עולם הבא ותחיית המתים

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף צ – עולם הבא ותחיית המתים

אנו פותחים היום בלימוד הפרק האחד עשר של מסכת סנהדרין, פרק "חלק". פרק זה הוא מקובצי האגדתות הגדולים בש"ס, ובו כמה וכמה עניינים יסודיים באמונת ישראל. אשר על כן, ראו כמה מן הראשונים להקדים לו הקדמות ארוכות, כלשון הרמב"ם בפתח הקדמתו לפרק: "ראיתי לדבר כאן על יסודות רבים באמונות גדולי הערך מאד".

בעיוננו היום נעסוק בנושא יסודי ביותר העולה במשנתנו, שקולמוסים הרבה נשתברו עליו כבר בזמן הראשונים: מהו העולם הבא, ומה בינו לבין תחיית המתים. המחלוקת בנושא הייתה חריפה ביותר, והגיעה עד כדי חרמות ושרפות ספרים. על חשיבות העניין עמד הרמ"ה בהקדמתו שלו לפרק:

"ועניין העולם הבא, יסוד גדול מיסודי התורה הוא, שהרי הכופר בו, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא, כדמפרש במתניתין ומוסיף ליה בירורא בגמרא. ולא עוד, אלא שצדוק דינו של הקדוש ברוך הוא תלוי בו, לומר שעיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.
לפיכך צריכים אנו לפרש ענינו לפי מה שקיבלנו מאבותינו ומרבותינו ולפי הקבלה הפשוטה ביד כל ישראל, גם לפי פשוטן של משניות והשמועות, לא להתעולל עלילות ולבקש גדולות ולהרהר אחר קבלת אבותינו ולחדש דבר בדעתינו הקלה והמעוטה ולחקור אחר הנסתרות אשר הם לה' א-להינו ואין לנו עסק בהן לדעת מה זה ועל מה זה".

בהמשך דבריו מתברר כי הסגנון הפולמוסי מכוון ישירות כנגד הרמב"ם. במסגרת מצומצמת זו לא נוכל להציע את המחלוקת בין הרמב"ם והרמ"ה למלוא היקפה ופרטיה, ובוודאי שלא נוכל לסקור את עמדות הביניים השונות שנקטו ראשונים אחרים. נשתדל להביא כאן את עיקרה של המחלוקת: עולם הבא, שלבד מאותם חוטאים המנויים במשנה, יש לכל ישראל חלק בו – מה טיבו?

זה לשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ח ה"ב):

"העולם הבא, אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן.
כך אמרו חכמים הראשונים (ברכות יז ע"א): העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה. וזה שאמרו 'צדיקים יושבין' – דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה. וכן זה שאמרו 'עטרותיהן בראשיהן' – כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן... ומהו זהו שאמרו 'נהנין מזיו שכינה'? שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל".

דברי הרמב"ם ברורים: אין בעולם הבא גוף, כי אם נפש בלבד.

הראב"ד עומד בהשגתו שם על הבעייתיות שבתפיסה זו:

"העולם הבא אין בו גוף. אמר אברהם: דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר: אין תחיית המתים לגופות, אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי, לא היה דעת חז"ל על זה... אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל".

הראב"ד לא היה היחיד שהבחין כי מדברי הרמב"ם עשוי להשתמע שאין תחיית המתים לגופות. הדבר עורר צעקה עוד בחייו של הרמב"ם. וכך מספר הרמ"ה:

"וכן שאלונו על זאת מאספהאן ומארץ תימן, כי הבינו כולם לפי מחשבתם מתוך דבריו שלא היה מודה בתחיית המתים כלל. ושם נקראו [=נתכנסו] אנשי בליעל, תלמידים שהיו כופרים בתחיית המתים, וכשהתריסו אנשי מקומם כנגדן, הביאו להם ראיה מדברי הרב האמורים בהלכות תשובה, והוצרכו אנשי המקום לשלוח לרב [=לרמב"ם] על זאת לעמוד על דעתו בדבר הזה..."

הרמב"ם השיב באיגרת הידועה כ"איגרת תחיית המתים", ובה הוא מבאר את שיטתו ומבהיר כי מעולם לא התכוון לומר שאין תחיית המתים בגופים, "ואסור להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין בחילוף דבר זה".

אלא שתשובתו של הרמב"ם הייתה רחוקה מלהפיס את דעת הרמ"ה. לדעת הרמב"ם, תחיית המתים בגופים לא באה אלא לאפשר לצדיקים ללמוד ברווח ובנוחות, כמבואר בסוף ספר משנה תורה לרמב"ם (הלכות מלכים פי"ב הלכות ד–ה):

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (ישעיהו י"א, ט)".

באיגרת תחיית המתים הרמב"ם מסביר שתחיית המתים נועדה לתקן עוול. התענגות הצדיקים בעולם הבא, הוא עולם הנשמות, תלויה במידת השגתם את דעת בוראם. דא עקא, שהשגה זו גופה תלויה בתנאים מציאותיים: שקט ושלווה, בריאות, פרנסה וכו'. יש מן הצדיקים שהתנאים החומריים שחיו בהם מנעום מללמוד כפי שלבם חפץ. תחיית המתים באה לתקן את העוול הזה: בתקופה זו ישררו תנאים חומריים מיטביים, וכל אדם יוכל ללמוד ולהשיג דעת בוראו כפי כוחו. אך לא זו התכלית האמתית. התכלית האמתית תגיע רק לאחר שימותו הצדיקים בשנית, ונשמותיהם – ובהן כל ההשגות שהשיגו – תשובנה ותיפרדנה מגופיהם; או אז יוכלו הנשמות להתענג מזיו השכינה, כלומר לדעת ולהשיג "מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל". זהו העולם הבא.

דעה זו של הרמב"ם, שהגופים לא יחיו לעולם הבא הנצחי, החרידה את הרמ"ה. לבד מן ההקדמה הארוכה שכתב בראש פרקנו, שתכליתה להפריך את דברי הרמב"ם, טרח הרמ"ה לשלוח איגרות לחכמי לוניל, שעמדו בהשפעתו של הרמב"ם, בתקווה שיצליח להוכיח להם כי הקביעה "שאי אפשר לבר בלא תבן" נכונה אף לספרו של הרמב"ם. משסירבו חכמי לוניל לקבל את דעתו, ואף תקפו אותו במילים חריפות וטענו כנגדו "הייתה תהילה לך דומייה", חזר הרמ"ה ושלח את כל האיגרות לצרפת, אל הר"ש משאנץ (מגדולי בעלי התוספות), והלה הסכים עם עמדתו העקרונית, שהגופים יחיו בעולם הבא.

ומדוע באמת יש צורך בתחיית הגופים בעולם הבא? על ביאורו של הרמ"ה לכך ועל הקשר בינו ובין שאלת היחס בין הגוף והנפש – בעיוננו מחר.

להרחבה על המחלוקת בעניין תחיית המתים, ובפרט על שיטת הרמב"ם, ראה מאמרו של הרב אוריאל עיטם, "תחיית המתים".

הרב ברוך וינטרוב