עד אחד נאמן באיסורין

  • הרב שמואל שמעוני

עד אחד נאמן באיסורין

כידוע, "עד אחד נאמן באיסורין": בענייני איסור והיתר, להבדיל מענייני ממון ועונשין, התורה האמינה לעד אחד, ולא רק לשניים. מהו המקור לכלל זה? ראשונים רבים הביאו כמקור את דברי הגמרא בכתובות ביחס לנאמנותה של אישה נידה לומר שהיא נטהרה: "מנין לנידה שסופרת לעצמה? שנאמר: 'וספרה לה שבעת ימים', לה - לעצמה" (עב ע"א).

אולם רש"י ביבמות פח ע"א העלה הצעה שונה: "ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד, דאי לאו הכי - אין לך אדם אוכל משל חברו, ואין לך אדם סומך על בני ביתו!". לדבריו, לא ייתכן שלא נאמין לעד אחד באיסורים (כשאין לנו סיבה שלא להאמין לו), שהרי התורה ודאי אינה רוצה שאיש לא יוכל לאכול אצל חבירו, ושאדם לא יוכל לאכול ממאכלי אשתו. התוספות בגיטין ב ע"ב הבינו שרש"י אינו מציע מקור חלופי לדין, אלא רק מוכיח שהדין נכון, אך מקור הדין נותר הגמרא בכתובות. אולם ה"תוספות ישנים" ביבמות הבינו שיש כאן אלטרנטיבה, ועל כן יצאו נגדה: "פירש הקונטרס, דאי לא מהימן - לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חבירו, שמא יאכילנו דבר איסור. ותימה: ומה לנו בזה הדבר - יזהר במה שיאכל!".

גם אם נקבל את תפיסת רש"י, שאין זה סביר שאדם תמיד "ייזהר במה שיאכל" ולעולם לא יוכל לסמוך על חבירו, עדיין יש להביא מקור מהתורה לדין זה. נראה שנמצא מקור כזה בדברי רש"י במסכת חולין: "ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין, ולעריות דגמרינן דבר דבר מממון". לדעת רש"י, אין כל צורך במקור לכך שעד אחד נאמן. ישנם מקומות מוגדרים שבהם הצריכה התורה להביא שני עדים, ובמקומות האחרים אין כל צורך בכך. ניתן היה להבין שאותם מקומות מוגדרים מהווים בניין אב לכל העניינים שבתורה, אך הבנה כזו אינה סבירה, שכן אז "לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חבירו, שמא יאכילנו דבר איסור".

נקודה למחשבה: עיין בדבריו הבאים של הריטב"א ביבמות פח ע"ב. האם הם מתקשרים לסברתו של רש"י בחולין?

"אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים. פירוש, לענין שאם בא אחר-כך עד אחד להכחישו - חשבינן ליה כחד לגבי שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים... ואפילו כשבא עד אחד בלבד והכחישו, שהראשון חשוב כשנים, נראין הדברים כדברי ר"י ז"ל, דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינוהו לזה כשנים, אבל באיסורין דעלמא, דסגי בחד - כיון שלא האמינהו אלא כחד, כי אתא אחרינא ואכחשיה הויא הכחשה כחד לגבי חד".