עבודה זרה דף נט – האוסר ממון חברו

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא נט ע"ב עוסקת בדין גוי שניסך יינו של ישראל, אם יכול הישראל לגבות מן הגוי תשלום על הנזק שהזיק ליין:
"אמר רב אשי: האי עובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל בכוונה, אף על גב דלזבוניה לעובד כוכבים אחרינא אסור, שרי ליה למישקל דמיה מההוא עובד כוכבים. מאי טעמא? מיקלא קלייה".
רב אשי אומר שכשגוי מנסך את יינו של ישראל, הריהו כשורפו ומאבדו, ולכן רשאי הישראל לתבוע ממנו תשלומי נזק, ואין זה נחשב כמוכר לגוי את היין ונהנה ממנו.
הראשונים נחלקו באיזה ניסוך מדובר בסוגייתנו. לדעת הרא"ה (הובאו דבריו בריטב"א, ד"ה ומורי) מדובר במגע נכרי, שאוסר את היין מדרבנן בלבד. במצב זה התירו חכמים את האיסור דרבנן, ואפשרו ליהודי לתבוע מן הגוי את הנזק. אבל כשניסך הגוי את היין ממש, אסור לישראל לגבות ממנו את נזקו, לפי שנראה כנהנה מיין נסך, שאיסורו מן התורה.
חילוף הדברים כתב הרמב"ן (ד"ה עוד אני), וזה לשונו:
"ודוקא דנסכיה גוי לעבודה זרה בפירוש, דחייב בתשלומין מן הדין. אבל בנגיעה בלבד, אסור לו שיטול ממנו דמים ויטול הגוי היין לעצמו.
מאי טעמא? כיון דלא מיתסר אלא מגזרת חכמים, והגוי לא עשה בו שום היזק, אינו מתחייב בתשלומין מן הדין, דאמר ליה: 'מאי עבדי לך? אם אתם גזרתם על עצמכם שלא לאכול ממגע שלי, אני לא עשיתי בו דבר של נזק כלל!' וכיון שאין הגוי מתחייב בתשלומין מן הדין, כשבא ליטול היין וליתן לישראל דמיו, דמי היין הם, ולא תשלומי נזק, הלכך אסור".
לדברי הרמב"ן, הישראל רשאי ליטול את דמי היין רק אם מדובר ביין נסך ממש; אבל איסור דרבנן, שישראל קיבלוהו עליהם מגזרת עצמם ומרצונם, אינו נחשב נזק.
וחילוקו נראה קשה: סוף סוף, בפועל אין בעל היין יכול להשתמש ביינו, ועבורו יש כאן נזק, ומה לי אם האיסור דאורייתא או דרבנן? הרי לא בעל היין הוא שגזר את גזרת מגע נכרי!
בעל קהילות יעקב (סימן כ"ב) מבאר את דברי הרמב"ן על פי שני עקרונות יסודיים. ראשית, הוא מחדד עיקרון חשוב בדיני נזיקין: אדם המזיק חייב על פגיעה בחפץ עצמו, ולא על יצירת מצב שהבעלים מפסיד בגללו. שנית, הוא מביא את הקביעה המקובלת באחרונים שאיסורי תורה הם איסורי חפצא (כלומר איסורים החלים בחפץ עצמו), ואילו איסורי דרבנן הם איסורי גברא (כלומר איסורים החלים על האדם, ולא על החפץ). אם כן, רק כאשר אסר הגוי את היין מן התורה ניתן לומר שפגם ביין עצמו ולחייבו בתשלומי נזק. אך כאשר מעשהו יצר איסור דרבנן בלבד – המוטל על הבעלים, ולא על החפץ – אין הדבר נחשב כנזק בגוף החפץ, ולא ניתן לחייב את הגוי בתשלומיו.