עט-פ - שיעורין (ב)

  • הרב אוהד פיקסלר

שיעורין - האם יתכן שינוי? [ב] / אוהד פיקסלר

פתיחה

בשיעור הקודם התחלנו לדון בשיעורי תורה. בעקבות הגמרא ביומא (דפים עט-פ), ראינו כי קיימת מחלוקת תנאים ואמוראים, בשאלה האם השיעורין נמסרו למשה מסיני, או שחכמים הם אלו ששיערו אותם. ראינו כי הגמרא אמרה ששיעור האכילה המחייב ביום הכיפורים הינו ככותבת, ומכך משמע שחכמים קבעו שיעור זה. לעומת זאת, ראינו כי מדברי רב בסוגיה בעירובין ובסוכה, עולה כי שיעורין הם 'הלכה למשה מסיני'.

ראינו, כי שיטת הרמב"ם היא כי שיעורין הם 'הלכה למשה מסיני', וכי הדיונים בין החכמים נוגעים למציאת אסמכתא לשיעורין בפסוקים בתורה, אך לא למקור הדין. כמו כן, העלינו שתיתכן מחלוקת בין החכמים בשאלה האם שיעורין הינם 'הלכה למשה מסיני', אך בתוך השיעור עצמו לא תהיה מחלוקת.

בעקבות פסיקת ההלכה ששיעורין הינם 'הלכה למשה מסיני', עולה השאלה האם יתכן והשיעורים ישתנו במהלך הדורות? האם יתכן כי בית דין או חכמים שבדור מסוים יחליטו כי שיעור יישוב הדעת או שביעה השתנה, ולכן השיעור המחייב צריך להשתנות? לכאורה, נראה כי השיעורין נמסרו למשה ומאז הם עוברים במסורת מאב לבן ללא שינוי, אך לא כך הדברים.

בשיעור השבוע, נעסוק בשאלה כיצד מחשבים את השיעורין, ונעקוב אחר דעות האחרונים בנוגע לשינוי השיעורים. בדרך זו נעיין ביסודות שהובילו לשתי השיטות הידועות בימינו כשיטת ר' חיים נאה, ושיטת החזון איש.

דרך קביעת השיעורים לפי הרמב"ם

בטרם נדון בהגדרת שיעור כזית וכביצה, יש להבחין בין שיעור משקל ושיעור נפח. כאשר שואלים ילד מה שוקל יותר - ק"ג אחד של נוצות או של ברזל, התשובה ברורה. מנגד, ברור כי הנפח של ק"ג נוצות, הוא הרבה יותר מק"ג ברזל. כאשר אנו רוצים לשער כמות בצורה כללית, ישנה עדיפות לשימוש במידת נפח שהיא שווה עבור כל החומרים ואינה תלויה במשקל הסגולי של החומר. על עיקרון זה כבר עמד הרמב"ם, וכך כתב:

"ואלו המדות הנזכרות כאן לא אודיעך משקל כל מדה מהן מפני שמשתנים משקלי דברים הנמדדים בהשתנות חומר הדבר הנמדד בדקות ובעובי, לפי שאין משקל מדה מן הדבש כמשקל אותה מדה עצמה מן החלב, אבל אודיעך תשבורת כל מדה מהן, וזכרהו תמיד בכל המשנה" (פיהמ"ש פאה ח,ה).

המידות של כותבת, כזית וכביצה ניתנות כמידות נפח ולא מידות משקל. בעקבות כך, לא משנה האם החומר שבו בודקים חלול או מלא, היות והנפח יהיה שווה. כך גם במקום אחר אומר הרמב"ם:

"והשמיעך כאן כלל והוא שכל השעורין אין הולכין בהן אלא אחר שעור הגודל, ואין חוששין אם מחולחלין או מוצקים לא לענין הטומאה ולא לענין האסור וההתר" (פיהמ"ש טהרות פ"ג, משנה ד).

שיטת מדידית הנפח לדעת הרמב"ם היא על ידי לקיחת כלי מלא מים עד לקצהו, ומדידת נפח המים שבכלי (ליטרים). לאחר מכן מכניסים את הגוף לתוך המים, מוציאים את החפץ, ומודדים את נפח המים שנשארו לאחר שחלק נשפכו החוצה. ההפרש בין שתי המדידות, זהו הנפח המבוקש[1]. שיטת הרמב"ם בעניין זה מקובלת להלכה, וכך פוסק גם המשנה ברורה (סי' תפו, סעיף ג). בספר כף החיים (קסח, מו) מופיע שהמנהג הוא לשער במשקל, אך דבר זה הינו כנגד הגישה המקובלת להלכה.

שינויים במידות

חז"ל יצרו קשר בין השיעורין, לעולם החי והצומח (כזית, ככותבת, אגודל וכו'), ויש לכך מטרה כפולה:

1. לקרב את השיעור לדרך המדידה של בני אדם. בזמן חז"ל לא היה מד ס"מ, ובדרך זו יכלו לשער בצורה טובה יותר את גודל השיעור[2].

2. עולם החי והצומח אינו משתנה וכך ניתן ליצור קנה מידה אוניברסלי אחיד.

יוצא מן הכלל לעניין זה הוא שיעור כביצה. כבר לפני שנים רבות עמדו על כך שגודל הביצה יכול להשתנות בין מקומות שונים ואולי גם בין תקופות שונות. הרמב"ם בפירוש המשנה הסביר את הבעיתיות שכבר התנאים עמדו עליה:

"... אמר ר' יוסי ומי הוא שיודיענו בקחתינו הגדולה ביותר שבביצים שאין למצוא גדולה ממנה, וכך בקחתינו את הקטנה שלא תמצא יותר קטנה ממנה, אלא הדבר מסור למראית עינו של אדם שביצה זו בינונית לא גדולה ולא קטנה. והלכה כר' יוסי" (פיהמ"ש כלים פרק י"ז, משנה ו).

המשנה בכלים דנה במחלוקת מסוימת בין חכמים ור' יוסי. לענייננו, חשוב רק לראות שכבר התנאים התלבטו מה לעשות עם שיעור כביצה, הואיל ויש ביצים גדולות ויש ביצים קטנות. להלכה פוסקים כר"י שהעניין מסור לעינו של אדם, ואדם יכול להעריך מהי ביצה בינונית.

הרמב"ם לא חשש לשינויים במידות במהלך התקופות, ולכן אין חשש שהשיעורים בעבר או בעתיד שונים. דבר זה עולה גם מפסיקת ההלכה ששיעורין 'הלכה למשה מסיני', וגם מדרך המדידה וההסברים שהוא נותן לשיעורין השונים. בשיעור שהוא קצת בעייתי - שיעור כביצה, הרמב"ם עשה המרה לאגודל ומיעט להשתמש בשיעור זה[3]. השיעורים נעשו בצורה של אומד, וללא דיוק כמו של היום ולכן ניתן לשער לפי ראותו של כל אדם.

מדידות שנעשו במהלך הדורות

בגמרות, אנו מוצאים השוואות בין צורות שונות של מדידה[4]. בתקופות מאוחרות יותר (כבר בסוף תקופת הראשונים), אנו מוצאים שהראשונים ביצעו מדידות ובדקו האם מקבלים תוצאות זהות אם משווים בין שיעור אורך ידוע, לשיעור נפח ידוע כאשר שניהם אמורים להפיק גודל אחיד. כך למשל התשב"ץ דן בענייו זה בתשובה בנוגע לשיעור גודל המקווה:

... כי כשתשער המקוה באמות שלנו היום ותכוין אותו למדת הביצים במקומות אלו, תמצא שהביצים הם קטנות מהשיעור הרבה. וכשיש שני שיעורין לפנינו בלתי שוים ראוי להחמיר בשל תורה. וכן בתוספתא דמקואות אמרו כל שהוא מד"ת ושיעורו מד"ס הולכין בספיקו להחמיר וכ"ש אם שיעורו ג"כ מדברי תורה" (ח"ג, לג).

התשב"ץ כותב שראוי להחמיר בשל תורה, ונראה כי הוא גם מצרף לכך את המנהג שבכל מקרה כשבונים מקווה עושים אותו גדול פי שניים או שלוש מהגודל המינימלי לכשרות.

מדידה אחרת שהשפיעה השפעה רחבה יותר להלכה, היא מדידתו של ה'נודע ביהודה'. ה'נודע ביהודה' השווה את שני המדדים המופיעים לגבי שיעור חלה לשיעור 'פינט' שהיה ידוע בפראג:

1. שיעור חלה הוא 43 ביצים וחומש - המדידה בפועל הייתה פחות משיעור 'פינט'.

2. שיעור חלה שווה לשבע אגודלים פחות 2 תשעיות מרובע - המדידה שווה לשני 'פינט'.

וכך הוא מתאר את תוצאות הניסוי:

"ואמנם לפי שנתברר לי על פי מדידה שהביצות המצויות עתה בימינו הנה הביצה שלימה הוא רק חצי ביצה מביצים שבהם שיעורי תורה... ואם כן שני שיעורי חלה מכחישים זה את זה ושניהם 'הלכה למשה מסיני'... ועל כרחך שנשתנה בזמנינו" (צל"ח על מסכת פסחים, קטז: ד"ה והואיל חביבא).

ה'נודע ביהודה' מתלבט איזה איזה שיעור השתנה - האם שיעור הביצה קטן או שמא האגודל גדל. לטענתו, מכיוון שידוע כי הדורות הולכים ומתמעטים, לא ניתן להגיד כי שיעור האגודל גדל, וממילא חייב להיות שהביצים קטנו. לפי זה שיעור ביצה להלכה צריך להיות פי שניים ממה שהיה מקובל.

אולם, מעיון בדברי תלמידו, הרב אליעזר פלקלס, אנו רואים שחידושו של הנוב"י לא גרר שינוי הלכתי בימיו. לאחר ציטוט חידוש הנוב"י מוסיף הרב פלקלס:

"אבל חלילה וחלילה להקל בעבור חשבון הזה בשיעור אכילה ביום כיפור שהיא כביצה. כי מורי ורבי הגאון נודע ביהודה לא בא להקל על של תורה אלא להחמיר. ולעניות דעתי מורי ורבי הגאון חשב לפי אגודל שלו והוא היה ארוך בדורו משכמו ומעלה גבוה מעל כל גבוהים. ואגודלו היה כפול משל אדם בינוני כנודע לכל מי שהיה זוכה להכירו. ובאגודלו היה ראוי לחשוב שיעור כתם. וכדברים אלה אמרתי למורי ורבי והיה מנענע בראשו ושחק" (שו"ת תשובה מאהבה ח"ב, הלכות חלה ותרומות סי' שכ"ד).

הדיון בין הנוב"י ותלמידו אינו ברור ואף מעלה חיוך קל. הטענה שהועלתה היא כי יתכן והאגודל שאיתו מדד הנוב"י גדול יותר מהאגודל הממוצע. לפי זה השיעורים אינם סותרים זה את זה כלל, ולמשמע הטענה הזאת הנוב"י צחק.

בכל מקרה נראה שניתן ללמוד מדברים אלו שחידושו של הנוב"י לא היה מקובל להלכה, ואנשי דורו התקשו לקבל אותו. כאשר יש שיעור שידוע ועובר במסורת מדור לדור אין זה פשוט לקבל חידוש הלכתי כעין זה[5], ויתכן ושיעור זה נשאר כחומרא של הנוב"י ולא הכל הסכימו לכך[6].

מחלוקת 'ערוך השולחן' וה'משנה ברורה'

המחלוקת בפסיקת ההלכה בעניין זה ממשיכה עד פוסקי זמננו, ובפוסקים מצאנו שתי גישות היוצאות מנקודת מוצא שונה. 'ערוך השולחן' מתייחס לשאלה זו בשני מקומות - בנוגע לשיעור חלה (יו"ד סי' שכ"ד), ובהלכות ברכות (או"ח סי' קס"ח). בשני המקומות הוא מביא את חידושו של הנוב"י ש'הרעיש את העולם', והוא אומר כי המדקדקים בימיו מחמירים כדברי הנוב"י. ניתן אם כן לראות שרוב העם המשיך במנהג המקובל ולא שינה את השיעורים בעקבות חידושו של הנוב"י. 'ערוך השלחן' מקשה על דברי ה'נודע ביהודה' לאור העובדה ששיעור ביצה משתנה ממקום למקום, וגם מכיוון שלא ניתן להכניס שיעור שני ביצים לתוך בית הבליעה בבת אחת. בעקבות כך מכריע 'ערוך השלחן' להלכה:

"ולכן נראה לעניות דעתי דדברי רבותינו קיימים. ואי משום שאין השיעורים משתוים זהו מפני שאין הביצים משתוים כמ"ש התשב"ץ, אבל בביצים גדולים שלנו פשיטא שבהם נוכל לשער בחצין כל שיעורי תורה שבכזית... וטוב יותר לשער במדת אגודל ועכ"פ על ג' קווארט קמח וודאי דיש לברך וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל ואין לפקפק בזה כלל" (סי' שכ"ד, סעיף י).

בעל 'ערוך השלחן' ממשיך להגן על המנהג המקובל בעם, ואומר שאין לפקפק בכך כלל. ה'משנה ברורה' גם כן מביא את דברי הנוב"י ואף מקשה עליהם לאור ניסוי שהוא ביצע בשיעור רביעית:

"…ולעניות דעתי אף דקושיתו היא קושיא גדולה וחמורה על שעורנו, אבל לנגד שיטתו יש גם כן קושיא חמורה. והוא, דהנה בסוגיא דיומא דף פ' מוכח דשעור כמלא לוגמיו משני הצדדים באדם בינוני הוא יותר מרביעית... ואי סלקא דעתך דשעור רביעית בזמננו הוא כפלים דהיינו שעור ג' ביצים שלנו, אם כן כמלא לוגמיו באדם בינוני משני הצדדים הוא יותר מג' ביצים. וזה כבר בחנתי ונסיתי בכמה אנשים בינונים המלא לוגמא שלהם משני הצדדים ועלה לכל היותר רק עד שני ביצים בינונים בקליפה שלהם..." (ביאור הלכה סימן רעא ד"ה של רביעית).

למרות קושייתו על דברי ה'נודע ביהודה', להלכה ה'משנה ברורה' חושש לדבריו ופוסק:

"...ולמעשה נראה דלענין דאורייתא כגון כזית מצה בליל פסח בודאי יש להחמיר כדבריהם, וכן לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא ג"כ נכון לחוש לכתחלה לדברי הצל"ח הנ"ל וכן בחתם סופר מחמיר ג"כ לענין רביעית כדבריו" (שם).

ניתן לראות כאן שתי גישות שונות בפסיקה, אשר עולות בעוד סוגיות נוספות. 'ערוך השולחן' נשאר נאמן למסורת שעברה מזמן הגאונים בכל הקהילות. לעומת זאת ה'משנה ברורה' העדיף את חידושו של הנוב"י שנובע מתוך עיון בסוגיות למרות שאין זה מנהג העולם. ניתן להניח ששיטת הנוב"י נתקלה בקשיים רבים, היות והנוהג הכחיש אותה. גביעים שעליהם נהגו לקדש, נהפכו פתאום להיות לא כשרים לקידוש בגלל שלא היה בהם שיעור מספיק; הסבא מעולם לא קיים את מצוות אכילת מצה ועוד דוגמאות. בעייתיות גדולה אף יותר עולה במצוות פדיון הבן שלפי שיטת הנוב"י יתכן ויש לפדות מחדש את כל הבכורים בשיעור גדול אף יותר.

ר' חיים נאה וחזון איש

הפולמוס בעניין השיעורים הגיע לנקודת השיא בשנות הארבעים של המאה העשרים בהוצאת ספרו של הרב חיים נאה בעניין שיעורי תורה. ר"ח נאה יצא להגן על המסורת המקובלת בעניין המידות והמשקלות, וטען כי לאור בדיקה של משקל ה'דריהם' ניתן להוכיח כי השיעור שברמב"ם הוא הנכון. כנגדו יצאו תלמידי החזו"א והדגישו את נכונות מדידת הנוב"י, והצורך להחמיר בשיעור בערך פי שניים מהמידות המקובלות.

הפולמוס התנהל במספר ספרים שחוברו בעניין זה וכן במאמרים על גבי העיתונות החרדית. החזו"א התייחס לטענותיו של ר"ח נאה (שעיקרם הובאו לעיל), והודה לדבריו בשני תחומים:

* שיעור חזו"א נאמר רק לחומרא ולא לקולא. ולכן לא ניתן להקל כשיעור חזו"א לחולה ביום הכיפורים.

* החידוש של הנוב"י לא נאמר כלפי משקל חמישה סלעים בפדיון בכורות. החזו"א לא הורה שיש לפדות שנית את הבכורות או לחילופין לקבוע שבני הדורות הקודמים לא עשו את פדיון בכורות.

לא ניכנס כאן בהרחבה לדיונים בעניין זה ונסכם כי שיעור ביצה לפי ר"ח נאה הוא 57.6 סמ"ק[7], ולפי החזו"א שווה בערך ל- 100 סמ"ק[8].

הרב קנייבסקי (בעל ה'קהילות יעקב') חיבר ספר בשם 'שיעורין של תורה', שמטרתו לבאר את שיעורי התורה לאור דברי הגאונים והראשונים ע"פ הוראת מרן החזו"א. בהקדמה לספר הוא כותב שהרבה אנשים טוענים שהם סומכים על המנהג בענייני שיעורים, אך לדעתו אין לדון בתוקפו של המנהג במקרה זה, הואיל ויש כאן דברים שנוגעים לדאורייתא יש להחמיר כשיטת החזו"א. נעיין במספר נקודות בדבריו ודרכם נסכם את מה שהעלינו בלימודנו:

· בסימן א דן הרב קנייבסקי בשאלה האם ניתן להגיד שבני האדם קטנו במהלך הדורות. בנוגע לשאלה זו הוא מעלה כמה נקודות: 1. ניתן לבחון במבחן אובייקטיבי האם היה שינוי משמעותי בעניין זה, ונראה שהאנשים גדלו ולא קטנו. 2. משיטת הרמב"ם עולה כי אנו לא חוששים לשינויים כעין אלו, ומבחינתנו הגדלים קבועים ואינם משתנים. 3. גם אם בני האדם קטנו אין זה אומר שצריך לשנות את השיעורין. יתכן וחז"ל קבעו שיעור שתקף לעד.

· בסימן א (אות ו) הוא מעלה הסתפקות בהנחה שחז"ל באו לבאר את המציאות ולא את הפסוק, אם כן האם ניתן לשנות את השיעור בימינו. אך כאמור, לא ברור שגם אם בני האדם קטנו אז השיעורים יקטנו. יתכן ומדובר בהלכה למשה מסיני שחכמים באו ומסרו את הגדלים וכעת הגדלים עוברים במסורת מאב לבן בדיוק כמו שהלכה למשה מסיני עברה. מכיוון שאין מקור בפסוקים המסורת היא זו שמבררת את ההלכה.

· בסימן ט מביא הרב קנייבסקי את דברי החזו"א שהסביר שאע"פ שכל גדולי הדורות הקודמים מדדו בביצים, זה לא היה בגדר טעות או מכשול, היות והשיעור הוא לפי דעתו של הרואה. עיקרון זה עלה כבר בדברי הרמב"ם שאמר שאין צורך בדיוק גדול במידות, ואנו משאירים את שיקול הדעת לאדם שיבחין מהי ביצה בינונית. לאחר מכן מוסיף החזו"א ואומר שלכן השיעורים יכולים להשתנות בכל דור ועלינו לשער לפי דעתו של החכם שבכל דור. אך כאמור, נראה שהרמב"ם יחלוק על הנחה זאת ובדיוק בעקבות כך הוא המיר את מידת ביצה למידת אגודל. בהמרה זו הרמב"ם אמר שעדיף לקבוע על ידי מידה שאינה משתנה היות ואין סיבה שהמידות ישתנו בעתיד.

לסיכום, ראינו שתי גישות הלכתיות בנוגע לשיעור המידות: גישה אחת הסוברת כי המידות קבועות ועוברות במסורת, וגישה אחרת הסוברת כי ניתן לשנותם והן תלויות להכרעה שבכל דור ודור. השאלה היא האם המסורת החיה היא הקובעת, או שמא סמכותו של הרב שחידש מפלפולו את ההלכה.

יתכן והדיון שהעלינו בשיעור הקודם מתקשר לשאלה זו- אם מדובר ב'הלכה למשה מסיני' אזי השיעור עובר במסורת ונשאר קבוע כפי שהיה בדורות הקודמים. אולם, אם חכמים שיערו גדלים מסוימים המשפיעים על האדם, יתכן והגדלים ישתנו לאור שינויים שבתקופות השונות. יש לציין, שלא מצאנו דיון בשאלה העובדתית האם גוף האדם והביצים גדלו או קטנו מתקופת הראשונים, והאם האמת העובדתית משנה לנו בהקשר זה.



[1] בעניין שיטת הרמב"ם, ראה באריכות ובפירוט במאמרו של אחי הרב דרור- 'מידות ושיעורי תורה בפירוש המשנה לרמב"ם', בד"ד 12 עמודים 35-60. הרבה מהמובאות בשיעור זה נלקחו מהמאמר.

[2] בהקשר זה נזכיר דיון דומה שקיים בנוגע לשאלה מהו שיעור חום של יד סולדת בו. באחרונים אנו מוצאים מחלוקת מהו השיעור המדויק של יד סולדת, ונחלקו האם מדובר על 45 מעלות צלזיוס או 43 מעלות (ראה שש"כ פרק א הערה ג ובשו"ת אג"מ או"ח ח"ד סימן עד). בשו"ת בני בנים (ח"א סימן יא) הוא יוצא כנגד הגישה שמגדירה שיעור זה על ידי קביעת מעלות מדויוקות. הוא מגן על הגישה שהייתה מקובלת לשער על ידי הכנסת היד למים ובדיקה האם היא סולדת מהמים. אחת מהטענות הבסיסיות לדבריו היא שחז"ל משערים תמיד ע"פ שיעור שלקוח מחיי היום-יום וניתן לבודקו במציאות והוא ברור לכולם. הטענה היא ששיעורי חכמים לקוחים מהווי החיים שבכל יום, ולא צריך להסתובב עם ציוד מדידה משוכלל כדי לקיים את ההלכה.

[3] יש לציין כי הרמב"ם השתמש במידת האגודל, אך הגאונים כן השתמשו בשיעור כביצה. בשיטת הרמב"ם ראה בפיהמ"ש פאה ח,ה; חלה ב,ו; שבת ח,א ועוד. בדברי הגאונים ראה בתשובת רב שרירא גאון (ספר האשכול הלכות חלה קכה,ב - מהדורת אלבק); תשובות גאוני מזרח ומערב סימן קיד; שאילתות שאילתא מח ועוד. וראה בדברי הרב נ. רבינוביץ ביד פשוטה ח"ב עמוד כב שהראה את הבעייתיות במדידת הביצים בימינו. לפי הדו"ח של מועצת הלול הביצים במגזר הערבי הם בקירוב 40 סמ"ק, ובמגזר היהודי גודלם מגיע עד 60 סמ"ק. אם כן קשה לסמוך על מדידות באקראי וסביר להניח שגודל הביצה הוא 50 סמ"ק. לגבי מדידת האגודל ראה במאמריו של רא"י גרינפלד לדוגמה: התאמת האגודל ליתר אמות המידה, תחומין מעמוד 379; גישה מדעית לקביעת שיעורי תורה, עם פרופ' נתן אביעזר, בד"ד א, מעמוד 91, ובמקומות נוספים.

[4] במסגרת שיעור זה לא נרחיב במקורות השונים בגמרות בעניין זה, אלא נעקוב אחרי השתלשלות פסיקת ההלכה בעניין. ראה את שיעורו של הרב רימון שעוסק בנקודות מקבילות לשיערנו, ומביא את הדברים עד לפסיקת ההלכה- http://www.etzion.org.il/vbm/archive/11-halak/18kazait.rtf. .

[5] החתם סופר פסק להלכה כשיטת הנוב"י (שו"ת או"ח סימן קכז).

[6] ראה בהרחבה במאמרו של מנחם פרידמן- 'מסורת שאבדה' בתוך קובץ המאמרים 'מסע אל ההלכה' מעמוד 196. חלק מהמובאות בשיעור נלמדו מהפניות שנכתבו במאמר זה. בנוגע לדיון על מידות של תורה ראה בשני הספרים המקיפים שנכתבו בנושא זה- הרב חיים פ. בניש, 'מדות ושיעורי תורה'; הרב יעקב ג. וייס, 'מידות ומשקלות של תורה'.

[7] נזכיר כי לפי שיטת הרמב"ם שיעור כביצה הוא בקירוב 50 סמ"ק. ראה את דברי הרב נ. רבינוביץ לעיל הערה 3.

[8] לגבי שיעור כזית ישנה מחלוקת בין הראשונים האם הוא חצי ביצה או שליש ביצה. לגבי עניין זה ראה את שיעורו של הרב רימון, לעיל הערה 4.