עבודות המחייבות כהן גדול

לאחר תיאור ההכנות של הכהן הגדול במשך שבעת הימים בפרק ראשון, עוברת המסכת בפרק שני לעסוק בארבעת הפייסות (גורלות) שנעשו במקדש בכל יום, על מנת לקבוע את זהות הכהנים העובדים. רק בפרק שלישי חוזרת המשנה לעסוק בכהן הגדול ובפעולות הראשונות שהוא עושה בבוקרו של יום הכיפורים.

השאלה שכמובן נשאלת היא מדוע פרק העוסק בפייסות ממוקם במסכת יומא, והרי שנינו בברייתא להלן עג ע"א[1]: "דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט ואלו הם...וכל עבודת יום הכיפורים אינה כשרה אלא בו"?

הראשונים נחלקו בעניין זה והעלומספר אפשרויות:

א. כל העבודות כולן נעשות על ידי הכהן הגדול

בעל המאור (יומא, א ע"א בדפי הרי"ף) קובע חד משמעית שפרק שני אכן אינו רלוונטי כלל ליום הכיפורים שהרי כל העבודות כולם, גם אלו שאינן מיוחדות ליום הכיפורים, נעשות אך ורק על ידי הכהן הגדול:

והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות טעו כולן במשנתנו ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם, ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודות היום אינה כשרה אלא בכהן גדול.

בעל המאור מציין שחלק מהפייטנים תיארו בפיוטי סדר העבודה את הפיס מתוך הנחה שאכן התקיים פיס ביום הכיפורים וטוען שטעו בכך. לפי דבריו יוצא שהכהן הגדול עושה את כל העבודות כולן, כולל תרומת הדשן - הרמת הדשן מעל המזבח. 

הרמב"ן במלחמות ה' (שם) משיג בחריפות על בעל המאור בטענה שלא יתכן שכל רבותינו והפייטנים טעו בכך "ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה". לדעתו, העובדה שרבי שנה פרק שלם העוסק בפייסות במסכת יומא מלמדת שגם ביום הכיפורים התקיימו פייסות.

דיון זה עולה אצל רבותינו הראשונים סביב מספר סוגיות[2], כאשר החולקים על בעל המאור העלו מספר הצעות אחרות בעניין זה.

ב. כהן הדיוט כשר בעבודות לילה ומכשירי עבודה

אחת מההוכחות שהביאו מספר ראשונים כנגד שיטת בעל המאור היא הגמרא בדף יב ע"ב הדנה בשאלה כיצד חונכים את הכהן השני במקרה שהכהן הגדול נפסל במהלך העבודה. אגב דיון זה מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים האם כהן הדיוט לובש אבנט של כלאיים או של בד. בגרסא שלפנינו לא מוזכר על איזה תקופה בשנה מדובר אולם הראשונים מציינים לגרסא שהייתה לפניהם בה נאמר 'בין ביום כיפור בין באשר ימות השנה'. לפי גרסא זו יוצא שישנן עבודות שכהן הדיוט עובד בהם ביום הכיפורים.

התוספות ישנים שם (ד"ה 'אבנטו') מתמודדים עם שאלה זו ומתוך הנחה שהכהן הגדול צריך לעשות את העבודות כולם, הסבירו שהכוונה היא לפעולות שלא ממש מוגדרות כעבודה כגון הוספת שתי גזרי עצים למזבח או היפוך אברים שעל המזבח. אולם התוספות ממשיכים ומביאים את ריב"א שסבר שאכן ישנם עבודות שלא נעשות על ידי הכהן הגדול:

וריב"א פירש שכהן הדיוט יכול לעבוד תרומת הדשן מדחשיב לקמן (דף לב ע"א) ה' טבילות וי' קידושין ולא חשיב קידוש ידים ורגלים של תרומת הדשן אף על פי שהיה צריך... ותנן נמי לקמן בפרק שני (שם) דיני פייסות ואי לא שייך ביום הכפורים למה לי לשנות שם דיני פייס אלא שמע מינה שהיה שם פייס לתרומת הדשן.

ריב"א סבור שכהן הדיוט כשר לתרומת הדשן ומביא לכך שתי הוכחות: הוכחה אחת היא שהעבודה הראשונה המתוארת בפרק שלישי, לאחר טבילתו הראשונה, היא שחיטת התמיד, ואם גם תרומת הדשן נעשית על ידי הכהן הגדול, חובת הטבילה הראשונה ולבישת בגדי הזהב היו אמורות להיכתב לפניה ובזיקה אליה. ההוכחה השנייה היא מהעובדה שרבי בחר לשלב פרק העוסק כולו בפיס במסכת העוסקת ביום הכיפורים.

ריב"א אינו מציין מדוע תרומת הדשן שונה ואינה מחייבת כהן גדול. הרמב"ן במלחמות (א ע"א), במסגרת תשובתו לבעל המאור, מסביר:

אין ספק שהפייס הראשון שהוא תרומת הדשן הואיל והוא כשר קודם חצות אינו עבודת יום הכיפורים אלא עבודת לילה ואינו בכהן גדול כלל שלא נתנו לכהן גדול אלא עבודת היום

רק 'עבודות יום' דורשות כהן גדול ואילו תרומת הדשן מוגדרת כעבודת לילה.

אלא שהרמב"ן עצמו, בהמשך דבריו, מסיק שלמעשה לא מדובר רק על תרומת הדשן אלא על עבודות נוספות, כך שלסיכומו של דבר היו צריכים לעשות ביום הכיפורים את כל ארבעת הפייסות:

ומי שזכה בתרומת הדשן זכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים, וראיה לדבר שהרי לא שנו בסדר יומא כהן גדול עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד והרי סדור מערכה ותרומת הדשן קודם לכן היו...וזהו הפייס הראשון.

הפייס השני...אבל דישון מזבח הפנימי אינה עבודת יום אלא עבודת לילה דומיא דהרמת דשן בחיצון...וכן דישון המנורה כשר בכל כהן והוא הסרת הפתילות שכבו וכל השמן שבנר...ודישון זה של מנורה דומה לדישון מזבח הפנימי והוא הדין והוא הטעם שמפני שאינה עבודה אלא מכשירי עבודה מפני כך לא הצריכן הכתוב לכהן גדול...

הפייס השלישי חדשים לקטרת אבל לא להקטרת הקטרת עצמו שהרי שנינו נכנס להקטיר, גם כן כתבו בעלי הקרובות שהכהן גדול מקטיר ומטיב, אלא לסייעו שהוא זוכה במחתה...אחר חותה ונכנס עמו במחתה ומניח על המזבח הפנימי ויוצא לו כשאר הימים

הפייס הרביעי, מי מעלה איברים מן הכבש למזבח הם האיברים שניתותרו מערב יום הכפורים שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים כדברי ר' מאיר ואפילו למאן דאמר של חול אינן קרבים ביום הכפורים משכחת לה בשל אחר השבת דחלבי שבת קרבים ביום הכפורים והעלאה זו עבודת לילה היא או סוף של יום שעבר ואינה מסדר היום והיא צריכה פייס כדמפורש...ומעתה נמצינו למדים שכל זה הפרק בסדר יום הכפורים נשנה שאף בו ביום היו ד' פייסות אלו אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה

מדברי הרמב"ן עולים שני קריטריונים שעל פיהם נקבע אילו עבודות כשרות רק בכהן גדול ואילו עבודות כשרות אף בכהן הדיוט: קריטריון אחד, מרכזי, הוא 'עבודות לילה'. קריטריון שני הוא עבודות שאינם 'מעיקר העבודה' כגון סידור המערכה והבאת המחתה של הקטורת למזבח הפנימי. נראה לומר שיש קשר בין שני הקריטריונים: כידוע אין הקרבת קורבנות בלילה, ממילא ניתן להגדיר את עבודות הלילה כעבודות הכנה, שאינן 'מעיקר העבודה'.

לעומת זאת ככל שמדובר על פעולות המוגדרות עבודה ממש והם 'עבודת יום', אפילו אם מדובר על עבודות שאינם מיוחדות ליום הכיפורים, כגון שחיטת התמיד והטבת הנרות, הם כשרות רק בכהן גדול (ואכן הרמב"ן שם מעיר במפורש ששחיטת קרבן התמיד כשרה רק בכהן גדול).

ג. כהן הדיוט כשר בכל העבודות שאינם מיוחדות ליום הכיפורים

אלא שהריטב"א בדף יב ע"ב, כאשר הוא דן בנושא זה ומביא את שיטת הרמב"ן, מצטט בשמו עמדה מחודשת יותר:

ובשם רבינו הגדול רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, אלא דמצוה בכהן גדול טפי, ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין, ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו (לא ע"ב) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, וכגון להפך במזלג, ולהזמין איברים להעלותן, והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט, והיינו דקתני תנא דיני פייסות במכילתין.

על פי ציטוט זה יוצא שלדעת הרמב"ן מדאורייתא רק 'עבודות היום ממש', אלו המיוחדות ליום הכיפורים, צריכות כהן גדול וחכמים הם אלו שחייבו שיעשה גם את שחיטת התמיד. אולם אם הכהן הגדול חלש, אכן ניתן לעשות עבודות אלו גם על ידי כהן הדיוט.

הגרי"ד (קונטרס בעניין עבודת יום הכיפורים עמ' כ) מביא התלבטות של אביו באשר לשיטה זו:

ובדעת הריטב"א שמעתי מאבא מארי זצ"ל שיש מקום לספק: האם הקובע הוא עבודת היום במובן המצומצם, דהיינו הנעשות בבגדי לבן, או – כמשמע מלשונו, שלא מיעט אלא "תמידין ועבודות של כל יום ויום" – עבודה המיוחדת ליום זה. ונפקא מינה לגבי איל העם המיוחד ליום הכיפורים אך הנעשה בבגדי זהב. ועוד נראה שנפקא מינא אף לגבי שעיר הנעשה בחוץ

ר' משה סולובייצ'יק מתלבט האם הצורך בכהן גדול הוא בכל העבודות המיוחדות ליום, כולל המוספים והשעיר הנעשה בחוץ, או שמא זהו 'דין' בעבודות הפנים בלבד.

בכל מקרה, הוכחה לשיטה זו ניתן למצוא בגמרא להלן דף מב ע"ב. בגמרא זו מובאת מחלוקת בין רב לשמואל באשר לשחיטת פרה אדומה ושחיטת פרו של אהרון:

איתמר, שחיטת פרה ופרו, רב ושמואל; חד אמר: פרה - פסולה, פרו - כשרה. וחד אמר: פרו - פסולה, פרה – כשרה

הגמרא שם מסיקה ששמואל הוא הסובר שזר פסול בשחיטת פרו, משום שנאמר בפרשה 'חוקה' ("והייתה לכם לחוקת עולם"). משמע, אם כן, שאת שחיטת התמיד, בו לא נאמר 'חוקה', יכול גם זר לעשות, ואכן כך דייקו התוספות שם (ד"ה 'אם כן').

מנגד יש לציין לקושי מרכזי שהעלו מספר אחרונים על שיטה זו: בהמשך השיעורים עוד נראה את דין חמשת הטבילות בהם חייב הכהן הגדול ביום הכיפורים. במסגרת הדיון בדין זה מופיעה קביעתו של רב חסדא בדף לב ע"א שמה ששנינו במשנה בדף ל. אודות חמש טבילות בהם חייב הכהן, כנגד חמשת הפעמים בהם הוא מחליף בגדים, מקורו בהלכה למשה מסיני המצריכה דווקא מספר זה. המספר אותו מציין רב חסדא אפשרי לפי המתואר במשניות רק במידה והכהן הגדול פותח את עבודות היום בהקרבת התמיד בבגדי זהב, ולא בעבודות הפנים הנעשות בבגדי לבן. על כן, אם כהן אחר ישחוט את התמיד, לא יהיו חמש החלפות בגדים ומימלא לא יהיו חמש טבילות!

בעל המקדש דוד[3] הרגיש בקושי זה ותירץ:

ע"כ נראה דזה שכתב הריטב"א והרמב"ם[4] דעבודות התמיד אינה חובה מדאורייתא היינו רק זה שצריך הכהן גדול לעשות כל עבודות התמיד, דמדרבנן כל עבודות התמיד אין כשרות אלא בו כמו עבודות היום, ומדאורייתא ליכא דין בעבודות התמיד דאין כשרות אלא בו, אבל מכל מקום מדאורייתא חובה על כהן גדול ללבוש בגדי זהב ולעבוד בעבודות התמיד ולהחליף אחר כך מבגדי זהב לבגדי לבן וזה הוי חובה.

על פי הצעתו מצד קרבן התמיד, אכן כהן הדיוט כשר, אולם ישנה חובה על הגברא, על הכהן הגדול, להחליף את בגדיו חמש פעמים ומימלא להקריב את התמיד. על פניו הדברים מחודשים.

הסבר המחלוקת

ראינו שלוש שיטות מרכזיות באשר לשאלה אילו עבודות, אם בכלל, יכולים להתבצע ביום הכיפור על ידי כהנים הדיוטות:

1. שיטת בעל המאור הסובר שכל העבודות כולם, כולל עבודות הלילה, נעשות על ידי הכהן הגדול.

2. שיטת הרמב"ן כפי שכתב במלחמות, שעבודות לילה ופעולות שלא נחשבות לעבודה של ממש, כשרות גם בשאר הכהנים.

3. שיטת הרמב"ן כפי שהביא הריטב"א, שמעיקר הדין גם עבודות ממש הנעשות ביום כשרות בכהן הדיוט, בתנאי שעבודות אלה אינן מיוחדות דווקא ליום הכיפורים.

 מה עומד מאחרי מחלוקת הראשונים ומהי הסברא של כל שיטה?

נפתח עם שיטת בעל המאור. נראה שניתן להסביר שיטה זו בשתי דרכים:

1. אמנם ישנם עבודות המיוחדות ליום הכיפורים וישנם עבודות הנעשות בכל יום, אולם מכיוון שיש במקדש סדר ועבודות תמידיות, שחייבים לעשותם, גם עבודות אלו הופכות להיות חלק מסדר המיוחד ליום. לפי הבנה זו הדרישה לכהן גדול היא 'דין' בעבודה המיוחדת ליום זה שעיקרה כניסה לקודש הקודשים אלא שאנו מחשיבים גם את שאר העבודות לחלק מסדר זה. מעין זה כתב כתב הגרי"ד[5]:

וכן ניתן לומר, וכמו שכתוב, שהעבודה שתרומת הדשן סוללת הדרך לקראת עבודת היום מספקת כדי להצריך כהן גדול לתרומה זו ביום הכיפורים לדעת בעל המאור אך קיום של עבודת היום ממש אין כאן, היות והיא מתבצעת בלילה ומימלא שאין למנות קידוש ידיים ורגליים דתרומה זו במניין טבילות וקידושים דיום הכיפורים[6].

2. הדרישה לכהן גדול דווקא נובעת ממעמדו המיוחד ביום הכיפורים, כאשר ביום זה רק הכהן הגדול כשר לעבודה. שאר הכהנים, לעומת זאת, נחשבים לזרים. לפי הבנה זו באמת אין קשר ישיר בין תרומת הדשן ובין סדר העבודה המיוחד של יום הכיפורים אלא שיום הכיפורים הוא יום מיוחד בו רק הכהן הגדול ראוי לעבוד.

באשר לחולקים על בעל המאור, הם בוודאי לא יכולים לקבל את האפשרות השנייה שהעלנו בשיטת בעל המאור שהרי לשיטתם אכן ישנם עבודות שגם כהנים אחרים יכולים לעשות. אי לכך הם יסבירו את הדין המצריך כהן גדול דווקא, כדין בסדר היום המיוחד רק שלשיטתם אין לראות את הפעולות המכינות והמכשירות את עיקר העבודה, או את העבודות התמידיות, כחלק מסדר היום ולכן כהן הדיוט כשר בהם.

לאור זאת ניתן לסכם ולהציע שתי דרכים בהסבר מחלוקת הראשונים:

1. אם נקבל את האפשרות השנייה שהעלנו בהסבר שיטת בעל המאור הרי שיש כאן מחלוקת יסודית וקוטבית כאשר לפי בעל המאור יש דין מיוחד לפיו ביום הכיפורים יש רק כהן אחד כשר לעבודה ולפי החולקים עליו אין דין כזה והצורך בכהן גדול נובע מכך שאת סדר העבודה רק הוא רשאי לעשות.

2. אם נסביר את בעל המאור לפי האפשרות הראשונה שהעלנו הרי שכולם מסכימים לעיקרון לפיו הצורך בכהן גדול קשור לסדר העבודה המיוחד ליום זה והמחלוקת היא רק בשאלה כיצד לראות את העבודות שלא מיוחדת ליום זה: לפי בעל המאור גם הם נחשבות חלק מסדר היום המיוחד אך לפי הרמב"ן רק עבודות ממש (למעט עבודות הכנה) המיוחדות ליום זה (למעט עבודות התמיד) צריכות כהן גדול.