עולמם הרוחני של משיגי האמיתות

 

בשיעור הקודם ראינו, שבפרק נא מן החלק השלישי הבחין הרמב"ם הבחנה חדה בין עולמם הרוחני של אנשי ההמון, העסוקים ברכישת דעת, לבין עולמם הרוחני של היחידים המעולים, משיגי האמיתות. אנשי ההמון צריכים להבין קודם כול את אמיתות הפיזיקה והמטפיזיקה. משיגי האמיתות כבר הגיעו להכרת האמת השלמה, ומעתה הם חוזרים והוגים בריבון העולם מתוך להט דתי נלהב.

אפשר לומר שלמעשה כלל הרמב"ם בכריכה אחת שני ספרים: "מורה נבוכים", שהוא עיקרו של הספר, ו'מורה היודעים', הכולל את ארבעת הפרקים האחרונים שלו. בשיעור זה נעמיק ונחדד את המיוחד בעולמם הרוחני של משיגי האמיתות.

א. פרישות

הנביאים המגיעים לדרגה העילאית בעבודת ה' אינם מתייחדים רק בעיסוק המתמיד בידיעת הא‑לוהים, ואף לא בלהט הנפשי שהם מגלים בנוגע לידיעה זו. בעיני הרמב"ם, אורח החיים של "משיגי האמיתות" שונה מאורח חייהם של אנשים אחרים. למשל, הרמב"ם חוזר כמה פעמים בפרקנו על הצורך של יחידים אלו בהתבודדות:

התברר אפוא שלאחר ההשגה הכוונה היא להתייחד עמו יתעלה ולהפעיל את המחשבה השכלית לחשוק בו תמיד. זה קורה לרוב ביחידות ובהתבודדות. לכן מרבה כל אדם מעולה להתבודד ולא נועד עם אף אחד אלא לצורך.

אותם יחידים נקראים לחיים של פרישות, המתבטאים קודם כול בהתבודדות, אך גם בסגפנות. כמופת ליחידים הללו הציב הרמב"ם את משה, אשר הגיע למדרגה ש"לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות ל"ד, כח). המון העם צריך לאחוז בדרך האמצע; אך היחידים המעולים, שהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, צריכים להדגיש את הסגפנות והפרישות.[1] טעמו של דבר, שעד עתה התרכזו בהשגת ידע, אך כעת עליהם להתרכז בפעילות שכלית מתמדת, הרהור בלתי-פוסק בא‑לוהים – ופעילות זו דורשת ניתוק מְרַבִּי מהחומר.

ייתכן שגישה מעין זו עמדה לנגד עיניו של הרמב"ם גם בהלכות יסודי התורה:

מיסודי הדת לידע שהא‑ל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה, מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גודלו – מיד רוח הקודש שורה עליו     (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"א).

יש כאן ביטוי הן לדרישה מהנביא להקדיש את כל מאודו לקב"ה הן לנטייה הסגפנית: "ופורש מדרכי כלל העם" וכו'.

בפרק ד מהקדמתו למסכת אבות ("שמונה פרקים") תקף הרמב"ם את הסגפנות כדרך חיים; במשנה תורה הציג עמדה מורכבת יותר. בהקדמתו לאבות צידד הרמב"ם בדרך האמצע (המכונה "שביל הזהב של הרמב"ם", אף שהוא לא השתמש מעולם בביטוי זה): אל לאדם להיות קמצן, אף לא להיות פזרן, כי אם נדיב; לא פחדן וגם לא פזיז, אלא אמיץ; וכן הלאה. אמנם לעתים נוטים החסידים במקצת מדרך האמצע לכיוון אחד הקצוות (כגון נטייה קלה אל הפרישות והסגפנות) – אך זאת רק על דרך סייג, כדי למנוע הידרדרות לקצה השני (תאוותנות). לעומת זאת, מדברי הרמב"ם באותה סוגיה עצמה בהלכות דעות שבמשנה תורה משתמע שהחסידים נוטים לדרך קיצונית משום שזו הדרך הנכונה, לפנים משורת הדין (הלכות דעות פ"א ה"ה). ככלל, ממשנה תורה עולה שלאנשים רגילים פרישות וסגפנות אינן רצויות, אך הן מומלצות בהחלט ליחידים המעולים.[2]

ב. המצוות

במדרגת "העבודה המיוחדת למשיגי האמיתות" משתנה גם המשמעות של המצוות המעשיות ומתקרבת למשמעות המסורתית שלהן. ניקח כדוגמה את מצוַות התפילה. הרמב"ם כתב לעיל על תכליתה של מצווה זו:

הקבוצה התשיעית כוללת את יתר העבודות המעשיות הכלליות, כגון התפילה וקריאת שמע ויתר מה שמנינו בספר אהבה, למעט המילה. תועלתה של קבוצה זו ברורה, מפני שכולם מעשים המייצבים דעות באשר לאהבת הא‑לוה ובאשר למה שחייבים להאמין על אודותיו ולייחס לו                                          
                                      (מורה נבוכים חלק ג פרק לה).

לפי הנאמר בפרק לה, המוקד של מצוַות התפילה הוא הקניית דעות נכונות. עצם החזרה על דעות נכונות, אפילו בדרך הציטוט ובלא חשיבה, תורמת להשרשת דעות אלו בלב האדם. אבל בפרק נא נאמר על מצווה זו:

דע שכל המעשים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה, ועשיית שאר המצוות, אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בציווייו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו   (מורה נבוכים חלק ג פרק נא).[3]

כאן הנימה שונה לגמרי. העיקר אינו הקניית דעות, אלא עצם העיסוק בקב"ה וההתמסרות לו. מיד אחרי קטע זה מופיעה ברמב"ם פסקה הנראית כגזורה מספר מוסר: הרמב"ם נוזף במי שקוראים בתורה או מקיימים מצוות בעוד מחשבתם שקועה כולה בענייני חולין; העיקר הוא הכוונה. בכל הפרקים הארוכים של חלק ג משתמע שעיקר המצווה הוא התועלת החברתית או האינטלקטואלית שלה. הקרבנות, למשל, נועדו להילחם בעבודה זרה. כדי להגשים מטרה זו, אין צורך בריכוז מיוחד או בדבקות עילאית. אבל בפרקנו הנימה שונה לחלוטין.

ההסבר להבדל הזה הוא פשוט. פרק נא דן באנשים שכבר השיגו את הידיעה המושלמת. עבור אנשים אלו, אין כל חשיבות למצוַות תפילה כדרך להקניית דעות נכונות, שהרי הם כבר יודעים אותן. מבחינתם משמעות המצווה משתנה: המצווה היא דרך למקד את המחשבה בקב"ה. דווקא לגבי היחידים המעולים, "משיגי האמיתות", חזר הרמב"ם לראייה מסורתית של המצוות. אין הן מוצגות עוד כאמצעי גרידא, אלא כפעולה שהיא תכלית לעצמה, שיא הקִרבה לה'. כפי שהבהרנו בשיעור הקודם, אין כל ערך בלהט דתי אצל אדם שאמונתו פגומה. למי יפנה את הלהט הזה? לא לה' א‑לוהי האמת. אך משהגיע אדם לאמונה טהורה ונכונה, נדריך אותו להעצים את הלהט הדתי שלו ולרכז את כל כוונתו בה'.

ג. השגחה

אחד הקשיים החמורים במורה נבוכים הוא הסתירה בנושא תורת ההשגחה. בפרק יז כתב הרמב"ם דברים מפורשים:

אם טביעת הספינה על יושביה, כנזכר, ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על פי רצון א‑לוהי לפי הראוי לכל אדם ואדם, על פי משפטיו של הא‑ל                     
                                       (מורה נבוכים חלק ג פרק יז).

לפי האמור כאן, ההשגחה הא‑לוהית אינה מתערבת במהלך הסדיר של חוקי הטבע. ההשגחה מתערבת רק בשכל האנושי. הקב"ה שולח לאדם שפע מיוחד, תבונה מיוחדת, שמסייעת לו להימלט מפגעים.

אבל בפרק נא, בתיאור ההשגחה הא‑לוהית החלה על אותם יחידים מעולים, עולה נימה שונה לחלוטין:

שאם יזדמן לך לעבור בשדה קרב רחב ידיים – כשאתה בדרכך – אפילו ייהרגו אלף חללים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל. אלא אתה תסתכל ותראה בעיניך את דין הא‑ל וגמולו לרשעים אלה שנהרגו, ולך שלום... הגנה זאת לאדם זה היא מפני שידע אותי ולאחר מכן חשק בי.

כאן רואים שההשגחה הא‑לוהית מתערבת בבירור במהלך הטבעי של הדברים. בפרק יז נאמר שההשגחה הא‑לוהית פועלת רק באמצעות השפע המגיע לשכל האדם, ואילו בפרק נא מדובר בהשגחה שמסיטה חצים וחרבות ממסלולם כדי להגן על הצדיק הראוי לכך.

תשובות רבות הוצעו לסתירה מפורסמת זו:

א.  יש שפירשו שאין כאן השגחה נסית כלל ועיקר, אלא הקב"ה יזהיר אותם צדיקים שהולכים בשדה הקרב, והם יינצלו. אבל פירושם קשה, שהרי זהירות אינה יכולה להביא תועלת ניכרת באמצע שדה קטל.

ב.  יוליוס גוטמן כתב שאכן יש כאן סתירה, ואין לנו מפתח לפתרונה, לפיכך עלינו לאמץ את ההשקפה המובעת במפורש בפרק יז (הפילוסופיה של היהדות, עמ' 392, הערה 453).

ג.   המפרשים את מורה נבוכים כספר אזוטרי, שהרמב"ם מסתיר בו, כביכול, את דעתו האמתית על ידי שקרים מכוונים, טענו שעמדתו האמתית מובעת בפרק יז, והדברים בפרק נא נועדו רק 'להרגיע' את הקוראים המסורתיים. הצעה זו בעייתית, ואף משונה; וכבר עמדנו בשיעורים קודמים על החסרונות הרבים של הגישה האזוטרית לפירוש המורה.

ד.  פירוש אחר – והוא 'המסורתי' מכל הפירושים – יאמר שיש אצל הרמב"ם שתי רמות של השגחה. על רוב העם משגיח הקב"ה רק דרך השכל. אך אותם יחידים שהגיעו לעבודה המיוחדת למשיגי האמיתות מושגחים גם דרך פריצה ושינוי של חוקי הטבע. לפי פירוש זה, הרמב"ם הכיר בהשגחה פרטית במובן המסורתי, אך ייעד אותה ליחידים בלבד; ויש בזה משום חיזוק נוסף לממד 'הדתי' שבפרקים האחרונים של מורה נבוכים.

ה.  רבים פירשו שאותו צדיק מיוחד לא יינצל מהריגה אם ילך בשדה קטל, אך גם אם ייהרג, לא יהיה זה רע בשבילו, כי דבקותו בה' תוסיף להתקיים. לאדם במדרגה זו לא יכול לקרות כל רע, כי הדבר היחיד שחשוב לו הוא הדבקות בה'. כך פירשו הפרשן הקדמון שם טוב, וכן אליעזר שבייד (הרמב"ם וחוג השפעתו, עמ' 156) ואליעזר גולדמן (מחקרים ועיונים, עמ' 300–301).       
אפשר לתמוך פירוש זה מדברי הרמב"ם על עמדתו הסופית והאמתית של איוב: "כאשר ידע את הא‑ל בידיעה ודאית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא הכרת הא‑לוה, מובטח לכל מי שמכיר אותו, ושום פגע מן הפגעים האלה כולם לא יעכיר לאדם את האושר הזה" (חלק ג פרק כג). פירוש זה מסתמך גם על דברי הרמב"ם בהמשך פרק נא בעניין "מיתת נשיקה". כך מתאר הרמב"ם את המוות הזה: "כאשר השלם בא בימים ומתקרב למוות, גדלה השגה זאת מאוד. והשמחה בהשגה זאת והחשק אל המושכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג... אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות, ציינו החכמים ז"ל שהיה למשה, אהרון ומרים". אחרי מוות כזה, "נשאר שֶׂכל זה הישארות נצחית במצב אחד... באותו עונג גדול שאינו מסוג הנאות הגוף". עבור הצדיק, גם המוות אינו אִיוּם, אלא התעלות.