עיצוב הזכרון הקולקטיבי של סיפור יציאת מצרים מתקופת המדבר ועד ימי בית שני

  • ד"ר ברכי אליצור
לעילוי נשמת אהרן צבי בן אליהו זאב פרקש ז"ל
 
 

הזכרון הקולקטיבי ויציאת מצרים

במחצית הראשונה של המאה העשרים טבע הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס את המונח 'זכרון קולקטיבי'. האלבווקס ניסח מונח זה כתודעה של הפרט לגבי העבר ההיסטורי, כפי שעוצב על ידי החברה, הממסד או ההנהגה שאליה הוא משתייך[1]. מהגדרה זו עולה כי הזכרון הקולקטיבי מורכב משני היבטים:
  1. היבט מופשט המתייחס לידע ולדימויים על אודות האירועים שהתרחשו בעבר.
  2. היבט מוחשי המתייחס לאירועים, טקסים וימי זכרון אותם מכוננת החברה כאמצעי לטיפוח הזכרון.
סיפור יציאת מצרים הוא המאורע ההיסטורי שזכה לאזכור רב בספרות המקראית, יותר מכל מאורע אחר. יציאת מצרים נזכרת בשירה המקראית ובמזמורי תהילים, בפרשיות המצוות, בנבואה הקדומה והמאוחרת ובהיסטוריוגרפיה המקראית. אזכוריו המגוונים של סיפור יציאת מצרים בספרות המקראית, המאוחרים לתיאור ההתרחשות, הינם העדות הקדומה ביותר לעיצוב זכרון קולקטיבי בתולדות עם ישראל.
למעשה, הכתוב אינו מסתיר את כוונותיו בעיצוב הזכרון, כפי שנראה.
בנימוק למצוות הפסח נאמר:
"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַ-ה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ"      (שמות י"ב, י"ד)
בהמשך הדברים, משמש הצורך לזכור את סיפור יציאת מצרים כנימוק לציוויי הפסח והמצוות הנלוות אליו, חמץ ופדיון בכור:
"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַ-ה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"         (שם, כ"ו – כ"ז)
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: ...וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:[2] וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: ...וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַ-ה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם י"ג, ג'-ט"ז)
חז"ל, במשנה, הרחיבו במצוות זכרון סיפור יציאת מצרים וקבעו:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה"                                                 (פסחים י', ה')
במה אפוא זכה סיפור יציאת מצרים למעמד האירוע המכונן המרכזי בעיצוב התודעה ההיסטורית, דבר שלא זכו לו אירועים קוסמיים אחרים כבריאת העולם ומעמד הר סיני? מהם היסודות הקיימים באירוע זה החשובים כל כך לעיצוב הזהות הישראלית?
בדברינו הבאים ננסה להתמודד עם שאלות אלו, ולהציע חמישה שלבים של עיצוב הזכרון הקולקטיבי של סיפור יציאת מצרים, בהתאם למאפייני התקופה ואתגרי הזמן בה הוא עוצב מחדש. חמשת השלבים יסייעו לנו להכיר את היסודות היחודיים של אירוע יציאת מצרים, יסודות ההופכים אותו לסיפור בעל מסרים על תקופתיים.
 

השלב הראשון – הנחלת חוקי מוסר אנושיים

אחד המרכיבים של סיפור יציאת מצרים הוא העינוי והסבל שקדמו לו. הכתוב מתאר באריכות את שיטות הדיכוי האכזריות בה נקטו שליטי מצרים כאמצעי להכנעת נתיניהם:
"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם...: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת...: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה: ... וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן"                                  (שמואל א', י'-כ"ב)
עם היציאה ממצרים וקבלת התורה, מתחיל תהליך עיצוב זהותם האתנית והחברתית של עם ישראל. חוקי התורה מרבים לעסוק בהנחיות מוסריות המנווטות את האדם לחמלה כלפי הזר והחלש, ודאגתו לצרכיו הבסיסיים של מי שהגורל לא האיר לו פנים.
בשלב זה, מהווה סיפור יציאת מצרים הנמקה מוסרית לחובה המוטלת על כל אזרח בישראל לנהוג על פי חוקי מוסר אלו. עיצוב הזכרון של שלב זה, מפגיש את האדם מחדש עם חוויות הסבל במצרים, וקורא לו לעצב את התנהגותו מתוך זכרון סבל העבדות והעינוי.
כך, מופיע נימוק זה בדיני היחס לגר:
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"     (שמות כ"ב, כ')
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"         (שם כ"ג, ט')
"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"           
                                         (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ו)
וכן בדיני הלוואה לגר ותושב:
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים"   (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח)
ובדיני היחס לעבד המופיעים מיד אחר כך:
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ"      (שם, ל"ט-מ"ג)
כך גם בסיכום הלכות שחרור עבדים ביובל:
"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"  (שם, נ"ה)
וכן לגבי חובת מנוחת השבת לעבד:
"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת"            
                                           (דברים ה', י"ג-י"ד)
ובמצוות הענקה לעבד:
"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם"  (שם ט"ו, י"ב-ט"ו)
ולגבי החובה לשמירת זכויותיהם של גר, יתום ואלמנה:
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"
                                           (שם כ"ד, י"ז-י"ח)[3]
נראה, כי עיצוב הזכרון בשלב הראשון מתאים בעיקר לדור יוצאי מצרים. זאת, משום שמדובר בדור שחווה על בשרו את מוראות הסבל, ואשר זכרונן יגרום לרעד בגופו בשעה שישקול לנהוג כך כלפי החלשים שבסביבתו.
בספרות המקראית המאוחרת, אף שנמצא תוכחה על מעשי עושק של עשירי העם כלפי החלשים, נאומי התוכחה לא יזכירו בדבריהם את זכרון עינוי המצרים. שכן, היעדר החוויה הממשית מפחית מאפקטיביות עיצוב ההיבט המוסרי של הזכרון ההיסטורי[4].
 

השלב השני – פרדיגמה לכוחו של הא-ל

בעיונינו לפרשת וארא עמדנו על תכלית האותות והמופתים במצרים, כאמצעי לעיצוב הכרת העם במכלול כוחותיו של הא-ל. שמעם של נסי ה' חרג מעבר לגבולות הממלכה המצרית, ומלבד השפעתם על אמונת העם נשמעו הדיהם במדין, כפי שמבטא אותם יתרו, ובקרב העמים היושבים בסביבות ארץ כנען ובתוכה[5].
כאשר עם ישראל נדרש לאחר ארבעים שנה מיום יציאתו ממצרים, להתמודד עם האתגר המאיים של כיבוש הארץ מפני עמי כנען, מעוצב מחדש הזכרון ההיסטורי של סיפור יציאת מצרים. כעת, לזכרון ההיסטורי של יציאת מצרים מתווספת הדגשה על כוחו של הא-ל להדוף את האויב ולשנות את הטבע בהתאם לצרכיו של העם. עיצוב הזכרון משרת שתי מטרות: האחת, הכנסת פחד בלב העמים העתידים להכבש, והשניה, החדרת אומץ ללבות לוחמי הכיבוש.
כך מופיע בתיאור דברי העידוד שהשמיע משה בפני המרגלים:
וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם"                               (דברים א', כ"ט-ל')
ובבקשה של שלוחי משה ממלך אדום לעבור בגבולו:
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ" (במדבר כ', י"ד-י"ט)
ובעידוד העם לקראת הכיבוש:
"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם"      
                                            (דברים ז', י"ז-י"ט)
דבר זה גם מופיע בציווים לקראת מלחמות עתידיות:
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"     (שם כ', א')
בדרך השלילה, הדברים מופיעים בספר שופטים, בנאום התוכחה של איש הא-להים. שם, מוכיח הנביא את העם על שכרת ברית עם יושבי הארץ, חרף היכרותם (של בני ישראל) עם מעשי ה' בגויים:
"וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים: וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם: וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי"           (שופטים ו', ח'-י')
שלב זה של עיצוב זכרון יציאת מצרים על נפלאות מעשי ה' בגויים, התאים לתקופת ההכנות לכיבוש ובמהלכו, בהם המשיכו מופתי ה' ללוות את העם בכל מלחמותיו. אולם, בתקופת המלוכה והמעבר להנהגה טבעית, בה מלחמות ישראל מבוססות על היערכות צבאית ומאמץ אנושי, דברי עידוד המזכירים את גבורות ה' במצרים עשויים דווקא לרפות את ידי הלוחמים. זאת, משום שהלוחמים יחששו מהיעדר המרכיב הניסי במלחמותיהם. אם כן, יש צורך בעיצוב זכרון קולקטיבי חדש שיתאים לאתגרי התקופה החדשה[6].

השלב השלישי – חיזוק האמונה בגאולה העתידית

בסוף ימי בית ראשון, לאחר הגלייתה של הממלכה הצפונית והאיום על ממלכת יהודה שכעבור תקופה התממש, חל תהליך של יאוש בקרב הגולים מאפשרות של גאולה וחזרה עתידית לארץ. עדות ליאוש שאחז בעם מצוי בנבואות ישעיהו ויחזקאל המצטטים את דברי העם:
"לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵ-ה' וּמֵאֱ-לֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר"           (ישעיהו מ', כ"ז)
"וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה"                                               (יחזקאל ל"ג, י')
נביאי החורבן צריכים להתמודד עם איום כפול. מצד אחד, נביאים אלו מתמודדים עם חטאי העם ועם בשורת הגלות כעונש על חטאיו. מצד שני, עליהם למנוע מצב של טמיעת ישראל בארצות גלותם, ולשקוד על הכנתם מחדש לתהליך של גאולה ושיבה לארץ. עיצוב זכרון של עוצמת גאולת ישראל ממצרים נישא בפיהם של הנביאים, המנסים באמצעותו לעורר בעם המיואש זיק של תקווה בגאולה דומה שתתרחש בקרבם.
ישעיהו מדמה את שיבת גולי אשור לתהליך היציאה ממצרים:
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ-דֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר...  וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים: וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיהו י"א, י"א-ט"ז)[7]
בהתאם לכך, מתאר עמוס את אהבת ה' לעמו שלא השתנתה מאז ימי העלאתם ממצרים:
"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר"                                                  (עמוס ט', ז')[8]
הושע ומיכה מתארים את טיבה של הגאולה העתידית, כטיבה של גאולת מצרים:
"וְאָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד"            (הושע י"ב, י')
"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"      
                                                  (מיכה ז', ט"ו)
ירמיהו, לעומתם, מפליג בתיאור עוצמתה של גאולת ישראל העתידית, שתירש את מקומה של גאולת מצרים בעיצוב הזכרון ההיסטורי של עם ישראל:
"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם"   (ירמיהו ט"ז, י"ד-ט"ו)[9]
 

השלב הרביעי – חיזוק רעיון הבחירה

בחירת ישראל בזמן יציאת מצרים הייתה עובדה שלא ניתנת לערעור, וצוינה מפי הא-ל עצמו כהכנה למתן תורה:
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:  וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"                                   (שמות י"ט, ד'-ו')
מהי תוקפה של בחירה זו? האם מדובר בבחירה נצחית, או שמא תלויה הבחירה בקיום ברית סיני? שאלת הבחירה לא עמדה למבחן כל זמן שעם ישראל ישב בשלום בארצו, אולם הגלות ונצחון הגויים העמידו בספק את נצחיותה.
כך, בתהלים מתוארים הגויים שהגלו את עם ישראל קנטרו את העם וחזקו בקרבם את הספק:
"הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ:... עָזְרֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ-לֹהֵיהֶם" (תהלים ע"ט, ד'-י')
וכן בתפילת דניאל:
"וְעַתָּה אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ: ה' כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ"
                                          (דניאל ט', ט"ו-ט"ז)
הקשר שבין גאולת ישראל ממצרים ובחירתם מודגש בפסוקים רבים בתורה[10], אולם בספרות המקראית המאוחרת יותר הודגש המימד הנצחי של בחירה זו שתקף גם בתקופות גלות והסתר פנים. סיפור יציאת מצרים בנבואת בית שני ובספרות המזמורית המאוחרת מעצב את זכרון יציאת מצרים עם רעיון הבחירה הנצחית, כפי שנראה.
הנביא חגי, המנסה לשקם את רפיסות העם לנוכח מראה המקדש השני, מכריז שתוקפה של ברית מצרים כולל את דור שבי ציון:
"וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת: אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ"
                                                  (חגי ב', ד'-ה')
אחדים ממזמורי תהילים מזכירים את סיפור יציאת מצרים[11], ואופן תיאור השתלשלות האירועים משתנה ממזמור למזמור בהתאם למגמתו ולמסריו. מעניין להשוות בין שניים ממזמורים אלו, אשר אחד מהם, מזמור עח, מתוארך לימי בית ראשון[12] והשני, מזמור קה, מתוארך לימי גלות בבל או שיבת ציון[13]. במזמור עח משולב סיפור יציאת מצרים בתיאור מריו של העם חרף המופתים שנעשו עמו, ואת גמול הא-ל על חטאי העם, ואילו במזמור קה ישנה התעלמות מוחלטת מחטאי העם. בפרק זה ישנו עיסוק בלעדי בחסד הא-לוהי, בברית האבות ובהדגשת התוקף הנצחי של ההבטחה לירושת הארץ העוטף את סיפור חסדי ה' במצרים[14]:
"זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם... וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: ... וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָ-הּ" (תהלים ק"ח, ה'-מ"ה)
מוטיב הבחירה ותוקפה מאפיין את אזכורי האירוע גם במזמורים קי"ד וקל"ה:
ְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (תהלים קי"ד, א'-ב')
"שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה: שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו: שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן: וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר"                           (תהלים קל"ה, ח'-י"ג)
 

השלב החמישי – עמעום זכרון גאולת מצרים

בספרי עזרא ונחמיה, ובעיקר בספר דברי הימים, יציאת מצרים כמעט שאיננה נזכרת. זאת, גם במקומות שהיה מצופה שהיא תזכר.
שירת דוד לאחר העלאות ארון ה' מתוארת בספר דברי הימים. השירה המיוחסת לדוד מקבילה למזמור קה בתהילים, אולם הכתוב פוסח על כל החלק המתאר את סיפור יציאת מצרים (פסוקים ט"ז – מ"ה), ובמקומו ממשיך במזמור צו.
כמו כן, בתיאור נבואת נתן לדוד משמיט מחבר דברי הימים את אזכור המקום ממנו העלה ה' את ישראל, כפי שניתן לראות מההשוואה הבאה:
שמואל ב' ז', ה'-ו'
"לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"
דברי הימים א' י"ז, ד'-ה'
"לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל דָּוִיד עַבְדִּי כֹּה אָמַר ה' לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת לָשָׁבֶת: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן"
 
בהתאם לכך, התיארוך הנלווה לתהליך בניית המקדש מימי שלמה מושמט מהתיאור בדברי הימים:
מלכים א', ו', א'
"וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַ-ה' "
דברי הימים ב' ג', א'-ב'
"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי: וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ"
 
ובדבריו ותפילתו של שלמה בחנוכת הבית בדברי הימים, הושמטו אזכורי יציאת מצרים:
מלכים א' י"ח, כ'
"וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
דברי הימים ב' ו', י'-י"א
"וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקוּם תַּחַת דָּוִיד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וָאָשִׂים שָׁם אֶת הָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
 
שם ח', מ"ט-נ"א
"וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל"
שם ל"ט
"וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנֹּתֵיהֶם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ" 
שם, נ"ב-נ"ג
"לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: כִּי אַתָה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲ-דֹנָי ה' "
שם מ'
"עַתָּה אֱ-לֹהַי יִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ פְּתֻחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה"
       
 
ההתעלמות מיציאת מצרים בספר דברי הימים הוסברה בכמה אופנים[15], ואין כאן מקומם. בכל אופן, אנו נסביר התעלמות זו כנובעת ממצבם הרגיש של שבי ציון, והרצון להפיח בהם תקווה ואופטימיות כלפי העתיד. יציאת מצרים היתה אירוע חד פעמי של נס חסר תקדים, בו עם משועבד מקבל סיוע א-לוהי ההופך אותו מנרדף לרודף. ההכרה ב-ה' היתה המטרה המרכזית של נסי יציאת מצרים, ויד ה' הורגשה בכל שלבי היציאה.
היבט הנס המאפיין את יציאת מצרים עשוי היה להגביר בדור שבי ציון דווקא את הרפיון וחוסר האמונה בגאולה כפי שהובטחה על ידי הנביאים. זאת, כיוון שניסי שיבת ציון אינם ניסים גלויים. למעשה, ההיפך הוא הנכון - הם שונים מאוד מהתיאור עליהם כמי שעוצמתם תשכיח את רישומו של נס יציאת מצרים. ההתעלמות מסיפור יציאת מצרים נועדה להקהות את הציפייה לנס על טבעי, ולהגביר את האמונה בתהליך השיבה כמימוש הבטחת ה' בפי הנביאים וכהתגשמות הגאולה.
 

**

המרכיבים היחודיים של סיפור יציאת מצרים כוללים יסודות מרכזיים של האמונה היהודית הקשורים להנהגת ה', לגמול הא-לוהי, לבחירה הא-לוהית בעם ישראל ולקיום הברית לדורות. יסודות אלו דרשו חיזוק בהשתנות העיתים, ובעיקר בתקופות של שפל ואי וודאות. נביאי העם ומנהיגיו ניצלו את החותם שהטביע אירוע יציאת מצרים במי שחווה אותו ובמי ששמעו הגיע לאזניו, ועצבו אותו בכל דור מחדש בהתאם למרכיבים שדרשו אימות מחודש והוכחה בנצחיותם. עוצמתו של האירוע והציפייה להתממשותו המחודשת בדור של גלות, אלץ את מנהיגי העם לעמעם את זהרו, ולכוון את המצפים לו להסתפק בגאולה הטבעית שמתרחשת לנגד עיניו:
"כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד', י')
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר ברכי אליצור, תשע"ג
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]     אמנם זכות ראשונים על שימוש במונח זה מיוחסת להוגו ואן הופמנסטאל בשנת 1902, אך האלבווקס הוא שהצביע על המשמעות הסוציולוגית והחברתית של התהליך.
[2]     קיימת מחלוקת פרשנית הנוגעת למעמדה התחבירי של הפסוקית "בעבור זה עשה ה' לי": יש המפרשים אותה כפסוקית סיבה, ואז משמעות הציווי "והגדת" היא הכרת הטוב, כלומר סיפור נפלאות ה' הוא בגלל הנסים שעשה ה' לי (המילה "זה" מכוונת לניסי ה'). מנגד, יש המפרשים אותה כפסוקית תכלית, כלומר נסי ה' במצרים נעשו בעבור קיום המצוות (המילה "זה" מכוונת למצוות המפרסמות את ניסי ה'). על כל פנים, משתי אפשרויות הפירוש עולה המטרה של זכרון נסי ה' במצרים. להרחבה עיינו: שלמה ויסבליט, "יציאת מצרים כאב טיפוס לגאולה העתידית וכמושא הזדהות לאומית", מורשתנו י"ד (תש"ס) עמ' 109 – 117.
[3]     וכן הנימוק למתנות עניים בדברים כ"ד, כ"ב.
[4]     יציאת מצרים אמנם כן נזכרת בכמה מדברי התוכחה, אולם לא מנקודת המבט של העינוי ולא מההיבט של התוכחה המוסרית, אלא יותר כביטוי לכפיות הטובה כלפי ה' שהוציא אותם ממצרים למען יעוד מסוים, והם בגדו ביעוד זה. תוכחת העושק הנרחבת ביותר מצויה בנבואת עמוס, המזכיר את יציאת מצרים, אולם לא מההבט של התוכחה המוסרית על עושק.
[5]     ראו דברי בלק: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ה'), ברכת בלעם: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ" (במדבר כ"ד, ח'), דברי רחב: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (יהושע ב', י'), דברי הגבעונים: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם" (יהושע ט', ט') וכן דברי הפלישתים בקרב אבן העזר: "אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (שמואל א' ד', ח').
[6]     יש לציין שישנו מרכיב אחד של אזכור יציאת מצרים, הממשיך לכל אורך תקופת בית ראשון ואינו נובע משלב כזה או אחר בהתפתחות האומה, אלא מוצב כאמצעי הנמקה או תוכחה לאיסור עבודה זרה. באזכורים אלו מוזכר סיפור יציאת מצרים כיסוד מרכזי לאמונה בה' השולל כל אפשרות של עבודה לאל אחר. כאן, לעניות דעתי, אין מדובר בעיצוב זכרון אלא בקביעה תיאולוגית המוכחת מאירוע היסטורי. ראו לדוגמא: דברים ח', י"ד; שם י"ג, ו'; שופטים ב', י"ב; מלכים ב' י"ז, ז' ועוד רבים.
[7]     וכן שם נ"ב, ד' -ז'.
[8]     פסוק זה נתון במחלוקת פרשנית עתיקת יומין, המתמקד בשאלה האם הכינוי כושי לבני ישראל הוא כינוי מחמיא או כינוי של גנאי. אני הלכתי בשיטתו של המלבי"ם, הרואה בו כינוי של חיבה: "הלוא כבני כושיים. אחר שנבא פורעניות, סיים את ספרו בדברי תנחומין, אומר אתם מיוחדים לי כבני כושיים שהם מצוינים ונכרים תמיד ומיוחדים לאבותיהם ע"י שחרות עורם, שהגם שיגלו ויתערבו בין עמים אחרים בל יתערבו עמהם, כן אתם הגם שתגלו ותתערבו בין העמים תמיד תהיו נכרים כי אתם לי, כי אתם בני ישראל, וכל רואיהם יכירום כי הם בני אל חי, ומביא ראיה לזה הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים שהגם שהייתם במצרים ימים רבים, גולים ומשועבדים, בכל זאת לא התערבתם עם המצריים והעליתי את ישראל מופרד וניכר בשמו וביחוסו" (מלבי"ם שם).
[9]     וכן שם, כ"ג, ז'-ח'.
[10]   ראו: דברים ד', ל"ז-ל"ח; דברים ז', ז'-ח'; במדבר ט"ו, מ"א; שמואל ב' ז', כ"ג-כ"ד (שם כבר מופיעה הדגשה על הבחירה הנצחית); מלכים א' ח', נ"א-נ"ג.
[11]   התייחסות מפורשת לסיפור השיעבוד והיציאה ממצרים מצויה במזמורים עח, קה, קו וקיד.
[12]   עיינו: גרשון ברין, תהילים ב, עולם התנ"ך, תל אביב 1995, עמ' 32.
[13]   עיינו: יאיר הופמן, תהילים ב, עולם התנ"ך, תל אביב 1995, עמ' 129.
[14]   להרחבה עיינו:A. Berlin, "Interpreting Torah Traditions in Psalm 105", Jewish Biblical Interpretation and Culture Exchange (2008) pp.20 -36.
[15]   עיינו: שרה יפת, "היבטים אחדים של הגדרת הזהות בימי בית שני : מסורת יציאת מצרים ותפיסת הבחירה", מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל ב (תשנב), עמ' 37-61