דילוג לתוכן העיקרי

עול מצוות | מצוות תפילין | 1

לעילוי נשמת שולמית הוכנר ז"ל בת משה פנחס הכהן ורחל ממשפחת בוש. נלב"ע בט"ז בכסלו תשנ"ו, תנצב"ה
12.12.2016
קובץ טקסט

 

א. עול מצוות בין תפילין למזוזה

בשיעורים האחרונים סקרנו את משמעות המעבר מספר המדע לספר האהבה, ואת היחס שבין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע. בכך, הכשרנו את הקרקע להבנה יסודית ומעמיקה של קבלת עול המצוות.

כזכור, מערכת המצוות שבפרשיות קריאת שמע יוצרת מסגרת המורכבת ממצוות תפילין ומזוזה בקצה האחד (בפרשה הראשונה, פרשת שמע), וממצוות ציצית בקצה השני (בפרשה השלישית, פרשת ויאמר). בתווך ביניהם נמצא עול המצוות (הפרשה השנייה, והיה אם שמוע). עול מצוות נתון, אם כן, בין תפילין ומזוזה לציצית.

כדי לעמוד על משמעות הדבר, נעמוד על יסודות המצוות הללו, ועל היחס ביניהן.

 

ב. קשירה וכתיבה

בתורה נאמר:

"וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך: וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"  (דברים ו', ח'-ט')

שני פעלים אלה, קשירה וכתיבה, חוסים תחת קורת גג משותפת בספר משלי. עיון בפסוקים שם יאירו מתוכם גם את פסוקי פרשתנו.

כך נאמר בפרק השלישי במשלי:

"בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך:  כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: חסד ואמת אל יעזבך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך"  (משלי ג', א'-ג')

ובהמשך הספר נאמר:

"בני שמר אמרי ומצותי תצפן אתך: שמר מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך: קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך"  (שם ז', א'-ג')

המבקש לזכות לחיים, עליו לשמור תורה ומצוות בקפדנות ובדקדוק. כך, יהיה מקושר לדברים בקשר אמיץ.

החכם המליץ את הדברים בדרך משל: כתבם על לוח לבך, למען יהיו הדברים חקוקים היטב בלב. עוד המליץ על שתי קשירות: קשרם על גרגרותיך ועל אצבעותיך. קשרים על גרגרותיך למען תתקשט בהם, מפני החשיבות שתייחס אליהם[1]. קשרם על אצבעותיך, למען יהיו בידך ויהיו קרובים אל עולם המעשה בידיך ובאצבעותיך.

אם נבאר את הפסוקים שלנו לאור הפסוקים במשלי, נוכל לראות גם בהם את הדרישה להתקשרות נפשית ורעיונית עם דברי ה' בתורתו ובמצוותיו.

כך, בתורה נאמר:

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך"  (שמות י"ג, ט')

ופירש הרשב"ם:

"לאות על ידך - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך, בין עיניך - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי" (רשב"ם שם)

על דברים אלו השיג האבן עזרא וכתב:

"יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי לאות ולזכרון, על דרך כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך (משלי א', ט'), גם וקשרתם לאות על ידיך (דברים ו', ח') כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו', כ"א), גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים ו', ט'), כמו כתבם על לוח לבך (משלי ג', ג'). ומהו שיהיה לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מיד פשוטו"  (אבן עזרא שם)

אף שהאבן עזרא חולק בתקיפות על פירוש הרשב"ם, נראה שאינו חולק אלא על כך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ממילא, גם הוא מודה שעניינן של מצוות תפילין ומזוזה הוא ליצור את ההתקשרות הנפשית. על בסיס רעיון זה שבתורה, נכתבו הפסוקים שבספר משלי, ופסוקים אחרים המצוינים בפירושו שם.

נראים הדברים שאף רשב"ם לא כיוון, חלילה, להכחיש קבלת חז"ל אודות מצוות תפילין ומזוזה. אלא, שבפירוש עומק פשוטו נתכוון להציע בפנינו שורש מצוות אלו, כשורש שהשריש בספר החינוך בדבר הלבבות הנמשכים אחרי המעשים.

 

ג. התפילין כתכשיט

נראה לבסס את הדברים, באמצעות הניסיון להתחקות אחר פירוש המלה "טוטפות". מילה זו עמומה מאוד, וכבר נלאה הראב"ע לפרשה:

"לטוטפות: אין למלה הזאת ריע במקרא. והמכחישים אמרו, שהוא מגזרת והטף אל דרום (יחזקאל כ"א, ב'). וזה לא יתכן, כי שרש הטף נטף[2], וזה חסר נו"ן וכפול הטי"ת" (אבן עזרא שם)

במנחות הובאה שיטת רבי עקיבא:

"רבי עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים"   (מנחות לד:)

על פי זה כתב רש"י בפירוש החומש:

"והיו לטטפת בין עיניך - אלו תפילין שבראש ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת. טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים"   (רש"י שמות)

 

אולם, ישנה אפשרות נוספת להסבר המושג "טוטפות". במשנה בשבת נאמר:

"לא תצא אשה... ולא בטוטפת ולא בסנבוטין"  (שבת ו', א')

ובגמרא על כך נאמר:

"טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן סרביטין המגיעין לה עד לחייה"   (שבת נז:)

נראה מכאן, שמדובר בקישוטי הראש לנשים. אולי גם לכך התכוון הרמב"ן, כאשר כתב:

"אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש 'טוטפות' "   (רמב"ן שמות י"ג, ט"ז)

דימוי התפילין לתכשיט האדם מצוי רבות בחז"ל. כך מצינו בסוף מסכת תפילין:

"חביבין ישראל שהן מסויימים בכל המצות שבתורה[3], הא כיצד, תפילין על ידיהם, ותפילין על ראשיהם, מזוזה על פתחיהם, ארבע ציצית על בגדיהם, עליהן אומר דוד מלך ישראל שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. משלו משל למה הדבר דומה למלך שאמר לאשתו, תהי מתוקנת ומקושטת לפני, אמרה לו מפני מה, אמר לה כדי שתהי רצוייה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, היו מתוקנים ומקושטים לפני במצות, אמרו לו מפני מה, אמר להם כדי שתהיו רצויין לי, שנאמר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את רעיתי כשתהיה רצוייה לי במצות"     (מסכת תפילין א', כ"א)

כאשר התורה מצווה אותנו להניח את "הדברים האלה" לטוטפות בין עינינו, היא ציוותה אותנו להתקשט בהם כתכשיט המונח בראש, כעין "כי לוית הם לראשך וענקים לגרגרותיך".

כשם שביארנו בשיעורים הראשונים בסדרה שמעשה המצווה של קריאת שמע הוא בקריאת הפסוקים, והקיום שהוא עיקרה של המצווה הוא קבלת עול מלכותו יתברך עלינו, כך יש לפרש אף במצוות התפילין. מעשה המצווה הוא כתיבת הפרשיות והנחתן לאות על היד ולטוטפות בין העיניים, הקיום של מצווה זו הוא ההתקשרות הנפשית והתודעתית לדברי התורה כתכשיט המקושר אל האדם בקשר בל יינתק.

 

ד. בין תפילין למצוות תלמוד תורה

על זיקת מצוות תפילין למצוות תלמוד תורה, אמרו בפיסקה הסמוכה שם במסכת תפילין:

"כך היה רבי אליעזר אומר גדולה היא מצות תפילין, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל והגית בו יומם ולילה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, בני, היו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאלו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך"  (מסכת תפילין א', כ')

ומדרש פליאה הוא זה, שהרי הוא סותר חזיתית את הנאמר בפסוק המצוטט על ידו.

רבי אליעזר טוען במדרש זה שהקדוש ברוך הוא נתן מצוות תפילין לישראל כתחליף ללימוד התורה האינטנסיבי והקבוע הנדרש בפסוק והגית בו יומם ולילה. כביכול, מיקל הקדוש ברוך הוא מעל ישראל עמו את האתגר הגדול של תלמוד התורה באמצעות מצוות תפילין.

אולם, הפסוק המצוטט על ידי המדרש טוען, לכאורה, את ההיפך:

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך..."     (שמות י"ג, ט')

לפי הפסוק, רבון העולם נותן מצוות תפילין כדי לחזק את לימוד התורה של האדם. על ידי מצוות התפילין תתחזק זיקת העם לתורה, ובכך תהפוך לחלק חשוב ומרכזי בתודעתו. מתוך כך, תהיה תורת ה' בפיך.

נראה, שכך יש לפרש את הדברים: כפי שכבר ביארנו  פעמים רבות, המצווה היסודית והעיקרית היא תלמוד תורה. מצווה זו היא "העיקר הגדול שהכול תלוי בו", כלשונו של הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע. התורה מבקשת לחזק זיקה זו של האדם לתורה, באמצעות הדרישה להתקשט בתורה בגופו: על היד ונגד העיניים, ובפתח ביתו.

המצב האידיאלי הוא, שלא יפסוק פומיה של האדם מגירסא, כפשוטו של הכתוב ביהושע "והגית בו יומם ולילה"[4]. על כך, באו ישראל בבקשה מלפני ה' שאין יצור אנוש שיכול לקיים מקרא זה במלואו:

"רבון העולמים, וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה?!"   (מסכת תפילין שם)

אף הקדוש ברוך הוא השיב כנגדם, שהוא מודע למגבלה זו של בני אדם, ואין הוא בא בטרוניה עם בריותיו. ה' מסביר להם, שדרישה זו של הגייה בתורה יומם ולילה עיקרה בפיתוח זיקה נפשית עמוקה לתורה. גם אם אין ביכולת האדם ללמוד בפועל בכל היום ובכל הלילה, הרי בזיקתו הוא מחובר תדיר, יומם ולילה לתורה.

זהו עומק משמעותה של מצוות תפילין, המבטאת את זיקת האדם ואהבתו העמוקה לתורת ה', ומעלה עליו כאילו עוסק בתורה יומם ולילה.

לאור זאת, ברי שמצוות תפילין לא באה להחליף את הצורך בלימוד תורה יסודי ומקיף. אדרבה, מצוות תפילין מחזקת את זיקתו לתורה, ומתוך כך תהיה תורת ה' בפיו.

זיקת האדם לתורה, המבוטאת במבטו המעמיק על מצוות תפילין, מאפשרת קיומה של זיקה זו בתודעתו של האדם תדיר, באמצעות מצוות תפילין. היא מאפשרת לו, כבן אנוש, לעסוק בדברים אחרים הנצרכים לאדם בהיותו אדם, מבלי להתנתק חלילה מחבל הטבור של שורש קיומנו, כי הם חיינו ואורך ימינו.

 

ה. מן המותר בפיך

הלכה מעניינת מצאנו בהלכות תפילין, במסכת שבת:

"תנו רבנן כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה ולא על גבי עור חיה טמאה ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך" (שבת קח.)

באותה מסכת, התעורר דיון אם הלכה זו, שיש לעשות דווקא מהמותר בפיך, ייחודית לתפילין או שייכת בכל המצוות:

"ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן הא נמי הלכה למשה מסיני הוא דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אלא לרצועות והא אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי"   (שבת כח.)

הר"ן במסכת ראש השנה הסתפק בדין זה, לעניין שופר מבהמה טמאה:

"ומיהו אף על גב דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאין לא דהא אמרי' בפ' במה מדליקין (כח.) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרי' לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפרק במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרי' בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך הדבר צריך עיון"  (ר"ן ראש השנה ו. באלפס)

על דברים אלו כתב הנודע ביהודה בתשובה כך:

"אמנם יש לדחות ולומר דאף שהיה במקדש ומשכן ובגדי כהונה דברים הנצבעים מדבר טמא אפילו הכי אין להביא ראיה על רצועות ותפילין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים מקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך נלמד וזה שייך דוקא בדבר שהוא תורה עצמה דהיינו שיש בו כתב כמו תפילין וספר תורה ומזוזה ובתים של תפילין שיש בו שי"ן כמו שפי' רש"י במס' שבת דף כ"ח ע"ב. ואף דמסקנא שם דברייתא דרב יוסף דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לענין רצועות של תפילין נשנית וברצועות ליכא כתב דד' ויו"ד של רצועות לא מקרי כתב כמו שכתבו התוס' במנחות דף ל"ה ע"ב בד"ה אלא תפילין וע"כ טעמא דרצועות הוא הואיל והוא תשמיש קדושה כמו שכתבו התוס' שם ואם כן הוא הדין משכן ומקדש ובבגדי כהונה שהוא גם כן תשמיש קדושה. מכל מקום יש לומר דרצועות היינו טעמא הואיל והם נטפלין לבתים של תפילין ובתים הם תורה עצמה שיש בו ד' פרשיות ושי"ן ולכך דינם שוים שגם ברצועות צריך להיות מהמותר בפיך אבל במקדש ומשכן ובגדי כהונה שהם תשמישי קדושה לית בהו קפידא להיותן מדבר טהור[5] הואיל ואינן תורה עצמה ולכך הותר הצביעה מדבר טמא מה שאינו כן בתפילין ורצועות יש לומר דגם הצביעה צריך להיות מדבר טהור"   (נודע ביהודה תנינא או"ח ג')

נראה, שהלכה זו שאין להשתמש לתפילין אלא בדבר המותר בפיך, נובעת מראיית התפילין כמייצגים את זיקתנו לתורה ואת היותם חלק בלתי נפרד מן האדם, מישותו ומקיומו.

התפילין והתורה המיוצגת על ידיהם, הם, כביכול, מאכלו של אדם. לפיכך צריך להיות מן המותר בפיך.

מעין דברים אלו, כתב הרש"ר הירש:

 "למען תהיה תורת ה' בפיך. תורת ה' מסורה לציבור החי, ולא לכתב הדומם. וכן הוא אומר: "בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל', י"ד), "ואשם דברי בפיך" (ישעיה נ"א, ט"ז), "ודברי אשר - שמתי בפיך" (שם נ"ט, כ"א). ולא לשם לימוד לאחרים בלבד, אלא לשם שינון עצמי עלינו לפנות לדברים, שהופקדו בפינו, ולא לכתב הערטילאי. מאלף בהקשר זה הנאמר ליהושע: "לא - ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א', ח') - המלה הכתובה תעורר בלבך תמיד מחדש את שנמסר לפיך. גם הלומד בדד ישמיע לעצמו את דבר ה', וישנו באמצעות המלה החיה. כל אחד יהיה לעצמו מבשרה של תורה, והיא תמצא מסילות בלבו - דרך פיו. מכאן ההלכה: "לא הוכשרו למלאכת שמים (כגון ספרי תורה, תפילין ומזוזות) אלא עור בהמה טהורה בלבד" (שבת כח.). החומר עצמו, עליו כתובה תורת ה', יאמר לנו כמו שאמר ה' ליחזקאל: "אכול את - המגלה הזאת" (יחזקאל ג', א') - קבל את תוכנה בקרבך בשלמותו; החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך"  (רש"ר הירש שמות י"ג, ט"ו)

 

 

 

 

ז

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ז

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1] כדברי ישעיהו (מ"ט, י"ח) "כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה".

[2] אף רש"י בפירושו לשמות הביא פירוש זה:

"ומנחם חברו עם (יחזקאל כ"א, ב') והטף אל דרום, (מיכה ב', ו') אל תטיפו, לשון דבור, כמו ולזכרון, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו"  (רש"י שמות י"ג, ט"ז)

והשווה רמב"ן שם:

"אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום, ועלימו תטוף מלתי (איוב כ"ט, כ"ב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט', י"ג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו"    (רמב"ן שם)

[3] אף שנראה מן הלשון שהיחס הוא לכל המצוות, אין המדרש מתאר אלא המצוות העוטפות את האדם ואת ביתו, והוא מתקשט בהן לפני בוראו.

[4] עיין מה שדנו בעבר בהיקף מצוות תלמוד תורה לאור פסוק זה בזיקה לסוגיית הגמרא מנחות צט ע"ב. וראה שם גם מה שהבאנו בשמו של רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי ברכות בעניין התביעה שרצה לתבוע מן הקדוש ברוך הוא שיתן לאדם שתי פיות, כדי שתורת ה' תהיה בפיו של האדם תדיר ולא יצטרך לפסוק מלימודו כלל.

[5] אמנם, ראה בשו"ת חתם סופר (אורח חיים ל"ט) שסבר שדין זה שייך בכל חפצי קדושה ולא רק בתפילין, ודייק זאת מדברי הר"ן בראש השנה לעניין שופר מבהמה טמאה שכתב שם שהואיל ולזיכרון הוא כלפנים דמי. מדוייק מדבריו שהתלבט בעניין השופר רק מפני שיש לו זיקה לקודש, אבל מצד חפצי מצווה פשוט לו שאין לדרוש בו מן המותר בפיך. מכל מקום, עצם העובדה שהלכה זו נכתבה בתורה גבי תפילין דורשת בירור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)