עח: - קרוקס ויום הכיפורים

  • הרב אביעד ברטוב

קרוקס ויום הכיפורים / אביעד ברטוב

פתיחה

כבר הזכרנו באחד מן השיעורים הקודמים כי אחת מן הנפקא מינות בהבנת אופיו של יום הכיפורים, הינה השאלה האם על האדם לצער את עצמו בכוונה או שדי לו בגדרים אותם תקנו חכמים. ראינו כי אחת מן ההשלכות לכך תהיה האם מותר ללבוש נעלי קורקס ביום הכיפורים.

בשיעור זה, נדון בגדרי עינוי נעילת הסנדל ביתר פירוט, נברר את גדרי האיסור, וננסה לענות שאלה זו מזוית אחרת.

הגדרת מנעל האסור

איזה מנעל נאסר ביום הכיפורים? בגמרא נאמר כי רק מנעל של עור אסור, ולשם חיזוק טענה זו מביאה הגמרא מעשי רב שונים:

"ותו קא מיבעיא להו: מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים, ואמינא ליה: בתענית צבור מאי? - אמר לי: לא שנא. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים מאי? אמר לי: לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני, אביי נפיק בדהוצי..." (יומא עח:).

שעם, היטני והוצי, הינם סיבים שונים שמקורם בצומח, ומשיטת החכמים המובאת בסוגיה נראה כי לדעתם אין שם מנעל על סנדל המיוצר מחומרים אלו.

בהמשך, מביאה הגמרא מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים האם מותר להשתמש בקביים העשויים מעץ ביום הכיפורים. בשיטת רבי מאיר האוסר נחלקו האמוראים: אביי סבר כי בקב הקיטע קיים ריפוד ההופך את הליכה לתענוג הנאסר ביום הכיפורים. רבא מנגד, תמה על שיטת אביי, שהרי בשום מקום לא מצינו כי נאסר תענוג ביום הכיפורים, ולכן הוא מסביר שהטעם שקב של עץ נאסר הוא משום שיש לו שֵם מנעל.

שיטת אביי זוקקת בירור. שכן, הגמרא קבעה כשיטת רבא, שרק חמשת העינויים המוזכרים במשנה נאסרו ביום הכיפורים, ואין להרחיב את הרשימה המנויה במשנה! נראה כי אביי הבין ש'תענוג' הוא חלק מהגדרת מנעל ביום הכיפורים, ורק סנדל שאין בו עינוג איננו נחשב כמנעל.

דברים בכיוון זה כתב הרמב"ם, ואלו דברים:

"ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף" (הל' שביתת עשור פ"ג, הלכה ח).

לדעת הרמב"ם, הרגשת קושי הארץ הינה חלק מהגדרת מנעל, בדומה לקיטע שנעזר בקב מרופד המענג את ההליכה.

דברי הרמב"ם אינם כה פשוטים, ומדברי התוספתא משמע אף להיפך:

"יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה, אפילו באנפיליא של בגד" (תוספתא יומא פ"ד ה"א).

מדברי התוספתא משמע שגם 'אנפיליא' (סוג של גרב), אסורה משום נעילת הסנדל, למרות שמרגישים בה את קשיות הארץ! לכאורה הדבר קשה על שיטתו של הרמב"ם, אך נראה כי הרמב"ם הלך בעקבות הירושלמי והבין כי דברי התוספתא נתונים למחלוקת תנאים:

"אית תניי תני יוצאין באנפיליא ביום הכיפורים, אית תניי תני אין יוצאין. אמר רב חסדא מאן דאמר יוצאין - באנפיליא של בגד, מאן דאמר אין יוצאין - באנפיליא של עור. רבי יצחק בר נחמן סלק גבי רבי יהושע בן לוי בלילי צומא, רבא נפק לגביה לביש סולייסיה, אמר ליה מהו הכין? אמר ליה איסתניס אני" (תענית פ"א הלכה ד).

לסיכום, ראינו כי האמוראים נחלקו האם הגדרת מנעל תלויה בחומר ממנו עשוי המנעל, או שמא ההגדרה היא איכותית. ראינו גם כן כי הרמב"ם פסק שההגדרה היא איכותית.

סנדל העשוי מעץ

מה דין סנדל העשוי מעץ? בשאלת זו נחלקו הראשונים: הרמב"ן ובעל המאור[1] סברו כי מנעל של עץ אסור ביום הכיפורים, ואילו שיטת התוספות ורש"י היא כי מנעל של עץ מותר.

מקורה של מחלוקת הראשונים הנ"ל הינה במחלוקת העולה בין שתי סוגיות. מהגמרא ביומא (עח:) משמע כי לקב של עץ אין שם מנעל, ואילו מהסוגייה ביבמות (קג:) ובשבת (סו:) משמע כי יש לו שם מנעל.

נשים לב, כי ראשונים אלו הולכים בשיטת רבא המבין כי חכמים גזרו רק על מנעל של עור, ועל כן יש לבחון האם ניתן להרחיב את הגזרה גם לחומרים אחרים. שאלה זו רלוונטית לימינו, בה הפלסטיק החליף את העור בתעשיית הנעלים.

כר מעור

ראינו לעיל את דברי הרמב"ם שאמר כי הגדרת מנעל תלויה בנוחות הרגל, וכי המדד לסנדל שאינו נחשב למנעל הוא האם מרגישים את הקרקע. בשו"ת תרומת הדשן דן בשאלה מעניינת, והיא האם מותר לאדם לעמוד על כרים העשויים מעור ביום הכיפורים, ותשובתו:

"יראה דהמקיל לצורך לא הפסיד, והמחמיר תבא עליו ברכה. במרדכי כתב וז"ל, ומוליכות כרים וכסתות לבהכ"נ לעמוד עליהם, לפי שיש בני אדם שיש להם כאב רגלים ויש שהצינה קשה עליהם. שהרי אע"פ שנאסר להם נעילת סנדל, רבה כרך סודרא אכרעיה ונפיק, ורב יודא אומר סנדל של שעם וכ"ש כרים דשרי עכ"ל... ורוצה לומר כ"ש כרים שרי לעמוד עליהם וקיצר בלשונו. ונוכל לומר דלא אסר בשל עור אלא כשהוא רך ונעול ברגלו, וראייה קצת דכתב א"ז וז"ל, ונראה דמותר לצאת במנעל קרוע ושיעור הקריעה איני יודע. ומסתמא אינו רוצה לומר קרוע למטה בכף הרגל אלא קרוע למעלה, וכיון דשרי מנעל קרוע כ"ש לעמוד על גב כלי עור דשרי" (סימן קמ"ט).

לדעת תרומת הדשן, לא נאסר מגע של הרגל עם עור, גם אם היא מעניקה נוחות, כל עוד הכר איננו מהודק לרגל כנעל.

בשו"ת חלקת יעקב מובא יישום מעניין לדברי תרומת הדשן, וזאת בנוגע למדרס אורטופדי העשוי ממתכת ומחופה מעור. לדעת החלקת יעקב (או"ח רי"ז) מאחר שהמדרס אינו גוף המנעל, והדבר נעשה בצנעה, ניתן להקל בשימוש במדרסים בעת הצורך. אם נחזור לגוף דבריו של בעל תרומת הדשן, ניתן לומר כי לדעתו מנעל שאיננו עשוי מעור מותר בשימוש ביום הכיפורים, גם אם הוא משפר את חווית ההליכה.

קרוקס

בבואנו לדון בדינם של קרוקס אנו נתקלים בשתי בעיות:

א) הקרוקס מהודקים לרגל ומהווים בעצם מנעל, ולכן לא נוכל לפטור אותם מצד טיעונו של בעל תרומת הדשן

ב) גם אם נאמר שקרוקס אינם מוגדרים כמנעל, הם עדיין לא עונות לדרישה המופיעה ברמב"ם שירגיש את קושי הארץ.

כפי שראינו לעיל, הפוסקים נחלקו עד כמה ניתן להרחיב את איסור נעילת הסנדל מעור לשאר חומרים, ויש שרצו להרחיבו לעץ. מפסיקת השו"ע משמע שמנעל העשוי מעץ אסור, וז"ל:

"אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר" (סימן תרי"ד).

ישנם אחרונים (שערי תשובה תקנ"ד) אשר החמירו בנעילת סנדל עץ, ונימקו זאת בין השאר בטעמו של הרמב"ם שבהליכה בסנדלים של עץ אינו מרגיש את הקרקע. לפי זה כתבו ה'משנה ברורה' ו'ערוך השולחן', כי ראוי להחמיר ולא ללבוש נעליים העשויות מחומרים המשפרים את חווית הליכה ולא מרגישים יחפים כאשר הולכים עימהם.

לכאורה, על פי קריטריון זה של האחרונים ראוי להחמיר ולא ללבוש כל כפכף ביום הכיפורים שלא מרגישים דרכו את הארץ. אלא שמנגד לקריטריון זה עומדים לנגד עיינו גם דבריו של בעל 'תרומת הדשן' שהבאנו לעיל (שדבריו הובאו גם ברמ"א) כי ניתן להקל בכל מנעל שאינו מעור המקל על ההליכה, ולכן הדברים אינם כה פשוטים. נדגיש שגם הרמ"א וגם תרומת הדשן כותבים שהמחמיר תבוא עליו הברכה.

שיטת ייחודית בנושא זה יש לב"ח (טור סימן תרי"ד) התופס כשיטת התוספתא ביומא שגם שימוש בגרב העשויה מבד אסורה ביום הכיפורים, ורק מי שהוא איסטניס ומפונק יכול להקל. לאור זאת פוסק הב"ח כי יש ללכת יחפים ביום הכיפורים, ואת ההבנה הזו בדברי התוספתא בגמרא הוא מוציא מדברי הגאונים[2].

לסיום נציין, כי למרות שבתשעה באב נאסרה גם כן נעילת הסנדל, יתכן כי שם יש יותר מקום לאסור נעלי קרוקס. זאת משום שבתשעה באב יש עניין לגרום לאדם צער וחוסר נוחות.



[1] בעה"מ מחמיר אף יותר מהרמב"ן, וראה בב"ח טור סימן תריד (בסוף המאמר הבאנו מדבריו).

[2] הגולש באתרי האינטרנט יגלה על ידי חיפוש קל הרבה תשובות שנתנו בעניין, וכי פוסקי זמננו נחלקו בשאלה זו.