עיונים במצוות אהבת הרע

מרובות הן המצוות שבפרשת קדושים. לא בכדי נאמרה היא בהקהל, שרוב גופי תורה תלויים ואמורים בה. (תורת כהנים על תחילת הפרשה). כדרכן של מצוות בתורה, אי אפשר לאדם להיות בורר בהן ולומר; דין הבניין לי ודין לא הניין לי, זו עיקר וזו אינה עיקר, שכבר הורה רבי במשנה (אבות רפ"ב) "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"[1] בכל זאת מצינו מצווה במצוות שבפרשה, שלגביה ראה רבי עקיבא צורך להדגיש כי כלל גדול היא.

 "ואהבת לרעך כמוך  -  רבי עקיבא אומר: זה כלל "גדול בתורה". (תורת כהנים שם)

מה ביקש רבי עקיבא להביע באימרה זאת? ומה היינו חסרים אם היתה המצווה כאחת משאר מצוות ולא היתה זוכה לכתר כלליות?

ב. כלל שבעקבותיו פרטים

רבים הבינו אל נכון, שבביטוי זה בא רבי עקיבא להטעים בכתוב את שהשמיע שנים רבות קודם הלל הזקן. קביעה שנתגלגלה בזכותו של גוי שביקש להתגייר בדרך קלה. כך מספרים חכמים:

"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, זיל גמור".   (שבת לא ע"א)

שני פירושים הציע שם רש"י  -

"רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה. אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך".

לפירוש זה הרי דבריו של הלל הם סברא אנושית בסיסית, כל שחידש הוא ראיית הקב"ה כרע, שאין ראוי לעבור על דבריו. ופירוש שני מביא רש"י:

"לישנא אחרינא, חברך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצוות".

לדרך זו אין כאן אלא התייחסות למצוות שבין אדם לחבירו. חידושו של הלל: רוב המצוות שייכות לזה הסוג.

והנה בא גדול תלמידיו של הלל יונתן בן עוזיאל - ומרכיב את מאמרו של רבו על הכתוב ואהבת. שכך תירגם הוא:

"ואהבת לרעך כמוך - ותרחמי לחברך, דמן אנת סני ליה לא תעביד ליה".

את רעך שבמאמר הלל מצא בכתוב שבראן. מעתה אפשר לומר; "ואהבת..." - זו היא כל התורה כולה. ולזה נתכוון רבי עקיבא באומרו זה כלל גדול בתורה. כלל שבו תולים פרטים רבים. יקנה לו האדם את הכלל ובעקבותיו ילמד ויתוודע לכל הפרטים הכלולים בו.

ג. ההמנעות שייכת בכל

הבנת המצווה במשמעה "השלילי" - לחברך לא תעביד, יש בה לכאורה משהו מנמיך ומגמד. מאיגרא רמא של אהבה רגשית ונפשית, לעולם פרוזאי בו מסתפקים בהימנעות; אל תרע לחברך.

מסתבר שבקשת המשמעת המעשית נובעת בראש ובראשונה מן הקושי בצווי על האהבה, שכן "לא יתכן הצווי, או שלא יועיל או שלא צריך, כי האהבה ממילא היא באה מצד איזו סיבה"[2].

אף אם ניתן היה לצוות, כלום ראוי לאהוב רגשית כל אחד ואחד בשווה? והלוא טבעו של עולם וטבעו של אדם שיהיו דרגות באהבה. ואהבת צאצאים לחוד ואהבת רעים לחוד ואהבת אשה לחוד, ומי שאוהב את כולם בשווה אין זו אהבה של אמת או שמא כבר איינו יודע טיבה של אהבה.

אלא, ביקשו חכמים את מידת האהבה שראוי לנהוג בה כלפי כולם בשווה. ביקשו ומצאו: הימנע מעשות לזולת דברים השנואים עליך.

ד. קדושים  - פרושים

הבנת הדרישה שבמצווה כפרישה והימנעות, קושרת המצווה עם עיקרה של הפרשה ורבות ממצוותיה. הקריאה בתחילת הפרשה "קדושים תהיו" נדרשה על ידי חכמים בתו"כ במשמע של "פרושים תהיו "(ראה גם רש"י במקום) ואכן רוב המצוות הבאות בפרשה הן איסורים. הן בתחום שבין אדם לחברו הן בתחום שבין אדם למקום. אף מצוות הנאמרות בלשון חיוב כמו "איש אמו אביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" (יט, ג) משמען הימנעות. שכן גם יראה וגם שמירה עיקר עניינן - הימנעות ממעשים מסוימים. אף מצוות שיש בהם מן החיוב עיקרן לא בא אלא להדגיש את האיסור כמו -

"וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחהו"  (ויקרא יט, ה)

עיקרו להורות דין איסור פיגול ופסול (שם, ז-ח).

כיון שכך בא יונתן בן עוזיאל, והראה כי אף המצווה היותר חיובית שבפרשה "ואהבת..." עיקרה בא להורות הימנעות הישמרות מ... הרי כאן אזהרות איסור הנאמנות בלשון חיובית.

ה. דרשות "ואהבת" ועיקרן הימנעות

מכאן נבין לכמה דרשות חכמים שנקשרו בפסוק זה וממבט ראשון הן נראות רחוקות מאד מכוונת הכתוב.

"אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך".  (קידושין, מא, ע"א)

"אמר רב חסדא: אסור לאדם שישמש מיטתו ביום שנאמר; 'ואהבת לרעך כמוך' מאי משמע? - אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו".  (נדה יז ע"א)

"היה רבי מאיר אומר: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, עובר משום חמשה לאווין; לא תיקום ולא תיטור, לא תשנא את אחיך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך אמך"[3]. (תוספתא סוטה פ"ה הי"א)

כלומר, כל אלו הן הדרכות מה אין לעשות, והן מיוסדות על מצות ואהבת[4].

ו. אחרי הלבבות ימשכו הפעולות - שיטת ספר החינוך

בדרך קרובה לכאורה הלך בעל החינוך, אך התבוננות תגלה כי שונה היא. כך הוא אומר במצווה רמג שהיא המצווה "לאהוב כל אחד מישראל":

"לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו שנאמר; ואהבת לרעך כמוך. ואמרו רז"ל: דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי, אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויים בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא ישיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד[5]. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת".

אין המצווה מצטמצמת להימנעות מעשיית רעה, אלא שמתוך החיוב הגדול, מתוך האהבה, ימנעו אותן עבירות שבין אדם לחברו.

שאלת הציווי על דברים שבלב וברגש אינה קשה לדעת החינוך, שכן איתנה דעתו כי "ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו כרצונו, וליבו מסור בידו ואל כל אשר חפץ יטנו" (דבריו למצוה תטז), ומשיטה האדם ליבו לאהוב את רעהו, יבטיח עצמו בכך מפני עבירות שונות. נמצאת האהבה מבוא למצוות אחרות. זהו - לדעתו - הכלל הגדול.

ז. האהבה  -  תוצאות

התבוננות מדוקדקת בלשון הכתוב ומיקומה של המצווה, מוליכה לראיית האהבה כתכלית, כתוצאת המעשים והלאוין הקודמים, נתבונן בפסוקים הדנים באיסור השנאה ובמצוות האהבה (ויקרא יט, יז - יח).

   "לא תשנא את  אחיך בלבבך

   הוכח תוכיח את עמיתך

   לא תקם ולא תטר את בני עמך

   ואהבת לרעך כמוך".

שמות שונים לאותם אנשים[6]. שמא תאמר לא בא הגיוון אלא לתפארת המליצה ולייפוי הלשון, קשה לומר כך שהרי דברי הלכה כאן ויש לדקדק במינוח.

אפשר שבאה כאן התורה לרמוז ולהורות. כאשר אדם חטא לרעהו (עמיתך) עומדות בפני הנפגע שתי דרכים. אפשר לו לנתק קשריו עם הרע ולעורר שנאה בלב, ואילו התורה דורשת הוכח תוכיח ומתוך כך לא תבוא לידי שנאה. ראה את עמיתך כאחיך. מה אחיך אי אפשר לך להיפרד ממנו אף עמיתך כן.

מכאן למגעים בין שני זרים, בני עמך בלבד. אפשר וביקשת לשאול דבר מה ולא נענית, לידי שנאה אין הדברים מגיעים, שאין השנאה שרויה אלא במקום שהתרוקנה חברות ורעות לשעבר, ואילו כאן זר הוא לך. ברם, באורח טבעי קיימת נטייה לגומלין לנקמנות. מצווה התורה: לא תיקום ואף לא תיטור.

והתוצאה: אותו שהיה סתם אחד מבני עמך הופך להיות רעך, ואהבה ורעות ישררו ביניכם.

אף לדרך זו מהוה המצווה הזאת כלל גדול, אליו מוליכים פרטים רבים ומצוות רבות.

ח. האהבה לוחשת, הישמר שלא לכבותה

אפשר לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, המדקדק בכתוב יגלה כי "ואהבת" זו תחנה אחרונה, או אף פועל יוצא ממצוות מעשיות רבות הקודמות לה בפרשה והן הן הלכות אהבה.

"קדושים תהיו... איש אמו אביו תיראו... ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך... לקט קצירך לא  תלקט, וכרמך לא תעלל ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעלת שכיר לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל. לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר. לא תלך רכיל בעמך, לא תעמד על דם רעך... לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת...".  (שם א-ח)

צא ולמד: רובן ככולן של אותן מצוות - מצוות לא תעשה הן. כאומרים לו לאדם מישראל: אהבה לרע אין צורך מיוחד לטפח, זו לוחשת במעמקי הנפש הישראלית. הישמר רק שלא לכבותה, הימנע ממעשים מקלקלים המרבים שנאה ופירוד.

אמור מעתה: לא על האהבה יש לצוות. זו קיימת ועומדת ואף טבעית היא כדרך שאהבת אחים טבעית היא, הציווי הוא על שמירתה. 

ט. אהבת רע או אהבת ישראל

ההפרש בין "בני עמך" ל"רעך", בין המרובים ליחיד, מעלה את ההשערה כי ביקשה התורה להבליט את היחיד במצווה זאת. שכן הדרך לאי קיומה של המצווה היא הפיכתה ל.. אהבת ישראל כללית מופשטת. כאידיאה וודאי יש בכלליות זאת כדי לשובב את הלב ולפרנס את הרוח, אך זו מופקעת מאחיזה מעשית ממשית. המבקש לקיים המצווה חייב לשוות לנגד עיניו את ר' ישראל האחד, על חולשותיו ופגמיו. את הרע אשר לידו. ולא את כלל ישראל המנותק מפנים אנושיות עכשויות.

הרי זה עולה גם מניסוחו ההלכתי של הרמב"ם:

"מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך."  (הלכות דעות פ"ד ה"ג)

מצווה על כל אדם לאהוב כל אחד. לא אהבת הכלל כאן אלא כל יחיד ויחיד.[7] 

אפשר שאף זה בכלל הוראת הלל ותרגום יונתן; אמנם על אהבה מדברת התורה, אך היא צריכה לירד לרבדים מעשיים כדי ליתן תוכן במצווה. אהבה מופשטת ללא עשייה - אין בה ממש.

אכן הרמב"ם לא הסתפק בניסוח השלילי - לחברך לא תעביד - אלא נתן למצווה צביון מעשי חיובי.

"לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". (הלכות דעות שם)

י. האידאלים הגדולים וכבוד חבר

כבר ראינו כי שורשי מאמרו של רבי עקיבא מצויים בדברי הלל ויונתן בן עוזיאל, מה ראה רבי עקיבא להידרש לזה שוב[8]? אולי אשר אירע לתלמידיו הוא שגרם. למדנו במסכת יבמות סב ע"ב:

"אמרו: שנים אשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".

ואתה תמה, תלמידי רבי עקיבא גדולי תורה, לא נהגו כבוד זה בזה?

אפשר והשעה גרמה לכך. השעה שעת המרד הגדול של בר כוכבא ברומאים, ורבי עקיבא הוא ראש למדברים וראש העושים למען המרד. הוא הרואה בבר כוכבא התגלמות המלך המשיח. מסתבר שתחושות משיחיות מהלכות בבית מדרשו, ותלמידיו עוסקים באותן שעות בעניינים הגדולים הכללים - גאולה, משיחיות, חזון, תיקון עולם. הראויים לכך מבין התלמידים ודאי קושרים סייפא לספרא והופכים חיילים בצבאו של בר כוכבא. אפשר והם נוהגים בדרכי לוחמים קשוחים, שאף כי אחוות לוחמים אמיתית ביניהם, אין הם נוהגים קפידא בדברים של כבוד זולת.

נמצא, בין לבין, בין האידאלים הגדולים לבין חיי שיגרה של לוחמים, אבד הכבוד החברי הראוי.

ועל כך נתנו תלמידי רבי עקיבא את הדין. או אז בא רבי עקיבא ולימד: ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול. מבקשים דברים גדולים, כלליים, חובקי עולם, הא לכם - ואהבת לרעך כמוך.

יא. כלל גדול מזה

לאחר דבריו של רבי עקיבא שם בתורת כהנים, הובאה דעתו של בן עזאי בדרך הנראית כחולקת:

"ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה".

להסברו של הראב"ד לא בא בן עזאי לחלוק אלא להוסיף -

"שאילו מן הפסוק הראשון, לא למדנו אלא כמוך, הרי שנתבזה הוא או נתקלל הוא או נגזל ונחבל - יתבזה חברו עימו ויתקלל עימו וייחבל עימו, לכך נאמר: 'בדמות מי אתה מקלל? - דמות דיוקנו של מקום, זה הכלל גדול מן הראשון[9]".

ואולם, נראה יותר ההסבר המובא בקרבן העדה (למקבילה בירושלמי נדרים פ"ט ה"ד):

"זה ספר תולדות אדם - שכל בני אדם באים מאב אחד הוא כלל גדול מואהבת לרעך כמוך, דלא קאי אלא על רעך".

נראה שעקבות אותו ויכוח שבין רבי עקיבא לבן עזאי ניתן למצוא בדבריהם במסכת אבות רבי עקיבא השמיע -

"חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר; 'בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה...".  (פ"ג משנה י"ז)

בשתים עולה לדעתו חביבותם של ישראל על חביבות כלל האדם, שנקראו בנים למקום ושניתן להם כלי חמדה.

ואילו בן עזאי הורה שם בפ"ד מ"ג:

"אל תהי בז לכל אדם... שאין לך אדם שאין לו שעה".

כל אדם, משמע בין יהודי בין נכרי. צד שווה לכולם שלכל אחד שעה.

משהבין בן עזאי בדברי רבי עקיבא וקודמיו כי הכתוב ואהבת משמעותו המעשית היא על דרך השלילה - דעלך סני לחברך לא תעביד, בא הוא לבקש כתוב שירחיב הוראה זאת לגבי כלל המין האנושי[10]. ביקש ומצא "זה ספר תולדות אדם" כל אדם במשמע, ולא רק בשל היותו כמוך, אלא בשל היותו נברא בדמות א-להים. דמות שמשמעה ייחודיות. מה הקב"ה יחיד בעולמו, אף כל אחד ואחד מבני אדם יחיד הוא ואין דומה לו. ואין לך אדם שאין לו שעה מיוחדת לו.

זהו הכלל היותר גדול, ממנו נגזרים ומתחייבים פרטים רבים, אם במצוות ששייכות רק בישראל אם במצוות כלל אנושיות.