עבודה זרה | דף נד | הנעבד באונס

"...איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון. האי אונס היכי דמי?...
אמר רמי בר חמא: לא, כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה.
מתקיף לה רבי זירא: אונס רחמנא פטריה...
אלא אמר רבא: הכל היו בכלל 'לא תעבדם', וכשפרט לך הכתוב 'וחי בהם' (ויקרא י"ח, ה) – ולא שימות בהם, יצא אונס; והדר כתב רחמנא: 'ולא תחללו את שם קדשי' (שם כ"ב, לב), דאפילו באונס, הא כיצד? הא בצנעא והא בפרהסיא" (נד ע"א).

הראשונים הרבו לתמוה על דברי רבי זירא ורבא, שמשמע מהם כי מותר לעבוד עבודה זרה באונס. אכן, יש תנאים שסברו כן (כגון רבי ישמעאל, ראה סנהדרין עד ע"א), אך אין זו דרך המלך בפסיקה, והראשונים התקשו להניח שכך פסקו שניים מחשובי האמוראים.

והנה, באותה סוגיה בסנהדרין נחלקו הרמב"ן ובעל המאור בשאלה יסודית בהבנת דין יֵהרג ואל יעבור. לדעת הרמב"ן, דין יֵהרג ואל יעבור נוהג בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה משום חומרתם של איסורים אלו. בעל המאור, לעומתו, סבור שמצד עצמם נדחים שלושת האיסורים הללו מפני פיקוח נפש, ומה שאין האונס מתיר הוא את חילול השם הכרוך בעקבם.

על פי זה תובן דעת רבי זירא. אפשר שאף הוא מודה שבעבודה זרה יֵהרג ואל יעבור, אלא שלדעתו אין זה משום האיסור עצמו, כי אם משום חילול השם הכרוך בו, וכבעל המאור. אם כן, אין כאן עבֵרה על איסור עבודה זרה, ועל כן אין מקום לאסור את הנעבד.

דעת רבא, לעומת זאת, נותרת תמוהה ביותר. דממה נפשך: אם הוא סבור שיעבוד ואל יֵהרג – דהיינו שאיסור עבודה זרה עצמו אינו דוחה פיקוח נפש, והחיוב למסור נפשו בפרהסיה הוא מצד חילול השם שבדבר, ולא מצד איסור עבודה זרה – אם כן, מדוע יֵאסר הנעבד בפרהסיה? ואם לדעתו יֵהרג ואל יעבוד אף בצנעה, כי חומרת עבודה זרה דוחה פיקוח נפש – מדוע אין הנעבד נאסר אף בצנעה?

והנראה בביאור דעת רבא, שרבא אכן חולק על רבי זירא וסובר שאף איסור עבודה זרה גופו אינו ניתר באונס; ואף על פי כן התיר את הנעבד בצנעה, מפני שאין הוא מוגדר כלל כעבודה זרה, כדברי רבא במסכת סנהדרין דף סא ע"ב:

"העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה [רש"י: מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות] – אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב – דהא פלחה; רבא אמר: פטור – אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא".

וביארו התוספות שם (ד"ה רבא אמר, בשם יש מפרשים), ש"הא דאמר 'יֵהרג ואל יעבור' היינו בסתם עבודת כוכבים, והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה, דומיא דהמן". הוה אומר: כדי שיהיה חפץ אסור משום עבודה זרה, צריך שיהיה בעבודתו (אם בעבודת היהודי הנדון אם בעבודתו דעלמא) ממד של קבלה באלוה. דבר שהכול עובדים אותו מאהבה ומיראה, אין לו שם עבודה זרה כלל, שהרי איש לא קיבלו באלוה; וממילא גם אין הוא נאסר משום נעבד. (עוד על שיטת רבא בדף היומיומי למסכת סנהדרין שם.)

סוגייתנו עוסקת במצב דומה: "אנסוהו עובדים כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה". אלא שאין אנו יודעים מה בלבו: האם השתחווה משום יראת אדם בלבד, או שמא קיבלה עליו באלוה? על כן במקום צנעה, נעמיד יהודי על כשרותו, ונניח שלא עבד אלא מיראה, ואם כן, אין החפץ חשוב עבודה זרה. אבל בפרהסיה – ששם היה אמור למסור את נפשו, משום חילול השם, ואף על פי כן עבר – בטלה חזקת כשרותו, ועל כן עלינו לחוש שמא קיבל את הבהמה באלוה, ואסורה משום נעבד.