דילוג לתוכן העיקרי

עול מצוות | מצוות תפילין | 4

קובץ טקסט

א. בין תפילה לתפילין – הכנעה וקירבה

בשיעור הקודם ראינו, שבכוחם של התפילין לפעול כדי לעדן הנאות הגוף וצרכיו ולכוון אותם עבודת ה'. בשיעור היום נוסיף ונאמר, שיש בכוחם של התפילין להאיר גם את נתיבות עבודתו הרוחנית של האדם.

אף על פי שמעיקר הדין היה ראוי לו לאדם להתהלך בתפילין כל היום, נהגו העם שלא לעשות כן מפני קדושתם היתירה של התפילין, כמו גם החשש לפגיעה בהם, חלילה.

מכל מקום, נהגו העולם להניח תפיליהן בעיקר בזמן תפילת השחר. הטעם המסתבר לכך הוא, שזמן התפילה שבו אדם עומד לפני קונו ומדבר לפניו, הוא הזמן הראוי לריכוז הדעת ולאי הסחת הדעת מן התפילין.

יתכן, שיש מקום להצביע על זיקה אחרת שבין התפילה לבין התפילין, כפי שנבאר.

 

מתוך ששעת התפילה היא זמן ראוי למיצוי שאיפת הקירבה והדבקות, בעבודה שבלב, מתוך לב הומה ברגש ובשמחה, קיימת אפשרות של פריצת גדרות, ושכחת גבולות. פן יהרסו אל ה' לראות במה שלא הורשו, ציוו חכמים:  

"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"  (ברכות ל:)

בגמרא הובא לכך מקור:

"מנא הני מילי אמר רבי אלעזר דאמר קרא והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מהכא ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר רבי יהושע בן לוי מהכא השתחוו ל-ה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה"  (ברכות שם)

לכאורה, ה"אבות המייסדים" של התפילה הם חנה[1] ודוד נעים זמירות ישראל, שהרבה לבטא את הצימאון והכיסופים ליראות את פני א-לוהים. בכל זאת, הגמרא אינה מוכנה לראות בתחושות שלהם ובעמדת התפילה מתוך "מרת נפש" או מתוך "ביראתך", דגם ראוי לציבור. זאת, מפני שראויה היראה לדוד בהיותו מתחסד תמיד לפני קונו, ובהיות חטאתו נגדו תמיד, וכן ראויה היא לחנה שליבה מר עליה בתחושת החסר הנורא שלה. בעניין זה, מסתבר, אין ללמוד מהם, כדברי המהרש"א שם:

"אף על גב דמילי טובא דתפלה ילפינן לקמן בשמעתין מתפלת חנה לגבי הך מלתא דכובד ראש אין לילף ממנה דמפורש בה והיא מרת נפש מה שאין כן סתם בני אדם המתפללין וכן בדוד דמצינו ביה דהוה מצער נפשיה טובא ומדת חסידות הוא כמ"ש כי חסיד אני וגו' ואין לילף מיניה" (מהרש"א שם)

לבסוף, הביאה הגמרא את המקור מן הפסוק "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה. כך ביאר רבינו יונה את הדברים:

"טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאף על פי שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקדוש ברוך הוא איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלס בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו' ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה ר"ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו"   (תלמידי רבינו יונה כא: באלפס)

על סכנה זו של פריצת גבולות מתוך השמחה היתירה בדבקות, אמרו בגמרא שם:

"רב ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא א"ל לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא"   (ברכות ל:)

ביאור הדברים הוא כך: התפילין, המצביעים על קבלת עול מלכותו יתברך[2], מהווים מחסום ראוי שלא יפרוץ האדם את הגבולות בעבודתו ויבוא לידי פריקת עול, חלילה. שאיפת האדם לקירבה אל ה' טעונה חשיבה, זהירות, איזון ובלמים - בבחינת רצוא ושוב - של אהבה ויראה.

איזון זה הוא פרי עבודת הלב והנפש. התפילין המונחות בראשו ובידיו של האדם, מכניעות אותו לפניו יתברך, מחד, ומקרבות אותו באותה עטרה שהוא מתעטר בהם, מאידך.

 

ב. התפילין והתורה: הכוונת הרצונות

הראי"ה קוק עמד על זיקה נוספת בין תפילתו של האדם לבין תורתו, סביב סוגיית הגמרא במסכת שבת:

"רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא והוו עסקי בשמעתא, נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמי', קרי עלי' רבי זירא מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה"    (שבת י:)[3]

כתב על כך הרב קוק בעין אי"ה:

"האדם הוא פונה מטבע נפשו אל רגשי קודש, שלהשקיטם ולהשלימם, להוציאם מן הכח אל הפועל מעמקי נפשו החוצה, דרושה לו התפילה. אמנם יוכל האדם בזה לטעות בדבר אחד כללי, שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו גם כן המון רגשות שונים לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שהרחבת הרגשות הסוערים בלבב האדם אל הענינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כי אם כשיהיו מודרכים על פי משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל ארחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה. אמנם בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות. אמנם בנוגע לשאיפות הרוחניות, שכללן הוא אהבת ד' וההתענג על טובו והוד כבודו, והמון הסעיפים המסתעפים ממעמקי אלה ההרגשות, יוכל האדם לחשוב שבנוגע לאלה הנטיות אין האדם צריך לפלש להן נתיב לימודי, כי אם יעזוב את נפשו על פי דרכה, תשגה באהבת צור עולמים, תתגעגע, תכסוף, תרון מקירות לב ותשפך שיח ככל אשר תשאה רוחה העולה אל על. א"כ לצורך אותן ההרגשות הרוחניות שהנה סעיפי התפילה אין צורך בהדרכה תורית, ע"כ בבא עת תפילה ראוי למהר לעזוב הלימוד התורי למען הקם עולה של תפילה. אמנם לא כן ילמדנו בזה החכם מכל אדם, שבאמת האדם צריך לתן לכל דבר משקל, ולא מבעי לשאיפותיו החומריות שמצדן לבהמה נדמה, שהוא צריך לסייג תורי להן להגבילן ולסדרן, כ"א גם לשאיפותיו הרמות, יסודי וענפי התפילה, גם להן צריך האדם להגבלה והערכה תורית לבל יעברו גבולות. ע"כ אין ראוי לאדם למהר לעזוב תורה מפני התפילה, כדי שיחוק בלבבו שגם לצד המעלה שבו, לצד הרגש הקדוש והנשגב שהתפילה תוצאתו, צריך הוא לשאוב ממעיני התורה שיעוריו והגבלותיו, לדעת כל משפטו איך לישרו עם דרך החיים הטובים העולה למעלה למשכיל. ע"כ מסיר אזנו משמע תורה, לא זו שהמון רגשותיו החומריים יהפכו לתועבה באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כ"א גם תפילתו, אף על פי שהיא פונה למעלה, מכל מקום באין הדרכה אלהית שכלית המגבילתה, תוכל לההפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, גם תפילתו תועבה" (עין אי"ה שבת י:)

לדברי הראי"ה, התורה מעדנת ומכוונת את רצונות הגוף ותאוותיו. אולם, לא פחות מכך, היא מכוונת ומאזנת גם את השאיפות הרוחניות של האדם וקובעת להם גבולות מתאימים. לפיכך, צריך המתפלל, השואף להעפיל למעלות של אהבה ודבקות, לשאוב כוחותיו ממעיינות לימודו ותורתו.

אף אנו נוסיף, שהתפילין המייצגים את התורה כולה, שאנו מתעטרים בהם, מכוונים את כל שאיפותינו הקדושות והטהורות לקרבה אל ה' בדרך נכונה ובגבולות מתאימים.

כבר הזכרנו למעלה, שעיקרם של תפילין בחיבור נפשי עמוק לדבר ה' ולתורתו. ממילא יש לראות את כל הפעילות של האדם, אם בענייני העולם הזה ואם בשאיפות הרוחניות, כיונקות מכוח זיקה זו לתורה. בתוך התחושה של "אנא תפילין מנחנא", בכוונון נכון ועדין, ניתן לתת פירות טובים ורצויים של חיים  מלאים לפני ה'.

 

ג. התפילין של אנשי ביתר

באגדות החורבן במסכת גיטין אמרו:

"אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר"  (גיטין נז:-נח.)

המהר"ל מפראג, בספרו נצח ישראל, עמד על משמעות הדגשת חורבן ביתר באמצעות כמויות התפילין שנמצאו בה לאחר חורבנה:

"כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ', י"ט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים. וכל ענין של ביתר עם הנטיעה הזאת, להראות הדביקות עם השם יתברך, שזהו חוזק ותוקף האדם, כי אין העיר גורם, רק החבור והנטיעה עם השם יתברך גורם החוזק. וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. וכאשר הגיע העונש - נחרבו. ולכך נמצא בראש הרוגי ביתר דוקא תפילין, כי התפילין ראוי לאנשי ביתר כפי מעלתם ומדריגתם, כי הם על המוח, ועל ידי התפילין נקרא שם ה' עליו, כדכתיב (דברים כ"ח, י') "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד:), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד.) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה ל"ח, ט"ז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים, כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים"  (נצח ישראל ז')

בהמשכה של אותה סוגיה בגיטין נאמר:

בני ציון היקרים המסולאים בפז מאי מסולאים בפז אילימא דהוו מחפי בפיזא והאמרי דבי רבי שילא תרתי מתקלי איסתירי פיזא נחות בעלמא חדא ברומי וחדא בכולי עלמא אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין"  (גיטין נח.)

והוסיף המהר"ל לבאר:

"וזה מה שאמר אחר זה שהיו מגנין הפז ביופין. גם זה מביא כאן, משום שהיה דבר זה בפרט בביתר. וזה ענין נפלא, ודבר זה מעיד על כל הדברים אשר אמרנו לך למעלה, כי הכל דברים ברורים. כי היה ראוי ביתר בפרט לתפילין, כי התפילין הם גם כן פאר והדר, כדכתיב בפירוש (יחזקאל כ"ד, י"ז) "פארך חבוש עליך", רק שאי אפשר לפרש יותר, כי צריך שיעמיק בדברים אלו, ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין. כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר, שהיו מסולקים מן הגוף העכור, והיה להם הבהירות והיופי. ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי - הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע. והיה לביתר מדריגה זאת, שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין, אשר הם פאר על גוף האדם, אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החומרי, כי התפילין מצוה דגופא. ואמרו חכמים (שבת מט.) תפילין צריכין גוף נקי. וכל זה מפני שהתפילין הם דבר קדוש נבדל, ולכן צריך שיהיה מתייחס אל זה גוף האדם. ומדריגה זאת היה מדריגת ביתר, כאשר תבין הדברים כאשר התבאר למעלה מענין ביתר, כי הם מסולקים מן עכירות הגשמית, ולכך היה להם היופי והפאר, ומזה הטעם עצמו נקראו התפילין "פאר", כי כל אשר הוא קדוש אל השם יתברך הוא מסולק מן הגשמי, כמו שהתבאר למעלה" (נצח ישראל שם)

זיקתם של אנשי ביתר לחכמה ולתורה, רצונם ושאיפתם להיות דבקים במקור החיים, באה לידי ביטוי בעוצמה ייחודית בתלמוד תורתם ובמצוות תפילין. מצוות אלו, הן המבטאות והמשלימות את זיקתם הנפשית למקור החיים.

חייהם של אנשי ביתר הוקדשו להשבת מלכות שמים לארץ ישראל, ארץ השכינה, שגשמיותה זכה, וממקור הרוח העליון היא יונקת. אף גופם של אנשי ביתר, שנתעטר בתפילין שהם פאר, הזדכך ונטהר בשאיפת הדבקות הגילוי מלכותו בעולם.

זהו פשר המדרש אודות יופיים של אנשי ביתר, שהיו מגנים את הפז. בעיניים ארציות, נראה הפז כפסגת היופי וככליל השלמות, כיוון שהוא המובחר שבזהב. אולם, עיניהם של אנשי ביתר, הנשואות לשמיים וליופי הרוחני האמיתי, מגלים לנו בעצמותם שהם מגנים את הפז. כל ערכו של הפז הוא ארצי וזמני, אל מול אישיותם ושאיפותיהם שאין להם ערך וקץ: "בני ציון היקרים המסולאים בפז".

התפילין, הפאר החבוש על הראש, מרומם את ישראל למעלה מן הארציות, ומנכיח בהם את פאר חי העולמים.

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש"   (מגילה טז:)

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ז

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] כך נאמר בגמרא בברכות:

"אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו..."  (ברכות לא.)

עוד בעניין ניתן לראות בתפילת מוסף של ראש השנה, שבמרכזה מלכויות, זכרונות ושופרות, במאמרנו "הני תשע דראש השנה כנגד מה", באר מרים לראש השנה, שביססנו את עובדת היותה של חנה כאימה מולידתה של תפילה זו.

[2] עיין רש"י שם.

[3] פירוש: רבי ירמיה היה לחוץ להתחיל בתפילתו, בחשש שלא יעבור זמן תפילה, כשרבו, רבי זירא, האריך בשיעורו ובלימודו. רבי זירא שהבחין בכך, קרא עליו את הפסוק: מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)