עירובין דף יט – לך דומיה תהלה

  • הרב אברהם סתיו
בסוגייתנו מובא תיאור נפלא של האופן שבו פושעי ישראל מקבלים עליהם את הדין:
"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם:
מדת בשר ודם, מתחייב אדם הריגה למלכות – מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקדוש ברוך הוא, אדם מתחייב הריגה למקום – שותק, שנאמר 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה', ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר 'תהלה', ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן, שנאמר 'וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר'".
ראשית נעמוד על שלושת התיאורים המובאים בגמרא: שותק, משבח, דומה לו כאילו מקריב קרבן. הגמרא מביאה תיאורים אלו בלשון הדרגתית: "ולא עוד אלא". אפשר לראות בהם תיאורים המנותקים זה מזה ומבטאים דרגות שונות של תגובה (כפי שהבין המהרש"א ד"ה כדי), אך מדברי רש"י (ד"ה ולך) עולה שמדובר בתהליך הדרגתי: בשלב הראשון האדם רק שותק ואינו מתנגד לעונש בצורה אקטיבית. השתיקה הזו מאפשרת לו לשבח את הקב"ה ולקבל את הייסורים באהבה, וקבלת הייסורים באהבה היא שהופכת את העונש עבורו לקרבן. הדגש בדברי רש"י הוא שלא עצם המיתה נחשבת בעיני האדם כקרבן אלא קבלת העונש באהבה, וגם בכך הוא סותר את דברי המהרש"א (ד"ה ואמר ולא).
נקודה נוספת שיש לעמוד עליה היא היחס שבין תוכן המימרא לפתיחתה. המימרא מתארת את ההבדל שבין אדם שמתחייב הריגה למלכות ובין אדם שמתחייב הריגה למקום. באופן פשוט, הדגש הוא על התנהלותו של האדם והיכולת שלו לקבל את הייסורים באהבה. ואכן, בהמשך הסוגיה נאמר שמעלה זו מיוחדת לפושעי ישראל בלבד, ולא לפושעי עכו"ם, שממשיכים למרוד בקב"ה גם על פתחו של גיהנם. אך פתיחת המימרה מסיטה את המוקד אל הקב"ה – "שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם", כלומר עיקר השבח הוא לקב"ה, שעונשיו מעוררים את האדם לתגובות שונות מאלו שמעוררים עונשיו של מלך בשר ודם.
ניתן להסביר את משמעותו של הבדל זה בדרכים מספר:
המהרש"א (ד"ה כדי) מציע להסביר את ההבדל בכך שמלך בשר ודם אינו יכול להרע לאדם לאחר מותו ולכן אין הוא ירא מלקלל אותו, בניגוד לקב"ה, שיכול להרע לאדם גם לאחר מותו ולכן עדיף לו להצדיק את הדין.
באופן אחר מבאר הריטב"א (ד"ה כדי) בשם המדרש:
"פירשו במדרש מפני שיודע שיש עָוֶל קצת בדינו, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נתחייב הריגה למקום – שותק, לפי שיודע ודאי שהוא אמונה ואין עול".
כלומר, מכיוון שאדם בטוח בצדקת העונש הוא אינו מערער עליו.
אם ננסה לדייק מתוך המימרא עצמה, יתכן שההבדל נעוץ בכך שכאשר מלך בשר ודם מעניש את האדם מטילין לו חכה לתוך פיו. הנחת המוצא של מלכות בשר ודם היא שהעונש נועד לשרת את המלך או את החברה ולבוא על חשבון הפושע. העונש של המלך מתעלם מצעקתו של האדם, מכיוון שמה שעומד לנגד עיניו הוא טובת החברה הכללית (וכך גם ראוי שיהיה, כפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים א, נד, ולאחר מכן פיתח והקצין ניקולו מקיאוולי בספרו "הנסיך"). אך עונשיו של הקב"ה נועדו לתקן את האדם ולעשות את גופו קרבן עבור נשמתו (מהרש"א ד"ה ואמר לא), וכאשר האדם מבין זאת אין כל מקום למחאה או לקללה.