עיקר וטפל

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 44 – עיקר וטפל
 

א. פתיחה

במסגרת עיוננו בדיני קדימה בברכות הפת ובברכות הפירות, עסקנו בדינו של אדם העומד לאכול מכמה מיני פת או מיני פירות. בשיעור זה נעסוק בדין הברכה במקרה של אדם האוכל מאכלים שונים בעלי ברכות שונות, כאשר אחד מהם טפל לחברו. הדיון יסתעף גם לדין הברכה על מאכלים שונים הנאכלים במסגרת אותה סעודה.

ב. הביאו לפניו מליח בתחילה ופת עמו

שנינו במשנה ברכות:
ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון
ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון
ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת
ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה:
משנה ברכות ו משנה ה
משנה זו נשנית במסגרת חטיבת הברכות על הסעודה, ואחד המאפיינים של סעודה הוא ריבוי המנות וריבוי האוכלים.[1] המשנה מתארת סעודה שבה יש מספר מנות, והיא קובעת שהברכה על המנה הראשונה "לפני המזון" פוטרת את ברכת אותו מאכל/משקה המוגש במסגרת המנה האחרונה – "לאחר המזון". עוד עולה מהמשנה, שבעוד שהרכב המנות לפני המזון ולאחריו אינו כולל פת אלא יין ופרפרת, הרי שהרכב המנה העיקרית – "המזון", כולל פת ופרפרת. הרכב שונה זה של "המזון" הוא מובן, משום שפת נאכלת לשובע ולכן מקומה במסגרת "המזון", בעוד שהמנות שלפני המזון ולאחריו נועדו לעורר תיאבון או ליהנות את החך. המשנה קובעת שדי לברך ברכה אחת על כל המוגש במסגרת "המזון", וקובעת שברכת הפת פוטרת את הפרפרת, אך ברכת הפרפרת לא פוטרת את ברכת הפת.
בהמשך הפרק יש משנה נוספת העוסקת בדין ברכה על פת ומאכל נוסף:
הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו
זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:
משנה ברכות ו משנה ז
המשנה מתארת הבאת מליח ופת עמו לפני האוׁכֵל, ובאופן מפתיע המשנה מתארת את הפת כטפלה למליח, בניגוד מוחלט למשנה ה' שתיארה את הפרפרת כטפילה לפת. סוגית הבבלי תהתה באשר להיתכנות של מצב שכזה, ושאלה:
ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה?
בבלי ברכות מד, א
נראה, שהמפתח להבנת המשנה טמון בנתון שהמשנה ציינה שהמליח והפת הובאו לפניו "בתחלה", דהיינו, במסגרת המנה "לפני המזון". ההיתכנות של פת הטפלה למליח הוא רק כאשר מדובר במנה הנאכלת שלא במסגרת "המזון". בכך גם מוסבר הפער בין שתי המשניות. בעוד שמשנה ה' מתארת הבאת פת ופרפרת במסגרת "המזון", משנה ז' מתארת הבאת מליח ופת במסגרת "לפני המזון". כאמור לעיל, מנה זו לא נאכלת על מנת להשביע את רעבונו של הסועד, ולכן המשנה רואה במליח את העיקר. הפת מובאת, ככל הנראה, בכדי להפיג את הטעם המלוח של המליח, ולכן היא טפילה למליח. גם מהתוספתא המקבילה עולה שהדיון התנאי אודות מליח ופת הוא במסגרת המנות שלפני המזון ולאחריו:
מליח ופרוסה מברך על המליח ופוטר את הפרוסה
ר' חנינה בן גמליאל או' מליח הבא בתחילה לפני המזון ופת הבאה עם המליח לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה
תוספתא ברכות ד הלכה יד
רבי חנינא בן גמליאל מתאר הבאת מליח יחד עם פת הן "לפני המזון" והן "לאחר המזון". בעוד שתנא קמא דן בשאלה על מה מברכים – על המליח או על הפת, רבי חנינא עוסק בשאלה אחרת, והיא האם ברכת המליח והפת נכללות במסגרת הברכות על "המזון". הוא קובע שהיות והמליח והפת הובאו במסגרת המנות שלפני המזון ולאחריו, הם אינם נכללים בברכה על "המזון" וטעונים "ברכה לפניה ולאחריה". בדבריו מודגש שהדיון על מליח ופת הוא במסגרת הבאתם שלא במסגרת "המזון", ונראה שזהו הרקע גם לדיון אודות הקביעה שהמליח הוא עיקר והפת טפלה לו.
סבורני, שיש להבין באופן דומה את תירוץ הבבלי לתמיהתו האם ייתכן מקרה בו מליח עיקר ופת טפלה:
אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גנוסר שנו.
בבלי שם
רש"י מסביר: "פירות גנוסר - פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת" (רש"י שם). מדברי רש"י נראה שמליח לא יכול לשמש לעולם כעיקר כאשר הוא נאכל עם פת, אך פרות גנוסר, שהם חשובים יותר מפת, יכולים לשמש כעיקר. מדברי תלמידי רבנו יונה מתבאר כיצד הסבר זה מכלכל את לשון המשנה שדנה במקרה של מליח ופת:
באוכלי פירות גינוסר שנינו. פי' פירות גינוסר הם מתוקים ביותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק להם ואוכלים אותם עם הפת ונמצא שהפת טפיל' אל הפירות ולפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת
תלמידי רבנו יונה על הרי"ף ברכות לב, א
לעומתם, התוספות מסבירים שמדובר באדם שאכל פירות גנוסר, ומרוב מתיקותם, לבו נחלש, ולכן לאחר אכילת הפירות הוא אכל מליח בכדי להשיב את לבו, ויחד עם המליח הוא אכל פת בכדי להפיג את המליחות. הסבר דומה עולה בדברי הרמב"ם:
ואין דברי משנה זו אלא בשומרי גנות שאוכלין הפירות רבות הנופת, ולכן משתמשים בציר כדי להסיר אותם העודפים הדביקים המתקבצים במעיהם, ואינם יכולים לאכול ציר לבדו אלא אוכלים אותו עם הפת, ואין המטרה אכילת הפת, ולפיכך נעשית כאן הפת טפילה והמליח עיקר.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ו משנה ז
וכך נרמז גם במשנה תורה:
כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת, הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפלה לו וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם ברכות ג, ז
כפי שפרשני הרמב"ם ציינו, מסתבר שהפתיח של דברי הרמב"ם, "הרי שצריך לאכול דג מלוח", רומז לדברי הסוגיה אודות "פרות גנוסר". הרמב"ם הביא את לשון המשנה המתארת מליח ופת, והשמיט את דברי הסוגיה על "פרות גנוסר", משום שאלו צוינו רק בכדי להסביר את הרקע הריאלי כיצד מליח הופך להיות עיקר. ברם, הפת לא נאכלת יחד עם הפרות אלא יחד עם המליח, ולכן הדיון ההלכתי הצרוף מוגבל לתיאור היחס בין המליח לבין הפת. לכן, הרמב"ם הגביל את דבריו לעצם הדין והסתפק ברמיזה לכך שישנו רקע ריאלי לאכילת המליח כעיקר.
בפשטות, דברי הסוגיה עולים בקנה אחד עם מה שכתבנו לעיל שהרקע להבנת הסוגיה טמון בכך שמדובר "בתחלה". שכן, הסוגיה ממשיכה ועוסקת בטיבם של "פרות גנוסר", תוך שהיא מציינת שהם אינם משביעים:
אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר, כי הוינן בי מאה - מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה, וכי הוינן בי עשרה - מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי ואכיל להו ומשתבע דלא טעים זיונא.
 זיונא סלקא דעתך? אלא אימא: מזונא.
בבלי ברכות מד, א
הסוגיה מתארת את רבי יוחנן כמי שאכל כמות אדירה של פרות גנוסר, ועדיין לא שבע. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי המשנה שמדובר "בתחלה". שכן, אכילת פרות גנוסר דומה לאכילה "בתחלה", שאף היא לא נאכלת לשובע. ההיתכנות של פת המשמשת כטפלה הוא כאשר היא נאכלת שלא לשובע, ונגררת אחרי אכילת פירות או מליח הנאכלות "לפני המזון".
ועדיין, הדברים התמיהו את הראב"ד, ולכן הוא הגביל את הסוגיה למקרה בו המליח הובא לפניו ללא הפת:
וגדולי המפרשים כתבו שאין הדברים אמורים אלא בשהביאו המליח תחלה אבל כל שהפת בא עמו ביחד אפי' פת באה לתשמיש דבר אחר הפת עיקר ועליו מברכין וכן כל דבר שאין דרכו ליאכל אלא בפת אף על פי שאינו אוכל לכונת הפת מברך עליו והוא שאמ' בראש הפרק דקא אכיל ליה על ידי פת
בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף מד עמוד א
לדעת הראב"ד, פת תמיד מוגדרת כעיקר, אף כאשר כוונת האוכל היא לאכלה אגב מאכל אחר. ההלכה מכירה בפת כמרכז האכילה, ולכן הראב"ד מצמצם את דין המשנה למקרה שהפת לא הובאה יחד עם המליח. ייתכן, והראב"ד מצא סימוכין לכך בלשון המשנה עצמה, תוך שהוא מפרש את לשון המשנה באופן הבא – "הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו" – הביאו לפניו תחילה מליח לבדו, ואז הביאו לפניו פת. רק במקרה כזה, שכבר בירך על המליח והפת נאכלת בכדי להפיג את מליחותה, אין לברך על הפת. ברם, בכל מקרה, בו פת מובאת, יש לברך עליה, אף אם היא טפלה למאכל עמו היא הובאה. באופן מסוים, דברי הראב"ד קרובים לשיטת רש"י שהובאה לעיל, שקבע שפת לא תהיה טפלה לעולם למליח אלא ל"פרות גנוסר" בלבד. הדברים נאים למי שאמרם, ברם נציין שלעניות דעתנו, פשטות לשון המשנה הוא שהמליח והפת הובאו יחד, ואילו הביטוי "בתחילה" מתפרש שהם הובאו במסגרת "לפני המזון".
אף התלמוד הירושלמי ראה  במקרה של המשנה מקרה נדיר:
רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן מתנייתא עד שלא למדו סעודת מלכים ובמקום שעושין את המליח עיקר. אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר לא בדא.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ו הלכה ז
בדומה לבבלי, אף הירושלמי מתקשה בהבנת מקרה בו הביאו לפניו מליח ופת, והמליח הוא העיקר.  ככל הנראה, המציאות הריאלית במקום מושבם של האמוראים בשני התלמודים הוא שהפת נאכלה כעיקר.  אלא שהתלמודים שונים זה מזה בדרך הסברם למשנה. כאמור, הבבלי ציין שמדובר במקרה מיוחד בו אכל פרות גנוסר. לעומת זאת, הירושלמי מציין שיש במשנה זו הד למנהגי סעודה קדומים, קודם שלמדו "סעודת מלכים". באותם ימים, ככל הנראה שעה שהמצב הכלכלי היה רעוע, הרבו באכילת מליח, ובמסגרת מעין זו, ניתן לומר על המליח שהוא עיקר. יש צליל דומה לדברי הירושלמי במסופר בבבלי קידושין, אודות הסעודה שינאי המלך ערך, שעה ששב ממסעות כיבושיו להרחבת גבולות הממלכה החשמונאית:
דתניא: מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל.
אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. 
בבלי קידושין סו, א
בסיפור בבבלי קידושין, אכילת המלוחים מתוארת כזכר לאבותינו בשעה שבנו את בית המקדש, וככל הנראה מצבם הכלכלי היה בכי רע, ולכן אכלו מלוחים. לדברי הירושלמי, בחברה עניה מעין זו, ייתכן והמליח יהיה עיקר. ברם, במסגרת מנהגי הסעודה המוכרים לחכמי המשנה שחיו בארץ ישראל תחת שלטון רומי, המכונים על ידי הירושלמי "סעודת מלכים", לא היתה מוכרת להם האפשרות של אכילת מליח כעיקר.
סיכומו של דבר, מסוגיות שני התלמודים עולה שבמסגרת סעודה שגרתית, הם לא הכירו אפשרות ריאלית שהפת תהיה טפלה לאכילת מליח, ולכן האם ביארו את המשנה במקרה מיוחד.

ג. יסוד הדין

לאחר שעמדנו על פרשנות המקרה, נעבור לדיון ביסוד הכלל המובא במשנה:
זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:
משנה ברכות ו, ז
באשר ליסוד דין זה, סבי מו"ר הגרי"ד זצ"ל, שלל מסברה הסבר המסביר שאף הטפל חייב בברכת עצמו, אלא שברכת העיקר פוטרתו. הרב זצ"ל טען שלא יעלה על הדעת שברכת העיקר תפטור את הטפל במקרה שברכת שניהם אינה שווה. כגון, במקרה בו ברכת העיקר הוא ברכת "בורא פרי העץ", לא יעלה על הדעת שהיא תפטור טפל שברכתו שונה. לכן הרב אימץ את הסברו של בעל תרומת הדשן שכתב:
היינו טעמא, דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה, אם באין הן לטפילה.
תרומת הדשן סימן לא[2]
בהסבר יסוד זה, נזדקק לעוד מקום בו מופיע במשנה המונח "טפל":
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו
את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו את המת במטה חייב
משנה שבת י משנה ה
לכל מעיין במשנה זו ברור שאנחנו לא רואים את המוציא אוכלין בכלי כמי שהוציא גם את האוכל וגם את הכלי, אלא שהיות והכלי הוא בית הקיבול המחזיק את האוכל, הרי שנאמר שאדם זה הוציא אוכל בלבד. בדוגמא מהמציאות המסחרית של ימינו – אנחנו מתארים אדם הקונה בקבוק שמן כמי שקנה שמן, ולא נאמר שהוא קנה שמן ובקבוק.[3] באופן דומה, נאמר שהאוכל עיקר וטפל, ייחשב על ידנו כמי שאוכל את העיקר, ואילו הטפל נספח אל העיקר, ואיבד את זהותו העצמית. בלשון אחרת, עיקר החידוש אינו בהלכות ברכות אלא בזהות החפצים, ובקביעה שאין לפנינו שני מאכלים אלא מאכל אחד הנאכל ובצידו מאכל השני המתבטל אליו.[4] דוגמא לדבר הוא אדם האוכל שניצל עם קטשופ, שנגדירו כאוכל שניצל ולא נגדירו כמי שאוכל שניצל וקטשופ. לכן, נקבעה ההלכה שיש לברך רק על העיקר ולא על הטפל.
בעל תרומת הדשן אף הציע מכוח הסבר זה לחדש חידוש הלכתי במקרה שבו האדם אוכל מהטפל לפני שהוא אוכל מהעיקר:
שאלה: מי שרוצה לשתות יין בשחרית או בצהרים לאחר השינה, וקשה לו לשתות אליבא דריקנא, ומביאין לו מאכל מתובל או חריף, וכה"ג שהוא ממתיק השתייה, צריך לברך על אותו מאכל או לאו?
תשובה: דהך מילתא לכאורה דמי ממש, להא דאמרינן פ' כיצד מברכין /ברכות מא ע"א/: מברך על הצנון ופוטר את הזית. ופרש"י התם, דצנון הוא עיקר אכילתו, ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון, ולכך פוטרו. כדתנן התם: כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, והכי מפרש ליה התם בגמרא, ואיתא התם באשירי בההיא פירקא, בענין דברים הבאים בתוך הסעודה, דהך מילתא דצנון וזית לא איירי שאוכלים ביחד, אלא אפי' בזה אחר זה. וא"כ היינו ממש כעין שאילתינו, דכיון דמאכל אינו בא אלא רק להמתיק השתייה /השתיה/, מברך על השתייה, ופוטר את המאכל,
ויש לחלק דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו, ובזה נפטר הטפל. אבל בנ"ד הטפל נאכל קודם; ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע, וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק מתשובת א"ז, אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות, כדי למתק השתייה, אינו מברך עליהן בפה"ע, כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן, אלא מברך עליהן שהכל, הואיל והן באין רק למתק השתייה עכ"ל. מהכא משמע, דבנ"ד נמי, מברך על המאכל שהכל, אפילו אם ברכתו בענין אחר, אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה, שהיא עיקר, וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית, כמו שחלקתי.
אבל אין נראה לחלק, משום דגבי צנון וזית תרוייהו מידי אכילה נינהו, ואתיא ברכת אכילה העיקר, ופוטר ברכת אכילה הטפל, אבל לא אמרינן דתיתי ברכת שתייה, אפילו שהוא עיקר, לפטור ברכת אכילה אפי' אם האכילה טפילה לשתייה, דהא פריך תלמודא: א"ה יין נמי נפטרי פת? ולא מחלקינן הכי. ואין לומר דודאי אכילה פוטר שתייה, אבל לא שתייה אכילה, דמ"ש? דנהי נמי דקי"ל שתייה בכלל אכילה, ולא אכילה בכלל שתייה, כדאיתא פ"ג דשבועות /דף כב ע"ב/, מ"מ לענין נ"ד, אין לחלק הכי, דהא קמן, דברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל, אף על פי שאין הברכות שוות כלל. אע"כ היינו טעמא, דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה, אם באין הן לטפילה.
תרומת הדשן סימן לא
בעל תרומת הדשן קובע שאף במקרה שאוכל את הטפל לפני אכילת העיקר, לא יברך עליו את ברכתו הראויה לו, משום שהוא מוגדר כ"טפל", והלכה פסוקה היא  ש"לא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה, אם באין הן לטפילה". עם זאת, הוא קובע שיש לברך עליו ברכת שהכל. הבית יוסף סימן ריב, חולק עליו וסובר שיש לברך במקרה כזה את ברכתו הקבועה, כיון שהוא אוכל את הטפל קודם שברך על העיקר. הרמ"א בדרכי משה מבאר את שיטת תרומת הדשן:
ואני תמה על דבריו אלו כי למה לא תשתנה ברכתו מאחר שהוא טפל לדבר אחר ואין עיקר ההנאה מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה לו אלא שצריך לברך שלא יהנה מן העולם בלא ברכה וכשמברך עליו שהכל הרי בירך
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן ריב
יסוד הדברים הוא שאין לברך על טפל את ברכת הפירות/דגן, משום שהוא נטפל לעיקר ואיבד את זהותו. ברם, היות והאוכל את הטפל נהנה מהעולם הזה, הרי שעליו לברך ברכת שהכל, שהיא ברכה המתירה את הנאת הגברא.
בעלי התוספות, שאלו על דברי הסוגיה שמדובר בפרות גנוסר:
וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו
וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד
א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות.
תוספות מסכת ברכות דף מד עמוד א
התוספות מציינים שתי מגבלות לדין "עיקר וטפל". בתירוצם הראשון הם מגבילים את הדין למקרה שהעיקר והטפל נאכלו יחד. בתירוצם השני הם מגבילים את הדין למקרה שבו בשעה שהעיקר נאכל, כבר היתה דעת האוכל לאכול את הטפל. נראה שניתן לאמץ שתי מגבלות אלו, אף להסבר תרומת הדשן. זאת משום, שאנו פוטרים את הטפל בתנאי שאנחנו מגדירים את היחס בין שני מאכלים כיחס של עיקר וטפל. לאור הגדרה זו נציע, שהמגבלות שהתוספות מציינים, מושרשים בשאלה האם מתקיים במצבים אלו מצב של "עיקר וטפל", ואין צורך לראות מגבלות אלו כמבטאות שיטה שברכת העיקר חלה על הטפל.[5]

ד. להמשך הדרך

עסקנו בשיעור זה בדין עיקר וטפל, כאשר אדם אוכל שני מאכלים יחד, והאחד טפל לחבירו. בעז"ה נמשיך ונלבן נושא זה בבירור של שני נושאים:
  1. עיקר וטפל בתערובת – בסוגיות הגמרא עולה מצב נוסף של עיקר וטפל והוא מאכל שהוכן מכמה מרכיבים שברכתם שונה, והסוגיה קובעת שברכת המאכל נקבעת לפי העיקר.
  2. דין הברכה על דברים הבאים בסעודה מחמת הסעודה, וזיקתו לעיקר וטפל.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] ראה: שיעור 2.
[2] ראה: רשימות שיעורים לברכות, עמ' תעא.
[3] מאז חקיקת חוק הפקדון על בקבוקים, הרי שהקונה בקבוק יין משלם פקדון עבור הבקבוק, וניתן לתארו כמי שקונה יין ובקבוק. ברם, האמת היא שהצגת התשלום כפקדון מקיימת את דברינו, שכן הצרכן קונה את היין בלבד, ואילו הפקדון נגבה ממנו כדי לעודדו למחזר את הבקבוק, ויוחזר לו בשעת הבאת הבקבוק למרכז המחזור.
[4] הסבר זה דומה להסבר ההיתר לצאת בשבת עם בגדים שאינן נחשבים כמשוי, משום שהם טפלים לגופו של האדם.
[5] כפי שהסביר ידידי הרב אלי ליפשיץ, בספרו תורת אמך, ב, עמ' 206.