עבודה זרה דף יד – לפני דלפני עיור

  • הרב ברוך וינטרוב
"תנא: ומכולן מוכרין להן חבילה... וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי? אמר אביי: אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן" (יד ע"א).
הראשונים הקשו על כך מן הגמרא פסחים מ ע"ב:
"בגד שאבד בו כלאים – הרי זה לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשה בו מרדעת לחמור; אבל עושין אותו תכריכין למת. לנכרי מאי טעמא לא... משום דהדר מזבין לישראל".
מדוע בסוגייתנו אין חוששים ללפני דלפני, ואילו בכלאים חוששים?
הרי"ד מתרץ בתוספותיו שחוששים ללפני דלפני רק כשאדם עלול לחטוא בשוגג, כגון בבגד שאבד בו כלאים, אך לא כשהחוטא עובר במזיד. ונראה שדבריו מיוסדים על חקירה ידועה באיסור 'לפני עיור': האם זהו איסור שבין אדם למקום, שמוקדו בהשתתפות באיסורו של העובר, או שמא זהו איסור שבין אדם לחברו, שאסור לאדם להכשיל את חברו ולגרום לו לחטוא. כיצד?
כאשר אדם עובר במזיד, ניתן לומר שלא שייך בזה איסור שבין אדם לחברו, והחשש הוא רק מצד השותפות עמו. מצד שני, מסתבר שרק מסייע נחשב שותף לאיסור, אך לא מסייע דמסייע. על כן בגד שאבד בו כלאים, שיש חשש פן יגיע ליהודי שאינו יודע שיש בו כלאים – צריך המוכר להיזהר שלא יכשל בו איש, דהיינו מצד בין אדם לחברו, ועל כן הוא מוזהר אף בלפני דלפני. אבל במכירת חבילה לגוי החשש הוא פן ישתמשו בסחורה בעתיד לעבודה זרה; ומכיוון שדבר זה ייעשה במזיד, מצֻווה המוכר רק על הקונה הראשון, ולא על מי שיקנה אחריו.
בדרך דומה נוכל להבין גם את יישובו של הריטב"א לסתירה זו. הריטב"א כותב שאנו מצֻווים אלפני דלפני רק בישראל, ולא בגוי. ונראה שגם חילוק זה מושתת על אותו עיקרון: האיסור שבין אדם לחברו הוא בישראל דווקא, ועל כן בו אנו מוזהרים גם על לפני דלפני; האיסור על השותפות לעברה קיים גם בגוי, אך הוא מצומצם ללפני, ולפני דלפני מותר.
אמנם תיתכן גם הבנה אחרת בדעת הריטב"א. אפשר שלדעתו, איסור 'לפני עיור' הוא אך ורק על השותפות בעברה. אלא שיש לחלק בזה בין ישראל לגוי. בישראל יש דין ערבות ("כל ישראל ערבים זה בזה", שבועות לט ע"א), ועל כן הגדרת השותפות לעברה רחבה יותר, ואנו מצֻווים למנעהּ אף בלפני דלפני. בגוי, לעומת זאת, אין דין ערבות, ולכן הגדרת השותפות לעברה צרה יותר, ורק לפני אסור, אך לא לפני דלפני.
עוד על איסור 'לפני עיור' בעיוננו לדף ו.