עבודה זרה מאהבה ומיראה

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף סא – עבודה זרה מאהבה ומיראה

"העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא – לא" (סא ע"ב).

מהי "עבודה זרה מאהבה ומיראה"? מפורש בגמרא שהכוונה לעבודה זרה ללא קבלה באלוה; אך נחלקו הראשונים מהי ההגדרה המדויקת. רש"י כתב שזוהי עבודה "מאהבת אדם ומיראת אדם". הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"ג ה"ו) פירש שמדובר במקרה חמור יותר:

"העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו, כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה, ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור".

הר"ן בחידושיו לסוגייתנו הסתייג מפירוש זה של הרמב"ם:

"דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת, הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין, ולפיכך עובדה, והוא ענין עבודה זרה".

מחלוקתו של הרמב"ם עם הר"ן (ואולי גם עם רש"י) סובבת על הגדרת קבלה באלוה: האם כל אמון בכוח על-טבעי המלווה בנכונות לפעול למענו הוא בגדר אמונה באלהות, או שמא רק פעילות אמונית-אידאולוגית בכלל זה (להגדרה מדויקת ורחבה יותר של שיטת הרמב"ם בעניין זה יש לעיין גם בפרקים א–ב בהלכות עבודת כוכבים).

אשר ליחס בין מעשי עבודה זרה לבין קבלה באלוה, שנינו לעיל ס ע"ב:

"העובד עבודה זרה – אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו 'אלי אתה'".

במשנה יש שני מסלולים שונים של חיוב: עבודה מעשית וקבלה באלוה (ההבחנה החשובה השנייה במשנה – בין עבודות פנים לבין עבודה זרה כדרכה – אינה מענייננו כאן). על פי פשוטם של דברים, מחלוקת אביי ורבא היא בהבנת המסלול הראשון: לדעת רבא מדובר בדרך מסוימת להגשמת המהות של המסלול השני, ואילו לדעת אביי יש חיוב על עצם ההשתתפות בעבודה לאל זר, גם אם לא הייתה שום קבלה באלוה.

אמנם הראשונים הקשו על דעת רבא מן ההלכה המפורסמת שעבודה זרה היא אחת משלוש העבֵרות החמורות שהן בייהרג ואל יעבור (להלן עד ע"א): הרי דין זה מכוון לעבודה זרה מיראה – בלא שום רצון לקבלה באלוה – ואף על פי כן הדבר בייהרג ולא יעבור! לשאלה זו הוצעו תירוצים שונים, וכאן נביא את תירוצו של הר"ן בשם רבנו דוד:

"דמי שיעבוד איזה עבודה זרה באחד ממיני עבודות שדרכה בכך או מעבודות של פנים מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר 'אלי אתה', שהוא חייב מיתה... ובהא לא פליג רבא מידי. כי פליגי אביי ורבא היכא דלא אמר 'אלי אתה', אלא שעבד עבודה זרה מאחד מהעבודות שצוו לו בקנס מיתה שיזבח או יקטור לעבודה זרה פלונית: אביי סבר חייב, שהרי עבד עבודה זרה באחת מהעבודות, ובמתניתין מחייב מיתה בין בעבודה מן העבודות בין באומר 'אלי אתה'... ורבא אמר פטור, דנהי דתנן במתני' דבעבודה מן העבודות חייב אף על גב דלא אמר בפירוש 'אלי אתה', היינו משום דכל שעובד איזו עבודה זרה באיזו עבודה, מן הסתם הוא קבלה באלוה, אף על גב דלא אמר בפירוש. אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לעבודה זרה, ומיראת המות הוא עובדה, פטור, דודאי לא קבלה עליה באלוה, ואין שם שום אומדנא שקבלה באלוה... אלא אם כן אמר בפירוש 'אלי אתה', דבכהאי גוונא אפילו באונס חייב".

ומדוע מחייבים את האומר "אלי אתה" אף שאין באמת כוונתו לכך? יש להניח דהיינו משום שדברים שבלב אינם דברים (עיין מנחת חינוך מצוה כו אות י).

מכל מקום, לפי הסבר זה בשיטת רבא (שנפסקה להלכה), יש עיקרון אחד בלבד בחיוב על עבודה זרה: קבלת אל זר באלוה. אמנם מהסברים אחרים נראה שגם שיטת רבא מורכבת יותר, עיין תוספות על אתר ובמנחת חינוך שם אות א (וראה גם הדף היומיומי למסכת עבודה זרה דף נד).

הרב שמואל שמעוני