולם וסיימה את שנות התוהו.

בהקשר זה ראוי להדגיש נקודה נוספת. הגמרא מציינת את תורת אברהם ב"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית י"ב, ה), דהיינו במפעל ההחזרה בתשובה שייסדו אברהם ושרה (עיין בתרגומים ובדברי רש"י שם, על פי המדרשים). זהו פן ייחודי נוסף בתורת האבות: אין זו תורה אישית, שאדם שומר לעצמו, אלא תורה כללית, המפיצה מעיינותיה חוצה. אברהם אבינו וזרעו שמו להם למטרה לתקן עולם במלכות ש-די ולקרוא בשם ה' א-ל עולם. כאשר "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א', כ), והתורה נעשית נחלת העולם כולו – או אז ניתן לומר שאכן תמו שנות התוהו והחלו שנות התורה.