דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | דף לט | נותן טעם לפגם בדבר חריף

המשנה לה ע"ב אוסרת "קורט של חלתית" שנמצא ביד נכרי. ומבואר בגמרא לט ע"א:
"מאי טעמא? משום דמפסקי ליה בסכינא. אף על גב דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא – מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור".
הגמרא מסבירה כי החשש הוא שהחלתית נחתכה בסכין שחתכו בה איסור, ועל ידי החיתוך עבר האיסור מן הסכין אל החלתית. אמנם עקרונית היה ראוי להתיר את החלתית מדין נותן טעם לפגם, אלא שחריפותה של החלתית גורמת שיהיה זה כנותן טעם לשבח.
הראשונים נחלקו באיזו סכין מדובר, ומתוך כך – במשמעות ההלכתית של חריפות החלתית. הרשב"א (משמרת הבית שער א אות ב) מבאר שמדובר בסכין שאינה בת יומה ואין עליה שומן ניכר. במצב זה החשש הוא רק לאיסור שנבלע אתמול. אמנם בדרך כלל נחשב איסור כזה נותן טעם לפגם, ואינו אוסר; אלא ש"חריפות החילתית מתקנו וחוזר לשבח" – חריפותה של החלתית משביחה את טעם האיסור שנפגם, ולכן טעמו אוסר אותה.
ראשונים אחרים לא קיבלו את חידושו הגדול של הרשב"א, שדבר חריף יכול להשביח טעם פגום. הרא"ה (בדק הבית שם) והריטב"א (בחידושיו על סוגייתנו), למשל, מסבירים שהסוגיה מדברת בסכין שיש עליה שמנונית בעין, לפיכך אין טעמה נפגם לעולם, וכל מה שבאה הגמרא להגיד הוא שאין השמנונית מזיקה לחלתית ואינה פוגמת אותה.
בתשובותיו (חלק א סימן תצ"ז) סייג גם הרשב"א עצמו את חידושו. הוא כותב שם שמדובר במצב שמרודדת על הסכין שמנונית מועטה, על הגבול שבין דבר בלוע (שטעמו נפגם כעבור יממה) לבין איסור בעין. לדבריו, רק במצב כזה תועיל חריפותה של החלתית להחשיב את השמנונית כנותנת טעם לשבח.
ואולם, גם כשמביאים בחשבון את ההסתייגות הזאת, עדיין דברי הרשב"א נראים תמוהים. אמנם ידוע לנו שדבר חריף נוטה יותר לקלוט טעם, משום חוזקו. אך כיצד הוא יכול להפוך דבר שנותן טעם לפגם לדבר שנותן טעם לשבח?!
יתכן שלדעת הרשב"א, במאכל חריף הפגם והשבח מוגדרים לפי מדד שונה. באכילת מאכל רגיל אדם מתמקד בטעם לפי ציר של פגם ושבח – טעים ולא-טעים. באכילת דבר חריף, לעומת זאת, עיקר תשומת הלב נתונה לחריפות, ואותה יכולים להעשיר (או לעדן) גם טעמים שייחשבו פגומים בהקשרים אחרים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)