עירובין דף ג – מבוי, סוכה ומצה

  • הרב אביהוד שורץ
הסוגיה הראשונה במסכת עירובין עוסקת בגובה הקורה המתירה לטלטל במבוי. לאורך הדיון עורכת הגמרא השוואה בין ההלכה שקורה למעלה מעשרים אמה אינה מתירה טלטול במבוי ובין ההלכה שסוכה בגובה עשרים אמה פסולה. בדף ג ע"א מבקשת הגמרא לברר האם הבחנה זו אכן במקומה, או שמא שיעור עשרים אמה בשני התחומים מבוסס על שיקולים הלכתיים שונים. בנוגע לקורה שבמבוי מניחה הגמרא שמטרתה "היכרא", דהיינו הבחנה והבדלה בין המבוי ובין רשות הרבים שאליה הוא פתוח. בנוגע לסוכה נחלקו אמוראים בראשית מסכת סוכה, והגמרא כאן מצטטת דעה אחת, שעל פיה יש יסוד להשוואה בין התחומים:
"דאמר רבה: כתיב 'למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי' – עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה, למעלה מעשרים אמה – אין אדם יודע, משום דלא שלטא ביה עינא. אלמא גבי סוכה נמי בהיכרא פליגי...".
לדעת רבה גם בהלכות סוכה יש צורך בהיכר תודעתי של הישיבה בסוכה. עיקר הסוכה הוא הסכך, ועל כן יש צורך שהסכך יהיה בגובה סביר, כך שהיושב יחוש בו.
דברים אלו משקפים עניין יסודי במצות סוכה: מודעות היושב מהווה חלק בלתי נפרד מקיום המצוה. הטור (אורח חיים, סימן תרכה) כתב:
"בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם – תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו, והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו... ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים".
מפרשי הטור התקשו בהבנת דבריו: האם רבי יעקב בעל הטורים מלמדנו כאן דבר הלכה, או שמא מדובר על דברי אגדה ומוסר בעלמא? הב"ח הציע הסבר עקרוני, שהובא להלכה בדברי המשנה ברורה ושאר הפוסקים:
"ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב למען ידעו וגו' לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה, ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים".
אף שבדרך כלל אין דורשים טעמא דקרא, במצוות שבהן התורה עצמה כתבה את הטעם "למען ידעו...", על כרחנו שהמודעות והזיכרון מהווים חלק בלתי נפרד מן המצוה. משום כך, כאמור, מציע רבה שהיושב בסוכה מבלי להבחין בה ומבלי להיות מודע למעשיו לא יצא ידי חובת המצוה.