עירובין דף יח – הליכה אחרי אישה

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא בסוגייתנו דנה בדרך בריאתם של אדם וחווה ומעלה את האפשרות שנבראו "שני פרצופים", היינו שאדם הראשון היה מצדו האחד זכר ומצדו השני נקבה (יש לציין שתיאור דומה של בני האדם הראשונים מופיע גם בספרו של אפלטון, "המשתה"). תיאור זה מעורר שאלה טכנית מעניינת, שאיתה מתמודדת הגמרא (יח ע"ב):
"ולמאן דאמר פרצוף, הי מינייהו סגי ברישא?
אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דזכר סגי ברישא.
דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו. נזדמנה על הגשר – יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא".
בקריאה פשוטה של הברייתא אפשר להבין שהיא עוסקת בדין אחד בעל פרטים שונים, אך מדברי רש"י על אתר (ד"ה בנהר) ברור שמדובר בשני דינים נפרדים. רש"י מסביר בדבריו את החומרה המיוחדת של ההליכה אחר אישה בנהר:
"דמדליא למנא, ומסתכל בבשרה, ובאשת איש קאמר".
ההבדל בין הליכה בדרך (שרק נאסרה) ובין הליכה בנהר (שמונעת מן האדם את חלקו בעולם הבא) הוא בכך שבהליכה בנהר לבושה של האישה אינו צנוע. בסוף דבריו מוסיף רש"י "ובאשת איש קאמר", היינו שדין ההליכה בנהר מתייחס דווקא לאישה שאסורה עליו (ויש לדון מה הדין בפנויה נדה). זאת בניגוד לדין ההליכה אחר אישה בדרך, שלגביו נאמר "אפילו היא אשתו".
לסיכום, יש שני דינים שונים בברייתא:
א. איסור קל (יחסית) של הליכה אחר אישה בדרך, אפילו היא אשתו.
ב. איסור חמור של הליכה אחר אשת איש בנהר.
איסור ההליכה אחר אשת איש בנהר הוסבר על ידי רש"י כבעיה של צניעות, אך מהותו של האיסור הראשון אינה ברורה. אפשרות פשוטה בהבנת דין זה היא שגם הוא נובע מדיני צניעות, ברמה עדינה יותר. לפי זה יש להסביר את האיסור ללכת אחרי אשתו שלו באחת משתי דרכים:
א. האיסור הוא דווקא "בדרך", כאשר אנשים אחרים יכולים לראות את האדם, ויש בכך חוסר צניעות או יצירת חשד. הבנה זו עולה מדברי המאירי כאן (ד"ה לעולם):
"לעולם יהא אדם נזהר שלא להביא עצמו לא לידי חשד ולא לידי הרהור, הרי אמרו לא יהלך אדם אחורי אשה בשוק ואפי' היא אשתו".
ב. עניינו של האיסור למעט באופנים מסוימים של הקשר בין איש לאשתו, כדוגמת המשנה הידועה באבות (א, ה):
"ואל תרבה שיחה עם האשה – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".
כעין זה כתב גם בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשע) שהאיסור הוא משום הרהור, "ובאשתו נמי איכא הרהור".
עם זאת, מתוך ההקשר של הסוגיה – שאלת כיוון ההליכה של אדם הראשון – ניתן להבין אחרת. באדם הראשון, שהיה דו-פרצופי, לא היה כל חשש של חוסר צניעות, ואפילו למראית עין. ממילא יש מקום להבין שמדובר בהנהגה שאינה קשורה להלכות צניעות אלא לשיקולים אחרים, כגון כבודו של הגבר או טעמים מיסטיים שונים, כלשון המדרש (פסיקתא זוטרתא בראשית כד סי' סא): "שאין ראוי לאיש להלוך אחרי אישה".
נפקא מינה אפשרית לשאלה זו היא ההגדרה המדויקת של האיסור: הרדב"ז (שם) כותב שגדר האיסור תלוי בכך שהאדם רואה את האישה ואת תנועותיה, ובכך יכול להיגרם לו הרהור. מאידך, השל"ה (שער האותיות, אות ק, קדושה) למד מדברי הגמרא בסוגייתנו שגם כאשר האדם אינו רואה את האישה (כגון סומא) שאסור לו ללכת אחריה. כמו כן, בשו"ת תורה לשמה (סי' שפב) הביא בשם האר"י שטעם האיסור אינו משום ראייה אלא על דרך הנסתר, ומשום כך די במרחק של ארבע אמות.