דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | דף מה | הרים וגבעות

"הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות – הן מותרין ומה שעליהן אסורין, שנאמר: 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם' (דברים ז', כה).
ר' יוסי הגלילי אומר: 'אלהיהם על ההרים' (שם י"ב, ב) – ולא ההרים אלהיהם, 'אלהיהם... על הגבעות' (שם) – ולא הגבעות אלהיהם" (משנה מה ע"א).
ממשנה זו ניתן להבין שאין דין עבודה זרה נוהג בהרים וגבעות. וכן משמע מדברי הגמרא בחולין (מ ע"א) שהשוחט לשם הר, אין בו משום זבחי מתים. לעומת זאת, בברייתא להלן מו ע"א נאמר: "העכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מותרין ועובדיהן בסייף" – משמע שגם להרים וגבעות יש דין עבודה זרה.
בראשונים יש שתי גישות בביאור הסתירה. לדעת רש"י (ד"ה ומה), אין ההרים נחשבים עבודה זרה כלל, ועובדיהם נידונים בסיף משום ש"לשם עבודה זרה עבדי להו ולעבודה זרה מיכווני". אבל לפי "פירוש אחרים דרש"י" (הובא בתוספות ד"ה אלהיהם, וקרובה לו דעת רבנו תם שם), "גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שקרקע עולם אין בהם כח לאוסרם, אבל עבודת כוכבים הוו".
יתכן ששתי הגישות ניכרות כבר במחלוקת התנאים במשנתנו. תנא קמא למד שההרים מותרים בהנאה מהפסוק "לא תחמֹד כסף וזהב עליהם". פסוק זה אוסר הנאה מעבודה זרה, ותנא קמא ממעט מן האיסור את ההרים והגבעות. רבי יוסי הגלילי, לעומתו, ממעט "'אלהיהם על ההרים' – ולא ההרים אלהיהם" – משמע שיש כאן עיקרון כללי, שאין ההרים יכולים להיחשב אלוה.
לפי זה יובנו היטב דברי ריש לקיש על הנפקא-מינה למחלוקת:
"ורבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא!
אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: צפוי הר כהר איכא בינייהו, תנא קמא סבר: צפוי הר אינו כהר ומיתסר, ור' יוסי הגלילי סבר: צפוי הר הרי הוא כהר".
לדעת ריש לקיש, התנאים חלוקים בדין ציפוי הר, כגון כסף או זהב שרוקעו וחוברו לגופו. אין מבואר בגמרא מניין לריש לקיש שתנא קמא אוסר את ציפוי ההר ורבי יוסי הגלילי מתיר אותו. אבל לפי דברינו לעיל יתבאר הדבר כמין חומר. לדעת תנא קמא, ההר עצמו נחשב עבודה זרה, אלא שאין בכוחם של עובדיו לאסור בהנאה קרקע עולם; אם כן, מסתבר שיש לאסור את ציפוי ההר, שנוצר בידי אדם. אבל לדעת רבי יוסי הגלילי, ההר אינו נחשב כלל עבודה זרה, לפיכך גם ציפויו מותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)