דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף עט | אכילה ביום הכיפורים

קובץ טקסט

השיעור האסור באכילה[1]

המשנה בריש פרק ח' ביומא קובעת כי "האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו - חייב". השיעור שהמשנה קובעת כאכילה משמעותית ביום הכיפורים הינו 'כותבת'[2], והגמרא שם מסבירה מדוע זהו השיעור שנקבע לענין זה:

"אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו - יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה" (עט.).

לדעת רב יהודה, אין מדובר בשיעור המבטא טעימה חשובה או הרגשת שובע, אלא מדובר בשיעור המפיג את תחושת העינוי מהאדם ומעלים ממנו את הרעב, גם אם אין בכך שביעה.

רב יהודה מסביר ששיעור כותבת הוא יותר משיעור כביצה, ובהמשך הגמרא, רב זביד חולק על רב יהודה, וסובר כי שיעור כותבת הוא פחות משיעור ביצה. הגמרא דנה בדברי רב זביד, ולבסוף מביאה ראיה לשיטתו:

"אלא מהכא: עד כמה מזמנין? עד כזית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עד כביצה. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: ואכלת זו אכילה, ושבעת - זו שתיה. ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: 'ואכלת ושבעת' - אכילה שיש בה שביעה, ואי זה - זה כביצה. ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה - השתא כביצה שבועי משבעא, דעתא לא מיתבא? אלא לאו שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו פחות מכביצה, כביצה - משבעא, ככותבת - מיתבא דעתיה" (עט:).

הגמרא מביאה את שיטת רבי יהודה שסובר כי שיעור ברכה אחרונה הוא על אכילת כביצה. הגמרא מסבירה כי לדעת רבי יהודה מברכים ברכה אחרונה על אכילה שיש בה כדי שביעה, ורק מכמות של כביצה ניתן להגיע לביצה. לגמרא ברור כי שיעור שביעה הוא יותר משיעור יישוב דעת, ולכן ניתן להסיק כי ביצה גדולה משיעור כותבת.

אם כן, אנו מוצאים שלושה שיעורים לגבי אכילה:

* זית - שיעור ברכות הנהנין שלפני האכילה. שיעור זה מבטא טעימה של כמות חשובה.

* כותבת - בשיעור זה מתחייבים על האכילה ביום הכיפורים. אכילה בשיעור זה מיישבת את דעתו של האדם.

* ביצה - שיעור ברכה אחרונה על פת. אדם שאוכל כביצה מגיע לתחושת שובע.

בראשית הפרק הגמרא מציעה מספר מקורות לאיסור האכילה, ואחת האפשרויות שעלו הינה (עד:) ללמוד את איסור אכילה ושתייה משאר מאכלות אסורות. יתכן ואם הגמרא הייתה נשארת עם מקור זה למסקנה, שיעור האכילה המחייבת היה כזית. למסקנה הגמרא לומדת את איסור האכילה מפירוש המילה עינוי כאבידת נפש, ולכן הגיעה לשיעור כותבת שהוא השיעור המבטל את העינוי.

מה דינו של עוג מלך הבשן?

מה דינו של אדם ששיעור זה אינו מיישב את דעתו? האם יהיה חילוק בין אנשים שונים לגבי החיוב? המאירי על אתר שולל אופציה כזו:

"וכן פירש שם, ששיעור זה שוה לכל אדם אפילו לעוג מלך הבשן. ואע"פ שאין בשיעור זה כדי ישוב הדעת אצלו, כך נתברר להם שאי אפשר שלא יתיישב דעתו בכך אלא ששאר בני אדם דעתם מתיישב בה זמן רב ולעוג מלך הבשן זמן מועט. וכן התבאר שם ששיעור זה שוה לכל אוכלין, שאף לולבי גפנים מישבין את הדעת אלא שהאוכלים החשובים מישבין אותו שיעור גדול מן האחרים".

המאירי מסביר ששיעור כותבת, בכל סוגי המאכלים, מיישב את דעתו של כל אדם. יש כאלה שזה יועיל להם לזמן מרובה, ואחרים שלזמן מועט יותר, אך בכל מקרה יש בכך יישוב דעת.

אם אנו מעיינים בפרטי ההלכות בשיעורי ברכה אחרונה נגלה עובדה מפתיעה. כפי שהזכרנו, שיעור ברכה אחרונה על הפת הוא כשיעור שביעה שהוא גדול משיעור יישוב דעת. אך ישנה מציאות שבה על פי ההלכה האדם יהיה שבע, אך לא יישב את דעתו:

"... אכל הכזית מעט ונשתהה הרבה באכילתו, אם יש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס - אינו מצטרף. וכתב הפמ"ג דכ"ז הוא רק לענין שיעור כזית, אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה - חייב אף שאכל מעט, דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה" (משנה ברורה סי' ר"י, סעיף א).

ה'משנה ברורה' פוסק כי האוכל כזית אוכל (משאר אוכלים חוץ מלחם) בזמן היותר ארוך מכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה. אולם לגבי לחם, כותב ה'משנה ברורה' כי הפרי מגדים כתב שגם אם אוכל יותר מכדי אכילת פרס מברך ברכת המזון וזה נחשב כשיעור שביעה. דין זה מנוגד לדין האכילה ביום הכיפורים ששם אכילה בזמן הגדול מכדי אכילת פרס אינה אכילה מחייבת, משום שאין היא מיישבת את דעתו של האדם. לפי זה נוצר לנו כעין פרדוקס הלכתי- אדם יכול לאכול וייחשב כשבע (מדין ברכת המזון) אך עדיין הוא לא יישב את דעתו (מדין יום הכיפורים). הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה תנינא סימן ה) מתחבט בשאלה זו ומנסה להציע לה מספר הסברים. במהלך תשובתו הוא דוחה את מרבית ההסברים ונשאר בצע"ג בהלכה זו.

איך נהנים מאוכל ביום הכיפורים

בגמרא בחולין (קג.) ישנה מחלוקת האם באיסורי אכילה נאסרה הנאת גרונו או הנאת מעיו, ולהלכה נפסק כשיטת ר' יוחנן כי האיסור הוא על הנאת גרונו של האדם. אולם, ביום הכיפורים אנו מוצאים גישה שונה בדברי שניים מהאחרונים.

החתם סופר מתייחס לעניין זה בקצרה בתשובה שאינה עוסקת ישירות ביום הכיפורים:

"וכותבת דיום הכיפורים לכולי עלמא בעי שיעור מרובה, שישאר כותבת במעיו אחר שנדבק ממנו בין החניכים דעינוי נפש כתיב וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על אשר לא תעונה. וסברא זו איתא בירושלמי פ"ח דתרומה (ה"א) עיין מפרש שם לחלק בין יום הכיפורים לשארי איסורים בזה..." (ח"א או"ח סימן קכז).

למרות שבשאר איסורים נאסרה כבר הנאת גרונו, ביום הכיפורים טוען ה'חתם סופר' כי החשיבות היא בהנאת מעיו של האדם. יש צורך בשיעור כותבת שיכנס לבטנו של האדם, והשוני הוא שהאיסור ביום הכיפורים אינו על האכילה אלא על חובת העינוי. כאשר אנו מודדים עינוי, יש צורך לבחון מה נכנס למעיים ולא לפה.

גישה דומה אנו מוצאים בדברי ה'מנחת חינוך' (מצוה שי"ג) אשר הסתפק האם הנאת מעיים לבד מחייבת ביום הכיפורים, או שמא החיוב הוא רק על הנאת מעיים שיש בה גם הנאת גרון. ה'מנחת חינוך' מסיק כי אכילה שאין בה הנאת גרון אינה נחשבת כאכילה, ולכן יש צורך גם בהנאת גרון.

כראיה לשיטתו, מביא ה'מנחת חינוך' את דברי הגמרא בפסחים האומרת כי מי שלא נהנה מאכילת המצה בגלל שעטפו אותה במשהו - לא יצא ידי חובתו, וזאת למרות שהעיקר בהנאת מעיים. בנוסף, מוכיח ה'מנחת חינוך' את דבריו מדין 'כדי אכילת פרס'. ה'מנחת חינוך' מסביר כי מעיו של אדם 'מתמלאים' גם אם האדם אכל בפרק זמן גדול, ואם כן ברור כי כל הצורך לאכילה בשיעור כדי אכילת פרס, נובע מהצורך להנאת גרון.

אם כן, לשיטות אלו נקבל כי בכל האיסורים שבתורה האכילה נמדדת על פי הנאת הגרון[3], אך ביום הכיפורים ההנאה המרכזית היא הנאת המעיים ובתוספת לכך יש צורך בהנאת גרון.

בדרך זו יתכן וניתן להסביר את הפרדוקס שהזכרנו לעיל בנוגע לאפשרות שאדם ישבע אך לא יישב את דעתו: בברכת המזון יש תנאי אחד של שביעה, ללא קשר להנאת הגרון. אך, ביום הכיפורים יש תנאי נוסף של הנאת גרון ובו נאמר הדין של כדי אכילת פרס. אם כן, גם ביום הכיפורים אדם זה יישב את דעתו, אך הוא אינו חייב בגלל הדין השני של הנאת גרון.

אחת ההשלכות החשובות של דיון זה היא לגבי אדם שאוכל שלא כדרך הפה - על ידי אינפוזיה או זונדה. לשיטות שלא מחלקות בין יום הכיפורים לשאר האיסורים - האיסור הוא על הנאת גרון. לכן אם אדם אינו אוכל דרך הפה הרי אין כאן איסור תורה של אכילה. אך לדעת ה'חתם סופר' יתכן ודין מי שאוכל על ידי צינור, שווה למי שאוכל דרך הפה.

האחרונים קיבלו את דברי ה'מנחת חינוך' שהסביר כי קיימים שני איסורים - הנאת מעיים ו הנאת גרון, ולכן מקובל להלכה שמי שאוכל שלא דרך הפה פטור. בהמשך השיעור נחזור לדון במקרה זה ובפסיקת ההלכה בו.

אכילה שאינה ראויה

המשנה ביומא מפרטת מקרים בהם אדם שאכל ביום הכיפורים פטור מעונש:

"אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה, ושתה ציר או מורייס - פטור" (פרק ח', משנה ג).

מקרה נוסף בו האדם האוכל ביום כיפור פטור מעונש, מובא בגמרא:

"אמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור. מאי טעמא? 'אשר לא תענה' כתיב, פרט למזיק" (פ:).

באופן פשוט נראה כי הסברה בשני המקרים שווה: החיוב הוא על ביטול העינוי, ובמקרים אלו האדם מצטער כתוצאה מהאכילה ואולי אפילו מזיק לעצמו.

הראשונים, נחלקו האם ישנו רק פטור על אכילת אוכלים שאינם ראויים, או שמא מותר אף לאכול אוכלים מסוג זה לכתחילה. הרמב"ם פסק כי האוכל אוכלים כאלו, פטור אבל חייב מכת מרדות, ומדבריו עולה כי ישנו איסור מדרבנן לאכול אוכלים מסוג זה. הרמב"ם משווה בין האוכל אכילה גסה לאוכל אוכלים שאינם ראויים, ונראה שגם העונש שווה בשני המקרים. המאירי לעומתו מזכיר דין זה רק לגבי מי שאוכל אכילה גסה שחייב מכת מרדות.

לעומתם, מדברי הראבי"ה עולה שמותר לאוכל אוכלים שאינם ראויים[4]:

"...ואמרינן בפרק כיצד מברכין כסא זנגבילא ביומי דכיפורי פטור והוא הדין נראה לי דמותר, ופטור דנקיט משום דשייך באכילה גמורה חיוב חטאת וכדאמרינן במסכת שבת כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, מכלל דשאר פטור לא..." (ראבי"ה הל' תעניות סימן תתס"א).

ה'שאגת אריה' (סימן ע"ד) דן במחלוקת זו ומסביר כי הראבי"ה עקבי לשיטתו (המובאת במרדכי בפסחים סימן תקמ"ה) כי מותר לאכול כל איסורי תורה שלא כדרך הנאתן, וכל פטור שנאמר הכוונה שפטור ומותר. אולם רוב הראשונים סוברים כשיטת הרמב"ם, וסוברים שהדין הוא שפטור אבל אסור.

ה'שאגת אריה' (סימן ע"ו) מחדש כי הפטור באכילה גסה, אינו רק משום שהאדם לא נהנה, אלא שאכילה זו היא ממש עינוי[5]. לפי זה, יתכן ויהיה חילוק בין האוכל אוכלים שאינם ראויים ובין האוכל אכילה גסה, ויש מקום לשקול שמי שאוכל אכילה גסה שיש בה ממש עינוי אינו חייב מכת מרדות.

השלכות לחולה [א]- לקיחת תרופות

בעקבות פסיקת המשנה והגמרא שהאוכל אוכלים שאינם ראויים - פטור, שואל ה'שאגת אריה' (סימן עה) האם מותר להשתמש באוכל זה עבור חולה שאין בו סכנה? נפקא מינה לשאלה זו יכולה להיות בנוגע ללקיחת תרופות, שהרי הם דבר שאינו ראוי לאכילה אך הן יכולות להיות מאוד חשובות עבור חולה זה.

למסקנה כותב ה'שאגת אריה' כי אסור לחולה זה לאכול אוכלים שאינם ראויים, היות וברגע והוא אוכל הוא מחשיב את האוכל כאוכל טוב. פסיקה כעין זו מצאנו גם בדברי הרא"ש (תחילת פרק 'כל שעה' סי' א) לגבי חמץ בפסח שלא ראוי לכלב, אך אם מישהו מחשיבו כאוכל אז הוא נחשב כחמץ האסור. כך פסק גם הט"ז להלכה:

"אבל באכילה אסור, אף על גב דאינו ראוי לאכילה, מכל מקום איהו אחשביה ליה לאכילה כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא ביום הכיפורים כי אכל אכילה שאינה ראויה פטור" (או"ח סי' תמ"ב, סעיף ח).

בניגוד לשאר דינים שבתורה, ביום הכיפורים האוכל שלא כדרך אכילה חייב. היות והתורה כתבה לשון של עינוי ולא לשון של אכילה, כל עוד האדם לא מזיק בעצמו כמו באכילה גסה, הוא חייב[6].

ה'כתב סופר' כתב באריכות כנגד פסק השאגת אריה בתשובה בנושא, ותשובתו מתחלקת לשני חלקים- בחלק הראשון הוא מעמיד את העיקרון שאין איסור תורה באכילת איסורים שלא כדרך הנאה, ודין יום הכיפורים כשאר איסורים לעניין זה. בחלק השני של התשובה הוא בוחן האם יש איסור דרבנן לאכול שלא כדרך הנאה בשאר איסורים, והאם יש איסור כזה על חולה. בדבריו הוא מעלה כי למרות שיש איסור דרבנן, אין זה נאמר כלפי חולה, ולכן אם אין הנאה באכילה אז מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול ביום הכיפורים.

ה'כתב סופר' מביא מספר ראיות לדבריו, ואחת מהם היא מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביום הכיפורים, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה..." (הל' יסודי התורה פ"ה, הלכה ח).

הרמב"ם מזכיר בהלכה זו גם האכלת חולה ביום הכיפורים, ומדבריו משמע כי אכילה שלא כדרך הנאה מותרת לכתחילה. דברי הרמב"ם עוסקים בחולה שאין בו סכנה, שהרי הוא מסביר שמדובר אפילו שלא במקום סכנה.

בעקבות ראיה זו ואחרת, מעלה ה'כתב סופר' להלכה כנגד דברי ה'שאגת אריה':

"פירות הנושרים מדברינו אלו בעזרת חונן דעת ובינה לדבר משרים, נקיטא בקצרה תורת העולה היא העולה לדינא: א) דיה"כ שווה לאסורי תורה, דאוכל שלא כדרך הנאתו ואכילתו פטור ביום הכיפורים, ודוקא שלא מתהנה באכילה זו... ד) חולה שאין בו סכנה אם צריך אוכלים שאינם ראויים או לאכול שלא כדרך הנאתו כדי להביא תרופה למכתו שאין בה סכנה מותר, וכן הדין בכל איסורי תורה, ואין חילוק בין אסורי אכילה לאסורי הנאה. אבל לברי אסור בין יום בכיפורים בין שארי איסורים. ה) כשאין אכילה זו לרפואה אלא להציל נפשו בל יחלש ביותר ואין בחולשא זו סכנה יש לצדד להחמיר לאכול דברים שאינם ראויים או שלא כדרך הנאתן משום דאחשביה לאכילה, וכיון דמידי דרבנן הוא המקיל לא הפסיד..." (או"ח סימן קי"א).

השלכות לחולה [ב]- שימוש באינפוזיה

הזכרנו לעיל את ההלכה כי קבלת נוזלים או אוכלים על ידי אינפוזיה אינה נחשבת כאכילה ביום הכיפורים ולכן אין חייבים על כך. בעקבות פסיקה זו עולה שאלה דומה לשאלה שהוזכרה בפיסקה הקודמת- חולה שמותר לו לאכול ביום הכיפורים או חולה שצריך לאכול בשיעורים, האם ישנה עדיפות שיאכל על ידי אינפוזיה וכך לא יבטל את איסורי יום הכיפורים החמורים? לכאורה, התשובה שנראית מסתברת היא למה לא? בדרך זו הוא יוכל לקבל את מזונותיו ויחשב כמתענה מדאורייתא ביום קדוש זה. אך להלכה מוסכם על הפוסקים שחולה שמותר לו לאכול, עדיף שיאכל ביום הכיפורים למרות פתרון זה.

הגרש"ז אוירבאך מתייחס לשאלה זו בקצרה באחת מתשובותיו:

"ובנוגע למי שאינו יכול לצום ביום הכיפורים. הכל יודעים שיש היום דרכי הזנה שאין חייבין עליהם משום יום הכיפורים וגם אין בהם שום שמץ של סכנה, ואפילו הכי אין מי שמחייב לעשות כן... צריך עיון דסוף סוף אין זה מעשה נסים, וכיון שיוכל על ידי זה לצום ולא לעבור על איסור כרת, מה טעם לא יתחייב לבזבז ממונו על כך? ולפיכך אנכי בעניי איני יודע טעם אחר כי אם זה דלפיכך אין מחייבין בטרחה יתירה או דרכים בלתי טבעיות, משום דאיכא למיחש שיטעו לחשוב שחייבין לחזור אחר זה מעיקר הדין, וזימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו ויבואו מתוך כך לידי סכנה, וכמו שכתבו הראשונים בנוגע למלאכה בשבת על ידי עכו"ם או על ידי שינוי" (מנחת שלמה תנינא סימן ל"ח, אות ב).

המקור לדיון זה מופיע בשו"ת המהרש"ם (ח"א, קכג) החוקר האם מותר להשתמש להכניס מזון דרך המעיים ביום הכיפורים. בדבריו הוא מעלה שאכילה מ'למטה', אינה מועילה לאדם כמו אכילה רגילה ולכן אין זה תחליף ראוי. על החולה לאכול בדרך הטובה עבורו ואנו לא נצריך אותו לאכול בדרך שתפגע בו. אולם, השאלה היא האם טעם זה שייך גם בימינו? האם גם במציאות הרפואית של ימינו קיימת עדיפות מכרעת לאכילה רגילה?

באחרונים אנו מוצאים התייחסויות רבות לשאלה זו בספרות השו"ת, ובכל תשובה אנו מוצאים כיוון שונה מדוע אין להעדיף אינפוזיה. אנו נזכיר חלק מהתשובות שנאמרו בעניין זה כאשר כל תשובה פותחת פתח לעולם דיונים שונה:

הרב ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר ח"י סימן כה פרק כא) הולך בכיוונו של המהרש"ם, וטוען כי ישנה עדיפות רפואית לאכילה רגילה דרך הפה. בתשובה נוספת הוא מפקפק בנימוק זה, ומציע נימוק אחר כפי שנזכיר בסעיף הבא, אך בסיום התשובה הוא מעיר:

"לאחר שהשואל קיבל תשובתי האמורה, הוסיף וכתב לי שדיבר על כך לאחר מיכן עם ד"ר גולדברג אחד ממנהלי המחלקה הפנימית בבית החולים 'שערי צדק', והלה אמר לו שגם מבחינה רפואית לא רצוי התחליף, כי אם החולה נמצא במצב (אפילו קל) של אי ספיגת הלב, או אי ספיגת כליות, עלול להתערער מצבו על ידי כך שהוא מקבל את הנוזלים דרך הוריד, ועוד שעלול שלא יוכל להוציא את הנוזלים דרך דרכי השתן ואז עלול שיצטרך לקבל חומר - תרופות מפרישי שתן. ואם כן לפי זה חוזר וניעור גם הנימוק הראשוני שהבאתי לעיל באות ב' עפי"ד המהרש"ם, כי רואים מזה בעליל שהוא זה מפני שאינו מתעכל בגוף כמו נתינת המזון הטבעי, והנימוק מתבסס עוד ביתר עוז בהיות ועלול הדבר שינזק על ידי זה... ואם כן לית דין צריך בושש שאין על החולה כל חיוב להשתדל שיקבל ביום הכיפורים המזון דרך הורידים [ואולי יש גם איסור בזה], אלא יאכל כדרכו פחות מכשיעור, וכפי שהעלתי לעיל" (חלק י"ד סימן נז).

בתשובתו השנייה של הרב ולדנברג אנו מוצאים דיון רחב בשאלה האם אדם חייב לתת את ממונו כדי לא לעבור על איסור[7]. במקרה זה מדובר באדם שצריך ביום לפני יום הכיפורים להתחיל בטיפול זה (איסור הוצאת דם ביום הכיפורים עצמו) ואין חיוב לפזר את ממונו עוד לפני זמן חלות האיסור. בנוסף לכך במקרה זה ישנו קושי גופני לאדם, ואין חיוב לעשות זאת כדי להימלט מאיסור. בסיום דבריו מוסיף ה'ציץ אליעזר' נקודה חשובה ועקרונית לגבי כל המצוות:

"הרי לנו דאין האדם מחויב להוציא ממון כדי שלא יצטרך לעבור על דבר שהתורה מתירה לו לעבור לפי מצבו שנמצא בו... אבל היכא שהתורה מתירה לו במצבו העצמי מצד הדין לעבור על ה'לא תעשה' אזי אין עליו כל חיוב לבזבז ממונו שלא יעבור".

בשו"ת 'שבט הלוי' דן בשאלה האם עדיף לעבור על איסור שבות של אמירה לנכרי או שהחולה יאכל ביום הכיפורים. האמירה לנכרי האמורה היא שיחדיר לחולה אינפוזיה, או שמא עדיף שהחולה יאכל ממש ביום הכיפורים. לאחר פירוט הלכתי בנוגע ליחס בין אכילה ממש, ובין אכילה בעזרת אינפוזיה, מראה הרב וואזנר שהאיסור באינפוזיה קטן יותר. אולם, להלכה הוא מכריע כי עדיף שהחולה יאכל, היות ואנו יכולים להתיר רק דבר שמצאנו כדוגמתו בחז"ל:

"ולהנ"ל אין בכחינו להורות לחולה לכתחלה אינפוזיא במקום אכילה, כי חז"ל רצו דוקא באכילה, ואם כן בנידון דידן דהאינפוזיא נתקלקלה וצריכים להתיר שבות דאמירה, שכל התורה נוטה דההלכה מחייבת אותו באכילה לא באינפוזיא, וקולת אכילה היא חומרת התורה לענין פיקוח נפש, ואל לנו להתחכם נגד הוראת חז"ל" (ח"י, סימן צא).

בדברי הרב משה פיינשטיין אנו מוצאים עקרון שונה, הנוגע ליסוד ההלכה שמותר לרופא לרפאות. הוא דן בשיטות הרמב"ם והרמב"ן ומעיר כי לכולי עלמא ההיתר לרופא הוא כדי לרפא את החולה ממחלתו, אבל עשיית פעולות ונתינת תרופות כדי שאדם יצום - אינה חלק מההיתר, ויתכן ויש בכך אפילו איסור. האיסור נובע לדעתו מן העובדה שהאדם חובל בעצמו שלא לצורך:

"ולכן כיון שחיוב ליכא בכל אופן יש לחוש לחשש האיסור שכתבתי, וגם שתחיבת מחט הוא חבלה שאדם אסור לחבול בעצמו כיון שאינו לרפואה, וגם הא בכלל כל סמי הרפואה הוא ספק שמא מזיק לאיזו דבר אף שהרופאים אין יודעין מזה ולכן רק לרפואה צריך ליקח סמים אף בפה, וכל שכן בזריקה לגופו ע"י תחיבת מחט שאין לעשות זה שלא לרפואה שיש לחוש שיקלקל לאיזו דבר ואסור לעשות זה בשביל שיוכל לצום אף בעיו"כ וכ"ש בתעניות אחרות שלא יעשו זאת" (אגרות משה ח"ג, סימן צ)

גם בשו"ת ציץ אליעזר וגם באגרות משה אנו מוצאים את העיקרון כי לתורה אין מטרה שבמקום שמותר לנו, נפגע בעצמנו על מנת להתחייב בכל זאת. לכן, במקום שהתורה התירה לאכול אין חובה להוציא ממון כדי להיפטר מהיתר זה. בנוסף לכך, יתכן ובמקרה שלנו יש בכך איסור חבלה הואיל ואין זה למטרת רפואה.

 

[1] השיעור מוקדש לעילוי נשמת סבי ר' יעקב בן פנחס.

[2] הפירוש המילולי של כותבת זה תמר, ושיעורה כשני זיתים.

[3] הנאת גרון היא הפרמטר לא רק לגבי איסורים אלא גם לגבי ברכות הנהנין. ראה בשו"ת חלקת יעקב או"ח סימן נב שמי שיש לו הנאת גרון באכילה חייב לברך ברכות הנהנין.

[4] שיטת הראבי"ה מובאת גם במרדכי במסכת תענית סימן תתכ"ז, וכן בטור או"ח סימן תריב.

[5] יתכן, וניתן לדייק את ההבנה הזו גם מדברי הר"ח בפירושו, וכן מדברי הגמרא שמבינה שהאדם ממש מזיק לעצמו.

[6] וראה גם במנחת חינוך (מצווה רפא אות ה) בעניין זה ובדברי השאגת אריה.

[7] נקודת ההנחה היא שכאשר בית החולים טוען שאין צורך באינפוזיה אז על החולה לממן הוצאה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)