עד: - מן ויום הכיפורים - שיעור פתיחה

  • הרב אביעד ברטוב

מן ויום הכיפורים - שיעור פתיחה / אוהד פיקסלר

פתיחה

לאחר למעלה מחצי שנה בה עסקנו בסוגיות בענייני סת"ם וציצית ממסכת מנחות, אנו עוברים ללמוד ולעיין בפרק השמיני במסכת יומא (פרק 'יום הכפורים'). עיקר עניינו של פרק זה הינו הגדרת חמשת העינויים שביום כיפור ובשאר ההלכות הקשורות לצום. לקראת סיומו, הפרק עוסק גם בסוגיות הדנות בפיקוח נפש, ובעז"ה נדון גם בכך.

שיעור זה, יחרוג מעט מסגנון השיעור המקובל במדור זה, ואנו נעסוק בסוגיית האגדה המופיעה בראשית הפרק. בדרך זו נעיין במספר יסודות מחשבתיים השייכים ליום כיפור, אשר יהוו הקדמה לעיוננו בפרק. בשיעור הבא נתחיל לדון בחמשת האיסורים הקיימים ביום כפור.

בין המן ליום כיפור

הגמרא בתחילת פרק שמיני דנה בהגדרת העינוי שנאמר בתורה. לשם כך, הגמרא מביאה ברייתא המשווה בין חובת העינוי לאיסור מלאכה, ולאור זאת היא לומדת מספר דינים במהות העינוי. כפי שנראה בשיעורים בהמשך, העינוי המוגדר בתורה הינו לאיסור אכילה ושתייה בלבד, ואין הרחבה לעיקרון כללי שהאדם צריך לסבול במהלך יום כיפור. מתוך הבנה זו, הגמרא דוחה את האפשרות שעולה בגמרא (יומא עד:) כי אסור לאדם שיושב בשמש לעבור לצל כדי להקל על עינויו.

לאחר שהגמרא מסיימת לדון בדברי הברייתא ומדייקת מדבריה (לאור ריבויים ומיעוטים בפסוקים) שהאיסור הוא רק על אכילה ושתייה, מובאת שיטת ר' ישמעאל:

"דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן 'ענוי', ונאמר להלן 'ענוי', מה להלן ענוי רעבון - אף כאן ענוי רעבון" (עד:).

ומסביר רש"י:

"ונאמר להלן עינוי - 'ויענך וירעיבך' (דברים ח')" (שם).

ר' ישמעאל (להלן ר"י) לומד את דין עינוי ביום הכיפורים מפרשת המן. אנו מוצאים דרשה זו בשם ר"י גם בירושלמי ביומא (פ"ח ה"א), וגם בספרא על פרשת אחרי מות לאחר עבודת הכהן הגדול (פרשה ה', פרק ז), ונראה כי ניתן לראות כאן עדות לשיטתו של ר"י, ולקשר שהוא יוצר בין פרשת המן ויום כיפור.

ראשית, ננתח את הלימוד עצמו. התורה כותבת כי ביום הכיפורים עלינו לענות את נפשותינו, אך אינה מפרטת כיצד דבר זה נעשה. ר"י לומד מפרשת המן כי העינוי הוא באיסור אכילה ושתייה, כדוגמת העינוי שהיה במן. מהו העינוי שנאמר במן? התורה כותבת כי הקב"ה עינה את בנ"י בכך שהם נאלצו לאכול את המן במשך ארבעים שנה[1]. אולם, ישנו הבדל די מרכזי בין המן ליום הכיפורים: במן העינוי נעשה בכך שבני ישראל אכלו את המן, וזה היה כמעט כל האוכל שהיה להם. לעומת זאת ביוה"כ אנו מתענים על ידי חוסר אכילה! לאור קושי זה, נראה שישנן סיבות נוספות ברקע ההשוואה בין המן ויום הכיפורים, עליהם ננסה לעמוד בהמשך הדברים.

לאחר לימוד זה, הגמרא ממשיכה לאורך יותר משני דפים, באגדות בנושאים שונים, כאשר רובן עוסקות בפרשת המן. נראה כי אין הדבר מקרי, וכי הגמרא מתעסקת בנושא זה מתוך הקשר שיש בינו ובין הנושא המרכזי של הפרק - מהות והגדרת העינוי ביום הכיפורים[2]. בשיעור זה נעיין בנקודות שונות שהגמרא מעלה בדפים אלו, נשווה אותם לעקרונות מחשבתיים שאנו מכירים לגבי יום הכיפורים ונבחן את הקשר בין הנושאים.

קשר בפסוקים

בטרם נעיין בדברי הגמרא ונאתר את הקשרים הקיימים, ניתן לראות כי כבר מתוך הפסוקים עצמם ניתן להעלות מספר קשרים. נצטט את הפסוקים שמהם ר"י למד את הקשר בין המן ויום הכיפורים:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ" (דברים ח', א-ו).

מעיון בכל הפרשה ניתן להצביע על מספר קשרים: בפרשת המן מודגשת התלות של האדם בה' - ההליכה במדבר מוזכרת כדרך שבה הקב"ה בוחן את עם ישראל אם ישמרו את מצוותיו ועל ידי כך הוא רואה מה נמצא בליבם. הקשר בין האדם והקב"ה שנמדד בפסוקים בקיום המצוות ובתחושת התלות בה', מהווים דגש מרכזי אף ביום הכיפורים. האדם נשפט על מעשיו, תולה את תחינתו כלפי ריבונו של עולם ולעיתים במהלך השוטף של חייו מאבד את תחושת התלות.

דבר זה מודגש בסיום הפסוק שממנו ר"י לומד את הגזירה שווה - "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". כך בדיוק המצב גם ביוה"כ- בעקבות העינוי והחוסר החומרי באי האכילה, תחושת התלות בקב"ה זועקת בכל אדם. בסיומו של יום, האדם מפנים כי לא על הלחם לבדו יחיה, אלא על מוצא פי ה'. לצורך זה עלינו לשבות מאותו לחם ולהדבק בקב"ה.

חורין וסדקין

"תניא אידך: גד - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. לבן - שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד?..." (עה.).

אחד מהניסים שהיו במן היה בכך שהוא שימש כשופט של עם ישראל במדבר. הגמרא מספרת כי על ידי המן יכלו בני ישראל להכריע בשאלות אשר בדרך הטבע לא היה ניתן לדעת את האמת. מכיוון שהמן נפל ליד כל אהל של משפחה בכמות המדויקת שהזדקקו לו, ניתן היה לקבוע מי הצודק בויכוחים משפחתיים והלכתיים. כך בשאלת ייחוס הוולד אחרי אביו (בן תשע לראשון או בן שבע לשני), וכן גם לגבי בעלות על עבדים. הקו המנחה שעולה בגמרא הוא שעל ידי המן הייתה יכולת הכרעה בדברים הסמויים מעיני בשר ודם.

בעולמנו, איננו זוכים להכרעה ניסית כמו זו, אך פעם בשנה אנו עומדים במשפט בפני מי שחודר כל חדרי בטן. במהלך הימים הנוראים, כאשר השיא מגיע ביום הכיפורים, הקב"ה שופט אותנו גם בדברים שבשר ודם אינו יכול להבחין בהם. בתקופת המדבר הייתה תחושה שהאדם עומד לפני משפט מתמיד ולא רק פעם בשנה. על אף שהאידיאל הוא שאנו נחיה עם מודעות זו במהלך כל יום בחיינו, אנו מרגישים דבר זה בצורה חזקה בעיקר במהלך הימים הנוראים.

ר' יוסי משתמש בביטוי 'חורין וסדקין' - המן נכנס ובודק גם במקומות אשר איננו מסוגלים להגיע אליהם. בדרך זו המן דומה לנביא היכול לראות מעבר למה שנראה בעיניים רגילות. הביטוי של חיפוש בחורין ובסדקין מזכיר לנו את הלכות בדיקת חמץ, אשר גם שם מקומות אלו אינם נגישים וצריך לחפש עד מקום שיד אדם יכולה להגיע אליו. גם בחיפוש אחר החמץ אנו מוצאים שמדובר על חיפוש פנימי יותר ולא רק בחיפוש חיצוני. דבר זה בא לידי ביטוי בדברי התוספתא (פסחים א,ב) בנוגע לשימוש בנר בבדיקת חמץ, ומוזכר ביתר פירוט בגמרא:

"לאור הנר וכו'. מנא הני מילי? אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר. מציאה ממציאה - כתיב הכא 'שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם', וכתיב התם: 'ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא'. ומציאה מחיפוש דידיה, וחיפוש מנרות - דכתיב: 'בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות' (צפניה א', יב), ונרות מנר, דכתיב 'נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן'" (פסחים ז:).

לא נרחיב כאן בדיני בדיקת חמץ ורק נעיר שגם שם אנו מוצאים כי המדובר בחיפוש פנימי יותר. האדם עומד למבחן לא רק על החמץ החיצוני, כי אם גם על החמץ הפנימי שבתוכו. כשם שהמן לא סיפק מזון בלבד אלא היווה גם שופט א-להי שנכנס לחורין ולסדקין, כך גם בפסח עלינו לבער את החמץ שנמצא בתוכנו.

בתפילת יום הכיפורים אנו מתפללים לפני ה' החופש כל חדרי בטן ויודע כל תעלומות לב, ביטוי המזכיר את דברי הגמרא בפסחים הקובעת שמטרת הנר בבדיקת חמץ הינה "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן". גם ביוה"כ עלינו לבער חטאינו ולתקן את מעשינו לאור נבואת צפניה: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ" (א', יב). פסוקים אלו מתאימים הן לגבי בדיקת החמץ הפנימי שלנו כפי שדורשים חכמי החסידות בפסח, והן בהליך התשובה של יוה"כ.

מציאות ניסית

"וכבר היה רבי טרפון ורבי ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן והיה רבי אלעזר המודעי יושב ביניהן. נענה רבי אלעזר המודעי ואמר: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה. אמר לו רבי טרפון: מודעי! עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו? אמר לו: רבי, מקרא אני דורש 'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים' (בראשית ז') - וכי חמש עשרה אמה בעמק חמש עשרה בהרים?... ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה" (יומא עו.).

את דמותו של ר' אלעזר המודעי אנו מכירים מדבריו בענייני אגדה במקומות שונים[3]. שיטתו בהרבה סוגיות היא הוצאת הפסוקים מפשטם, ולעיתים הוא אף מרחיק לכת לפירושים שנראה כי אין קשר בינם ובין הפסוקים. גם בגמרא שלנו ר' טרפון, ר"י והזקנים תמהו על ר"א המודעי ואמרו עליו דבריו קשים- "עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו?". ר"א מרחיב בהסבר שיטתו (לא הבאנו את כולה), ובדבריו הוא מביא עוד מספר היקשים וגזירות שוות בין פסוקים בעניינים שונים. לאחר כל דבריו, עדיין לא ברור מהי התשובה שהוא עונה לזקנים, שהרי דבריו באמת נראים רחוקים מפשטי הכתובים ואף ממדרש שניתן לדרוש עליהם.

ר' אלעזר המודעי עקבי לתפיסת עולמו ולדרך פירושו בפסוקים, המדגישה את המימד הניסי שבהנהגת ה' בעולם. גם לגבי המן ר' אלעזר מדגיש את העובדה שלא מדובר על אוכל גשמי אלא על לחם רוחני שה' נתן בשנות המדבר. בתור בני אדם אנו כבולים לחומר ולכן עלינו לספק מזון לגוף, אך במדבר ה' קירב אותנו למדרגה הכי נעלה ונתן אוכל שמימי לכל העם. ביום הכיפורים אנו מִדמים למלאכים וכביכול יוצאים מכבלי הגוף שאנו נתונים בהם[4]. ביום כיפור איננו אוכלים אוכל גשמי, אלא מתמלאים מאוכל רוחני של תפילות ודביקות בה'. המן מבטא קירבה דומה שהייתה לעם ישראל בדור המדבר שאז התמלאו מאוכל רוחני כפי שאנו מתמלאים בו ביום זה.

נקודה זו, מתקשרת לדיון רחב יותר בנוגע לשאלה מהי מדרגת הקדושה. הקדושה קשורה לעלית מדרגה של האדם, אך צריכה להיות קשורה לעולם המציאות. לאחר שהאדם מתקדש ומשפר את מידותיו הוא יורד ומיישם זאת בחיי היום יום ובתוך החברה. אין מצווה להיות נזיר, והנזיר השלם הוא הנזיר שמתנהג כנביא כמו שמואל[5]- מדריך ומורה לכלל ישראל. איננו רוצים להיות כמלאכים, אולם אנו רוצים לחוות יום אחד, בו נרגיש שאנו כעין מלאכים כדי שיישאר לנו רושם להמשך השנה. גם הקריאה בתורה במנחה של יוה"כ רומזת לעקרון זה, כאשר אנו קוראים בפרשת קדושים על מושגי הקדושה והריחוק מעולם החומר. אין מדובר על ריחוק מוחלט, אלא על שימוש נכון בחומר ובכלל זה ישנן הגבלות כדי שנעשה את הדברים בדרך הרצויה[6].

הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים למקום שמפאת קדושתו הוא אף יכול למות בו, ומטרת הכניסה היא עבור עם ישראל. לא מדובר על דביקות המנותקת מהעולם, אלא על דאגה לכלל ובקשת כפרה על החטאים שנעשים בעולמנו. גם במן הקב"ה מדגיש אמירה זו בעצם העובדה שהאנשים אינם נהפכים להיות מלאכים, אלא הם מקבלים אוכל שמימי אך צריכים להתמודד עמו בעולם החומר. הקב"ה רוצה שניצור קדושה בעולם תוך כדי התמודדות עם הגוף ולא מתוך ניתוק שלו והפיכה להיות כמלאכים ממש.

למה שלא יבוא פעמיים בשבוע

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" (יומא עו.).

שאלתם של תלמידי רשב"י נראית הגיונית- במקום להטריח את עם ישראל ללקוט את המן בכל יום, הקב"ה יכול היה לעשות נס חד פעמי ובפעם אחת להוריד את המן. הגמרא בהמשך מציעה תשובה פשוטה יותר- מפני טורח הדרך. לא ניתן לסחוב כל כך הרבה אוכל, והקב"ה עשה בכך טובה נוספת בעובדה שבכל יום ירדה המנה היומית. רשב"י אינו מציע תשובה מעשית פרקטית, אלא תשובה רעיונית. בזמן נתינת המן עם ישראל נפגש עם הקב"ה, ומטרת ה' היא ליצור מפגש יום יומי בינו ובין העם. זוהי המציאות של המדבר- עמ"י שוכן בין ענני הכבוד ואוכל מלחמו של ה'.

גם ביוה"כ אנו זוכים למפגש הגדול ביותר עם הקב"ה שאנו יכולים לזכות בו. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ובמקביל הקב"ה משרה את שכינתו על כלל ישראל וניתן לראות את הלבנת חוט השני. גם בימינו אנו מרגישים כי במהלך ימים אלו המלך נמצא בשדה, וביוה"כ אנו מגיעים לשיא של התהליך ובו ה' "הכי" קרוב אלינו. כעת השאלה היא להיכן תהליך זה ממשיך - האם מדובר על אירוע חד פעמי שאנו חווים פעם בשנה ולאחריו אנו חוזרים לעולמנו, או שמא אנו מצליחים לשמר את היום הזה ולהמשיך עם חוויה זו לאורך השנה כמו שמתואר בפרשת המן.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם במחלוקת בתחילת מסכת יומא, בשאלה מהיכן אנו לומדים את חובת הפרישה של הכהן הגדול שבעה ימים לפני יו"הכ[7]. ר' יוחנן לומד את דין זה מימי המילואים, כאשר ההשוואה היא בין היום השמיני ויום כיפור. ריש לקיש לומד ממעמד הר סיני ומדיני הפרישה שקדמו למעמד זה, ולשיטתו יום כיפור מקביל למעמד הר סיני עצמו.

נראה כי השוני בין מעמד הר סיני ובין השראת השכינה של היום השמיני קשורה לשאלה אותה העלינו: מעמד הר סיני היה מעמד חד פעמי בהיסטוריה האנושית שאנו מאמינים שלא יחזור שנית. לעומת זאת מטרת היום השמיני היא השראת שכינה על המחנה שמטרתה המשכת מעמד הר סיני לאורך זמן[8]. אם אנו רואים את יום כיפור כיום שיש בו מעמד מיוחד חד פעמי אזי נשווה את היום למעמד הר סיני. מצד שני, ההשוואה ליום השמיני מבטאת עליה לעבר מדרגה גבוהה שעולים אליה והמטרה להישאר בה באופן קבוע. האם אנו רואים זאת כיום מיוחד שבו אנו מתנהגים כמלאכים וחורגים ממנהגו של עולם, או שזה יום שאנו חורגים ממנגנו ומתנהגים בצורה שונה שאנו מצפים שישפיע על שאר הימים לאחר מכן.

רשב"י הסביר שבמן הקב"ה חיפש את המפגש הקבוע בינו ובין עם ישראל. ביום כיפור אנו זוכים למעמד שהינו חד פעמי, אך יתכן ועלינו לשמר חלק ממנו ולהמשיכו במשך כל השנה.

סיום

רס"ג בהקדמה לספרו אמונות ודעות רואה במן את הנס הגדול ביותר שנעשה לעמ"י בעקבות העובדה שהמן ירד בכל יום במשך תקופה ארוכה:

"ואני רואה כי ענין אות המן יותר נפלאת מכולם, כי הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם שמספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדבר, כי אם ממזון מוחל יחל אותו הבורא להם באויר. ואלו היה הנה שום פנים לתחבולה לקצת זה, היו מקדימים אלה הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו, ומלמדים אותם החכמות והיו מספיקים להם, מהצטרך להתעסק בקנין ולבקש עזר מבני אדם, ולא שיהיו המון בני ישראל מסכימים על הענין הזה ומספיק זה בתנאי כל הגדה נאמנת...".

רס"ג רואה במן את אחד הניסים המופלאים היות והוא התמיד במשך הרבה זמן וברור לכל שאין בו תחבולה. בעקבות כך נס זה מחדיר את האמונה בריבונו של עולם ובבחירתו בעם ישראל. ביום כיפור אנו עוצרים את חיינו ליום, שובתים ממלאכתנו ומקדישים את הזמן לעיסוק בדברים אחרים. התחושה של התלות בקב"ה, אמונה בהשגחתו ובפועלו בקרבנו הרבה יותר חזקה בסיום היום. בשיעור זה ניסינו לעקוב בעקבות הגמרא בקשרים הקיימים בין נס המן ובין יוה"כ ולנסות להבין מדוע הגמרא מדגישה זאת בראשית הפרק השמיני ביומא. עסקנו בחלק קטן מהמימרות המופיעות בגמרא, ואיני יודע אם בהם כיוונו בדיוק לחשיבת הגמרא בעניין זה. אך, כפי שראינו בשיעור הקשרים וודאי קיימים ומזכירים לנו עקרונות שקיימים ביום הקדוש הזה ושעלינו לזכור ולהפנים במהלכו.



[1] ישנה סתירה בפסוקים בנוגע לטיבו של המן- בספר במדבר בפרק יא אנו מוצאים תיאור שהמן היה טעים ביותר וטעמו "כטעם לשד השמן". כך אנו גם מוצאים בהרבה מהמדרשים (שמופיעים בגמרא ביומא שאנו דנים בה) המרחיבים בתיאור טעמו של המן וסגולותיו הייחודיות. לעומת זאת בספר דברים בפרק ח הקב"ה מעיד שהוא עינה את ישראל בעובדה שהוא שהאכיל אותם את המן במשך ארבעים שנה. בעיוננו זה לא נוכל להרחיב בנקודה זו.

[2] בהרבה מסכתות אנו מוצאים כי במהלך הסוגיה הראשונה במסכת הגמרא עוברת לדון בענייני אגדה (לדוג'- מסכת ע"ז, מסכת פסחים ועוד). במבט ראשון עולה תמיהה מדוע הגמרא מתחילה באגדות שנראה שאינן קשורות ישירות למסכת ולא בהגדרות הבסיסיות שעומדות בבסיס הפרק והמסכת. אך לעיתים, לאחר עיון וניתוח נוספים, ניתן לראות שהגמרא פותחת את המסכת בדברי פתיחה המביעים אמירה עקרונית לגבי הנושאים ההלכתיים הנידונים בהמשך. בדרך זו ניתן לקבל נקודת מבט נוספת על הסוגיות, ואת דרך ראיית הגמרא בנושאים אלו. בנושא זה ראה במאמרו של הרב יהודה ברנדס בתוך הספר- 'על דרך האבות' (קובץ מאמרים של מכון הרצוג). בשיעור זה ננסה ללכת בכיוון זה, ולהפעיל רעיון דומה בנוגע לפתיחה של פרק שמיני במסכת יומא. פרק שמיני מהווה מעין יחידה בפני עצמו, בו הגמרא מפרטת את הדינים הקשורים לכלל ישראל ביום הכיפורים. בשבעת הפרקים הראשונים המשניות והגמרא עוסקות בעיקר בעבודת הכהן הגדול, ורק בפרק השמיני הגמרא מתחילה לדון בהלכות הצום והעינוי ששייכים לכלל ישראל ובימינו.

[3] בחיפוש מהיר בפרויקט השו"ת ניתן למצוא כי ר' אלעזר המודעי מופיע פעם אחת במשנה, 14 פעמים בתלמודים, 119 פעמים במדרשי ההלכה ו149 פעמים במדרשי האגדה. בכל הפעמים דבריו הם בעניינים אגדה ולא בדברי הלכה. לגבי שיטתו ופועלו של ר' אלעזר המודעי ראה גם בספרו של הרב בני לאו - 'חכמים', כרך שני.

[4] דבר זה בא לידי ביטוי גם באיסור מלאכה, בחמשת עינויים שביוה"כ ובאמירת בשכמל"ו בקריאת שמע. לעניין זה ישנם השלכות הלכתיות לעצם הגדרת משמעות העינוי ביום הכיפורים. נעסוק בנושא זה בהרחבה בשיעורים בהמשך.

[5] ראה בעניין זה את המשנה שמסיימת את מסכת נזיר.

[6] בהקשר זה, מעניין לראות כי בספר קדושה הרמב"ם מונה את הלכות איסורי ביאה, מאכלות אסורות ושחיטה. עולם הקדושה הוא בחיי המעשה, ומשמעותו לחיות את החיים לאור המצוות ובדרך שבה הקב"ה מנחה אותנו. בעניין זה ראה ב'איש ההלכה' עמודים 46-49 .

[7] סוגיה זו דורשת עיון רחב בפני עצמה, וכאן אנו נעיר על נושא זה בקצרה. ניתן לראות את המקורות ואת הגישות העיקריות במאמרו של הרב רא"ם הכהן בתוך הספר- בהיות קרוב, אסופת מאמרים לימים הנוראים לזכר יחיאל פינפטר הי"ד. הרעיון בהסבר המחלוקת שאני מציג אינו זהה לדבריו של הרב ראם בעניין זה.

[8] בדרך זו מסביר הרמב"ן (תחילת פרשת תרומה) את מטרת המשכן כממשיך השראת השכינה שהייתה בהר סיני לדורות בקרב עם ישראל. היום השמיני זה היום שבו תהליך זה מתחיל.