עבודה זרה | דף לג | כלים ויין נסך

הסוגיה לג ע"א – לד ע"א עוסקת בדרכים להכשיר כלי שהשתמשו בו ביין נסך. הראשונים מעירים על כמה הבדלים, הן לחומרא הן לקולא, בין דיני ההכשרה העולים מן הסוגיה לבין דיני ההכשרה המוכרים לנו בשאר איסורים.

מצינו ביין נסך חומרא גדולה: הוא אוסר אף כלי שהשתמשו בו בצונן, ויש להכשיר את הכלי – שלא כשאר איסורים, שבהם אין צונן אוסר כלל, ודי בהדחת האיסור הדבוק על פני הכלי. מצד שני, יש ביין נסך גם קולא גדולה: כידוע, בכל שאר האיסורים אי אפשר להכשיר כלי חרס, כי "התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם" (לד ע"א), ואילו לעניין יין נסך מפורש בסוגיה שניתן להכשיר גם כלי חרס. הגמרא בדף לד ע"א מבארת את השוני השני בשוני הראשון: ניתן להכשיר כלי חרס שבלע יין נסך מפני שיין נסך נבלע בצונן, ומה שהעידה התורה על כלי חרס נוגע לבליעה רגילה דווקא, כלומר לבליעה בחמין. אבל הסבר זה גופו מחדד את הקושי: מה נשתנה יין נסך משאר איסורין, שהוא אוסר אף בצונן?

הריטב"א (לג ע"א, ד"ה ובענין מלוי וערוי) כותב:

"אומר רבינו נר"ו דודאי איסור כלי יין נסך אינן משום בליעה ממש, אלא איידי דאית ליה לחמרא חריפות גדול קולט הכלי טעמו, כל כלי כפי מה שהוא, וכלי חרס קולט ובולע יותר, וכשממלאין ומערין אותן מים, המים האלו מתוך שהייתן שם מרפין דופני הכלי ונכנסין ונבלעין ומפיגין טעם היין שבהן עד שאין בו תורת יין כלל".

האחרונים התלבטו בדבר טיבה המדויק של ההכשרה על ידי מילוי מים ועירוים על פי הסברו של הריטב"א. על כל פנים, הריטב"א מניח שאין שוני מהותי בין יין נסך לשאר איסורים. השוני בדיני האיסור וההכשרה נובע, לדעתו, מתכונה פיזית ייחודית של היין – שיש לו "חריפות גדול".

אף שביאור זה התקבל להלכה, דומה שיש בדבר מן התימה: אם טעמו החזק של היין אכן מקנה לו מעמד מיוחד בדיני איסור והיתר, היאך לא נזכר דבר זה בשום מקום אחר בש"ס, אלא רק לגבי יין נסך?!

ואכן, בסוגיה אחרת במסכת, הדנה אף היא בהכשר כלים שהשתמשו בהם ביין נסך, יש רמז לכך שיתכן שאין מדובר בהלכות הנוגעות לכל יין שהוא, אלא בהלכות ייחודיות ליין נסך. איתא בגמרא להלן עה ע"א:

"בעו מיניה מרבי אבהו: הני גורגי [=כלי המשמש בסחיטת היין] דארמאי מאי?
אמר להו רבי אבהו, תניתוה: הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, ובקש לעשותן בטהרה – הדפין והעדשין והלולבין מדיחן... כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך".

הברייתא המובאת באותה סוגיה (שמקורה בתוספתא סוף מסכת טהרות) מקבילה את הלכות הכשרת כלים מיין נסך להלכות טהרת כלים. כלי שנטמא סתם – טבילה מטהרתו. אבל כלי שדבק בו נוזל טמא, תהליך טהרתו מחייב אמצעים מסוימים, והברייתא קובעת כי אותם אמצעים משמשים גם להכשרתם של כלים אלו מיין נסך! כמובן, הריטב"א יסביר שההשוואה אינה בין הלכות טהרה להלכות יין נסך אלא בין יין ליין, בין לעניין טהרה בין לעניין איסורין. אך דומה שיש מקום להבין כי דיני הכשר כלים מיין נסך אינם כדיני הכשרת כלים משאר איסורים, אלא כדיני טהרה.

השוואה נוספת בין הלכות יין נסך לדיני טומאה וטהרה מצינו להלן ס ע"ב, לעניין הגדרת ניסוך: "אמר רב אשי: כל שבזב טמא – בעובד כוכבים עושה יין נסך; כל שבזב טהור – בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך". ובדף נז ע"א נידונו בכריכה אחת מעמדם של עבדים שמלו ולא טבלו לעניין ניסוך ולעניין טומאת רוקן ומדרסן בשוק.

מכל זאת עולה האפשרות שההשוואה בין הלכות טומאה וטהרה להלכות יין נסך רחבה ממה שנראה במבט שטחי, ושבהלכות יין נסך משמש (גם) המודל של טומאה וטהרה, ולא (רק) המודל של איסור והיתר. על יסוד זה בהלכות יין נסך ראה בהרחבה בדף היומיומי לדפים סט–ע.

לשאלה אם סוגייתנו עוסקת בהלכה כללית בדיני איסור והיתר ביין או בהלכה פרטית ביין נסך עשויה להיות נפקא-מינה (תאורטית בלבד, כמובן) לשימוש בפסח בחביות שאוחסן בהן שכר צונן. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תנ"א סעיף כא) מביא את פסקו של הראבי"ה, שיש להכשיר חביות אלו על ידי מילוי ועירוי, כמו ביין נסך. ברם, אם הלכות ההכשרה הנידונות בסוגייתנו יסודן בהלכות טומאה וטהרה, כי אז אין מקום ללמוד מהן להלכות חמץ בפסח, המיוסדות על דיני איסור והיתר הרגילים, שבהם אין (לפי הסבר זה) בליעה בצונן.