דילוג לתוכן העיקרי

עיקר וטפל בברכות

קובץ טקסט

*

"זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".   (ברכות מד ע"א)[1]

שתי הבנות ב'עיקר וטפל'

בשיעור זה נעסוק בשאלה אותה נשאל הרב משה פיינשטיין זצ"ל, לגבי מקרה שבו העיקר אינו זוקק ברכה אחרונה ואילו הטפל כן. לאור תשובתו ננסה להבין את יסודות דיני עיקר וטפל בברכות. וכך לשון תשובתו:

"והנה בדבר אכל מליח פחות מכזית ופת אחר זה לטפל כזית אם יברך אחריו ברכת המזון או רק בורא נפשות. ולא ביארת טעם הספק, אבל הוא משום דנהי שהפת טפל שיש לו ליפטר גם בברכה אחרונה, דהמליח העיקר... אפשר שהוא רק כשאיכא חיוב ברכה לאחריה גם מצד העיקר, אבל כיון דלא אכל כזית מהעיקר ואין צריך מצד העיקר לברכה שאחריה שנמצא שלא יהיה מצד דין דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה שום ברכה כלל, אולי ליכא בכלל זה מאחר שנאמר בהכלל לשון 'ופוטר את הטפילה', שלשון זה משמע דגם על הטפלה איכא חיוב ברכה רק שנפטר בברכה דברך על העיקר, דהא לא נאמר 'מברך על העיקר ואין צריך לברך על הטפל', דהיה משמע דעל הטפל אין צריך לברך כלל, שלכן כיון שכל העיקר אין צריך לברך אחריו משום שהוא פחות מכשיעור צריך לברך על הטפל שאכל ממנו כשיעור הברכה שלו, דכיון שהוא פת הוא ברכת המזון. ומה שכתבת להצד שלא יברך ברכת המזון דעל כל פנים יברך בורא נפשות רבות הוא סברה בעלמא דשייך הטפל על כל פנים להצטרף להעיקר כשיעור".  (שו"ת אגרות משה, או"ח חלק ד סימן מב)

הרב פיינשטיין מסתפק בין שתי הבנות בדין עיקר וטפל:

א. ברכה על העיקר פוטרת גם את המאכל הטפל. ניתן להמשיל זאת לאדם המשלם עבור חפץ ובכך נפטר מתשלום עבור העטיפה, שהיא דבר עצמאי אך טפל. לפי זה כאשר אין ברכה על העיקר יש לברך את ברכת הטפל.

ב. העיקר והטפל מצטרפים למעין תערובת אחת הנושאת את זהות העיקר. לפי זה גם כאשר אין לעיקר שיעור מצד עצמו יש לברך את ברכת העיקר (אם לעיקר והטפל יחדיו יש כשיעור ברכה אחרונה).

האם הטפל חייב בברכה?

לשתי הבנות אלו יש הנחה משותפת אחת - גם המאכל הטפל זוקק ברכה, והשאלה היא רק כיצד הוא נפטר. הנחה זו מסתברת, ואף מדויקת מלשון המשנה. ניתן אף להוכיחה מהתוספות (מד ע"א, ד"ה באוכלי), אשר בתירוצו השני שם קובע, שאם בשעת ברכה ראשונה על העיקר לא היה הטפל לפני המברך יש לחזור ולברך עליו. כלומר, הברכה הנאמרת על העיקר צריכה להתייחס אל הטפל[2]. אולם, הדבר טעון עיון נוסף. דהנה נאמר בגמרא:

"הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם".  (ברכות מא ע"ב)

התוספות (בד"ה הלכתא) מסבירים בשם ר"י:

"דכיוון דמשום פת הם באין - הפת פוטרתן".

לשיטתם זהו דין מקומי בפת שברכתו פוטרת את הסעודה כיחידה, ואין לכך ולא כלום עם דין עיקר וטפל. אולם, רש"י שם מסביר אחרת:

"אין טעונין ברכה - דהוו להו טפלה".

וכך גם בבעל המאור (כט ע"א) שמקשה: מאי קמ"ל - הלא זו משנה מפורשת (בדף מד ע"א)? ועונה:

"הכא דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה ולא הוה דעתיה עלייהו בשעת ברכה מעולם, אימא ליבעי ברכה בתחלה, קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה".

כאן עולה לכאורה תפיסה שלישית (הסותרת כביכול את הנחת הרב פינשטיין), האומרת כי מאכל פשוט אינו זוקק ברכה כשהוא טפל למאכל אחר. הוא מפסיק להיות גורם שמתחשבים בו בהלכות ברכות. לפי זה, במקרה עליו נשאל הרב פיינשטיין הדין צריך להיות שאין לברך כלל ברכה אחרונה.

בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה

האם בהכרח סותרים דברי בעל המאור את דברי הרב פיינשטיין? יתכן שניתן לחלק, וזאת בעקבות התבוננות ביסוד חיוב ברכות הנהנין. הגמרא, ריש כיצד מברכין (לה ע"א), דנה במקור לדין ברכה ראשונה. המקור לדין ברכה אחרונה הוא פשוט. חיוב ברכת המזון הוא דאורייתא: "ואכלת ושבעת וברכת", ולפי הרא"ש (פ"ו סימן טז) ה"ה לברכה מעין שלוש. חיוב ברכת בורא נפשות, לעומת זאת, הוא מדרבנן [ולפי תלמידי רבנו יונה (לב ע"א) גם ברכת מעין שלוש], אך ברור שמדובר בהרחבה של דין התורה - חיוב הודאה על המזון לאחר האכילה. הגמרא מניחה שיסוד חיוב ברכה ראשונה הוא שונה ביסודו, ותרה אחר מקור אותו חיוב. בסופו של דבר היא מסיקה שהמקור הוא מסברה[3] -

"אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה... וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל".

והעלו האחרונים (והדברים מפורסמים), שבניגוד לברכה אחרונה - שגדרה הוא מצווה לברך במקרה שאוכלים, גדר ברכה ראשונה הוא מתיר לאיסור אכילה בלי ברכה. האוכל בלי ברכה אחרונה עבר בביטול מצוות ברכה, בעוד שהאוכל בלי ברכה ראשונה עבר על איסור הנאה מהעולם הזה ללא ברכה. אמנם, נראה שמדובר במחלוקת ראשונים. הגמרא (יב ע"א) מסתפקת במקרה שנקט כוס של שכר בידו ופתח ובירך על דעת שיש בכוס יין, אך סיים בברכת השכר - דהיינו שהכל, האם המברך יצא ידי חובת ברכה ראשונה או לא, ונשארת בספק. הרי"ף (ו ע"א) פוסק שלא מהדרינן ליה, דספיקא דרבנן לקולא. לעומת זאת, התוספות (בד"ה לא) בשם ר"י חולקים ופוסקים שצריך לברך פעם אחרת, ומבאר רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס, דאין אומרים ספק ברכות להקל, אלא בברכת המצוות אבל בברכת הנהנין אסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה ועל כן אין זו ברכה לבטלה, כיון שאם לא יברך יהא אסור לו לשתות.

יישוב דברי הגר"מ פיינשטיין

לכאורה התוספות נוטים לכיוון שהזכרנו, בעוד שהרי"ף סובר שאין איסור באכילה - יש רק חובת ברכה לפניה. אם נקבל את הבנת התוספות, הרי שניתן ליישב את ההדורים בין בעל המאור לרב פיינשטיין. בעל המאור עוסק בברכה ראשונה. כאן שייך לומר שאין איסור במאכל מסוים כאשר הוא טפל למאכל אחר ובטל לו. יודגש כי אין זה ביטול כחלק מתערובת, אלא אי הכרה באיסור שבו כשהוא ליד דברים אחרים. הרב פיינשטיין עוסק בברכה אחרונה, וכאן כיוון שהוטלה מצווה על מאכל מסוים אין היא נעלמת משום סמיכותו למאכל אחר, ויש צורך בברכה שלו כדי לפוטרו.

עם זאת, הדבר דורש עיון נוסף, שהרי שנינו (מ ע"א) כי ניתן לצאת ידי חובת ברכה ראשונה בכל דבר בברכת שהכל, אלא שלכתחילה יש לברך על כל דבר את הברכה המיוחדת לו. ולכאורה, אם מדובר במתיר גרידא ולא במצווה לא ברור כיצד ניתן לדבר על גדרי לכתחילה ובדיעבד. ממה נפשך - אם האיסור לא הוסר הרי נותרת עם האיסור ולא יצאת ידי ברכה ראשונה. ואם האיסור הוסר - הרי שהמטרה הוגשמה.

שני דינים בברכה ראשונה

למעשה, השאלה מופיעה בתוספות ר"י. הגמרא אומרת:

"מאי תקנתיה... ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה". (לה ע"א)

ומעירים על כך תוספות ר"י:

"וה"ה שאפילו שאם לא ידע אלא ברכת שהכל יצא בה מידי מעילה". (כה ע"א)

אם מדובר בהתרת איסור מעילה אין צורך בחכם ובסיבוך יתר - ברכת שהכל פוטרת. תשובתם היא:

"אלא שצריך ללמוד כדי שיברך הברכה הראויה לכל דבר ודבר".

ביאור דבריהם, ששתי הלכות נאמרו בחיוב ברכה ראשונה: הראשונה - מתיר לאיסור מעילה, והשניה - מצות ברכה הראויה למאכל. הצורך בחכם שייך רק לגבי הדין השני (ויש להודות כי פשט לשון הגמרא איננו כדבריהם - החכם מסייע להימנע ממעילה).

עלינו להבין כי שני דינים אלו הם בעלי גדרים שונים. במשנה בסוכה (כו ע"ב) מבואר שלברכה אחרונה יש שיעור מינימלי שעל פחות ממנו לא חלה מצות הברכה. הכלבו (בסימן כד) מביא בשם רב אחאי גאון שהוא הדין לברכה ראשונה. אולם, זוהי דעה יחידאית בראשונים, והכיוון הרווח הוא כדברי רש"י שם:

"אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה, שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה".

דבריו ברורים - מכיון שמדובר על מתיר איסור ולא על מצווה הרי שהוא אף בכלשהו, אין היתר לאכול דבר איסור. בתוספות ר"י (כז ע"ב) מופיעה שיטה מעניינת בהקשר זה:

"ובפחות מכזית לא היה לו לברך אלא לפניו ברכת שהכל, כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה".

בדבריו מבואר כפי שהסברנו - מצוות ברכות דורשות שיעור ועל פחות מכך אין מברכים, ורק כאשר מדובר על ברכה כמתיר אין צורך בשיעור, אך אז מדובר על ברכת שהכל. הראשונים החולקים יכולים לשלול את כל ההבחנה, אך מסתבר יותר שהם מקבלים אותה ורק סוברים שהואיל וכבר מברכים, מוטב לברך את הברכה המסוימת. לפי זה חוזר הקושי. אמנם בעל המאור מדבר על ברכה ראשונה, אך הוא מדבר על ברכה מסוימת - ברכת המוציא, וכאן יש דין של מצווה שלא מתבטלת גם כאשר האוכל טפל לאחר. על כן נראה ששני הדינים בברכה ראשונה כרוכים זה בזה. יש מצווה לבצע את המתיר בדרך מסוימת - הברכה המבוררת לכל מאכל ומאכל. אם אין צורך במתיר, נפלה תשתית המצווה ועל כן ניתן לומר שאין כל צורך בברכה.

להלכה

פסק הגר"מ פיינשטיין

להלכה, הרב פיינשטיין מניח, אם כן, שללא ברכה אחרונה אי אפשר לפטור את המאכל הטפל, ובמסגרת הנחה זו  הוא מעלה את ספיקו דלעיל. בהמשך דבריו הוא מכריע שיש לברך בורא נפשות:

"לענ"ד מסתבר שאין לברך ברכת המזון, דהא ברכת בורא נפשות רבות בפת לעניין עצם חיוב ברכה דלאחריה הוא כלא בירך כלל, דהא בפת מחויב מדאורייתא בברכת המזון שהוא דווקא הג' ברכות, ועל המליח הא ליכא שום ברכה מדאורייתא, ונמצא שהוא מבטל הטפל גם לענין שלא יברך כלום דהדרבנן לגבי הוא כלא בירך החיוב דאורייתא... אבל בורא נפשות רבות צריך לברך משום דמצורף לשיעור המליח על כל פנים לברך בורא נפשות רבות".

הרב פיינשטיין שולל את ההבנה שברכת העיקר מהוה תחליף לברכת הטפל, משום שברכת בורא נפשות לא יכולה להוות תחליף לברכת המזון. האבני-נזר (או"ח סימן לח, אותיות יג-יד) מביא אף הוא סברה זו אך מסיק ממנה את האפשרות אותה שולל הרב פיינשטיין שאין לברך כל ברכה אחרונה. אמנם, מדבריו משמע שהסבר אפשרות זו אינו שמאכל הטפל למאכל אחר אינו זוקק ברכה אלא שהטפל מקבל את דיניו של העיקר, וכשהעיקר אינו זוקק ברכה - אף הוא אינו זוקק ברכה (בהמשך דבריו הוא דוחה את שיטתו בעקבות דברי השו"ע בהקשר אחר). הרב פיינשטיין מכריע שיש לברך במקרה זה ברכת בורא נפשות. את פסקו הוא מנמק בכך שנוצרה מעין תערובת הנושאת את זהות העיקר, והטפל מצטרף לתת לו שיעור.

פסק הגר"ע יוסף

גם הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז סימן לב) מאריך לדון בנושא זה, ומביא שיטה שפוסקת שיש לברך בורא נפשות, אך מטעם אחר - שבורא נפשות היא ברכה כוללת לכל הנאות שהגוף נהנה מהם כשיעור. אך הוא דוחה בחריפות שיטה זו ומחלק בין שהכל ובורא נפשות, והדבר מובן על פי הסברנו דלעיל[4]. הוא עצמו מכריע נגד הרב פיינשטיין וסובר שכיון שאין ברכה לעיקר - הטפל חוזר לחיובו המקורי ויש לברך במקרה דנן ברכת המזון.

 


* מאמר זה פורסם בגליון 723 של 'דף קשר', עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] הפניה סתמית לגמרא במאמר זה הינה למסכת ברכות.

[2] ועיין בחזו"א או"ח סימן כז אות ט שהסיק כך מהתוספות.

[3] ועיין בפני יהושע ובצל"ח שדנו במעמדו של חיוב מסברה, האם מדאורייתא או מדרבנן.

[4] אמנם, יתכן שיש לבחון אפשרות שגם בברכה אחרונה יש רובד בסיסי של התרת איסור הנאה מהעולם הזה  בלא ברכה. שיטת ר"י היא שלבורא נפשות לא בעינן שיעור. בתוספות בדף מט ע"ב (ד"ה רבי) ניתן להבין שזהו דין בשתיה בלבד, והרא"ש בסימן טז מבין שזהו דין בשבעת המינים, אך בתוספות בדף לט ע"א (ד"ה בצר) משמע שזהו דין כללי ואף הרא"ש שם מסתפק בכך. יתכן שניתן להקביל זאת להסברנו ברבינו יונה ולומר שישנם שני רבדים בחיוב ברכה אחרונה, אם כי קשה יותר לדבר על מתיר לאחר האכילה. הרב עובדיה יוסף מוכיח נגד שיטה זו מכך שבורא נפשות לא פוטרת בדיעבד מאכלים לא מתאימים, אך יש ליישב ולומר שבברכה אחרונה המצווה היא מחייב עצמאי שאף קודם ברמת חיובו בחלק מהמקרים לרובד של המתיר, והוא לא נפטר בבורא נפשות. מכל מקום, הדבר לא נפסק להלכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)